היום התשיעי בספטמבר ומחר יש לי יום הולדת. אמא אמרה לי
שקוראים לחודש שבו נולדתי ספ-טמ-בר. גם התאמנתי קצת כדי להצליח
לומר את זה. "אני אהיה בת 6 בדיוק, נכון אמא?" שאלתי בארוחת
הצהרים. "נכון, עכשיו תאכלי קצת פירה" אמרה לי אמא. אחרי
שגמרתי לאכול הלכתי לשחק עם ג'ו. אמא שלו פתחה לי את הדלת,
חייכה אלי וכל הזמן אמרה לי כמה שאני מתוקה וחמודה. היא נתנה
לי סוכרייה על מקל ואמרה לי שג'ו בחדר שלו.
נכנסתי לחדר בשקט. ג'ו ישב שם, על המיטה, בתוך החדר שקירותיו
היו מכוסים בפוסטרים של בייסבול. המיטה של ג'ו היתה קצרה מדי,
ותמיד כשהוא היה שוכב עליה הרגליים שלו בלטו מהצד השני.
"היי ג'ו" אמרתי לו. הוא נשאר שקט על המיטה, גבו פונה אלי
ופניו לחלון. התיישבתי על המיטה. הוא היה בעוד אחד ממצבי הרוח
שלו. ג'ו כל הזמן נהיה עצוב כשהתחילה לנשוב רוח קלה, או כשגשם
ראשון טפטף בחצר.
"בואי לגג" הוא אמר לי פתאום. ג'ו הסתובב בלי להסתכל עלי אפילו
והתחיל ללכת. התחלתי ללכת אחריו. ג'ו פנה לכיוון עליית הגג
המאובקת שבבית שלו. היינו עולים לשם די הרבה. יש שם מלא
קופסאות מלאות אבק וחפצים שמשפחתו של ג'ו לא פרקה אף פעם
כשעברה לארץ.
ג'ו סיפר לי פעם שהיה לו אח שהוא לא הכיר, כי הוא נפטר כשג'ו
היה בן שנה. האח הזה שלו מת בערך בגיל 7. מצאתי פעם בתוך אחת
הקופסאות כפפת בייסבול ומחבט שעליו כתוב באנגלית "אריק", ככה
ג'ו אמר לי. ג'ו ידע לכתוב, לקרוא ולדבר באנגלית, אבל בעברית
לא כל כך. הרבה פעמים ג'ו היה מתחיל לדבר בשפה האחרת. מגלגל את
הלשון עם מילים של שפה קרה ולא מוכרת. הייתי מסתכלת עליו
בעיניים פתוחות חזק, כדי להזכיר לו שאני לא מדברת אנגלית. לפתע
פתאום הוא היה נזכר שאני לא יודעת אנגלית והיה מפסיק באמצע
המשפט. הוא היה מלמד אותי לפעמים, כשהיה לו מצב רוח, לפעמים גם
בייסבול. פעם כשהיינו בעליית הגג הוא לימד אותי קצת. "זה
קופסה, באנגלית אומרים בוקס" הוא סיפר לי. "בוקס?", שאלתי
אותו, "כמו בעברית- אגרוף?". "בידיוק" הוא ענה לי עם ו'
ארוכה.
ג'ו שתק בכל הזמן שהיינו למעלה. הוא פנה אל הדלת הקטנה שהובילה
אל הגג. בדרך הוא כמעט נפל בגלל קופסה קטנה עם תמונות שבורות.
הוא פתח את הדלת הקטנה. "לאן?" שאלתי. הוא שתק ורק סימן לי עם
האצבע שאבוא אחריו. יצאנו מעליית הגג עצמו. רוח קרה כזאת של
אמצע הסתיו נשבה לי על הפנים. היא העיפה לי את כל השערות אל
העיניים. היינו למעלה למעלה, קרוב לצמרות של העצים הגבוהים.
החתולה הקטנה שטיילה למטה נראתה כמו נמלה פצפונת מלמעלה.
"איך עפים?" שאל אותי ג'ו בתמימות. "אמממ..." אמרתי כשהסוכרייה
שאמא של ג'ו נתנה לי עדיין בתוך הפה. הוצאתי אותה. "אתה צריך
כנפיים, ג'ו" אמרתי לו. ג'ו הסתכל אל העץ הקרוב. על אחד הענפים
עמד קן ציפורים נטוש. "אני רוצה ללמוד לעוף" אמר ג'ו. לא ידעתי
מה להגיד לו על זה אז שתקתי. "תלמדי אותי" הוא הסתכל סופסוף
עלי. הסתכלתי עליו חזרה ופשוט אמרתי "בסדר". לא ידעתי כל כך מה
לענות לו. האמת היא שזכרתי שחייבים כנפיים בשביל לעוף, ושבכלל
זה נורא מסוכן שעלינו ככה לגג. היה לנו מזל כי בדיוק עכשיו אמא
שלי מסתכלת בטלוויזיה ואפשר לעלות לגג בלי שהיא תראה אותנו
מחלון המטבח ותתעצבן.
"אז מה עושים?" ג'ו שאל. "קודם...", עצרתי לחשוב, "מנפנפים ככה
עם הידיים". מתחתי את הידיים לצדי הגוף והזזתי אותם למטה
ולמעלה, למטה ולמעלה. הוא חיקה את מה שעשיתי. "עכשיו צריך
לקפוץ קצת בזהירות, קפיצות קטנות כאלה" אמרתי לו. "ואחר כך?"
הוא שאל, הפנים שלו כבר היו אדומות מרוב המאמץ, הוא נופף
בידיים שלו נורא חזק. "אחר כך נראה לי שפשוט מנסים לקפוץ, ו...
עפים" אמרתי.
ג'ו הסתכל לי בעיניים. הוא הסתכל עלי נורא חזק, ופתאום חשבתי
שזה יכול להיות נורא מפחיד אם מישהו מסתכל עליך ככה. הוא נופף
ככה עם הידיים שלו כל כך חזק עד שכבר היה נדמה לי שעוד מעט
הידיים שלו יעופו מהכתפיים והוא לא יוכל לכתוב. ג'ו רץ לכיוון
קצה הגג, הוא צעק "ג'רונימו!" וקפץ. רצית לקצה הגג וראיתי את
ג'ו צוחק כל כך, מאושר.
ואז הוא פגע באדמה, במין בום חזק נורא.
