אתמול כל הלילה בכיתי,
הפעם לא הצלחתי להתגבר על הדמעות,
הן פשוט זלגו בלי לשאול אם אני מוכנה לכך.

שכבתי לי במיטה והסתכלתי דרך החלון על הירח,
הוא היה כל כל רגוע ושלו.
הוא הסתכל אליי, זאת שמתייפחת מתוך סבל, זאת שכואבת את כולם.
והוא חייך לו, ולא היה אכפת לו בכלל שהילדה שקטנה בחלון בוכה.
הוא לא הרגיש עצב, לא הפריע לו כל מה שעבר לילדה הבוכיה בראב.

הוא לא ראה את חזרזיר מת, הוא לא ראה אותו בוכה על משקפיו.
הוא לא שמע אנשים בוכים בתוך אש של תופת, איש שהחיים עוברים
מעליו.
הירח לא ישב כמו הקטנה והסתכל על החברה שהתמכרה.
הוא לא העלה בדעתו מה עובר על הילה שטופת השמש שמעייניה
הכחולות דמעה חסרת אכפתיות זלגה.

הירח סתם חייך לעצמו מרוצה, כשאני שכבתי וכאבתי.