יש לי עט, עט ורוד כזה הוא עלה לי שתי שקל אבל הוא יפה ואני
אוהבת לירשום איתו.
הייתי כותבת איתו שירים וסיפורים, הייתי עושה איתו שיעורים
נהננו ביחד. כשלא כתבתי איתו תקעתי אותו בשיער מין מחווה שכזאת
העט היה מחזיק את השיער שלא יתפזר, והשיער מחזיק את העט בתוכו
חובק אותו חזק חזק.
יו בהיר אחד בעודי מכינה שיעורים שמתי לב שהפקק ביכלל לא נישען
על הקצה השני של העט זאת אומרת הוא נפל. אז הוזזתי רגל אחת
והוזזתי רגל שניה והבנתי הפקק אבד לקח לי מספר שניות להבין את
חומרת המצבהעט הורוד האהוב עלי איבד את הפקק שלו החבר שלו
ששומר עליו מהתיבשות. חשבתי אולי לפקק נמאס אולי הפקק והעט רבו
והם לא רוצים יותר אחד את השני?
כל משמעות החיים התגלתה לפני בשניות, הבנתי שיחסי גומלין הם לא
הדרך כמה שתיתן ואהב ותגן בסוף זה לא יגמר טוב. אבל אני יודעת
שהעט והפקק אהבו זה את זה. יש לי עט אחד שחור שהמאחורה שלו
מחודד ככה שהםקק אף פעם לא נתקע אז כל פעם שאני כותבת איתו
הפקק נשאר על השידה אולי זה ביגלל שהוא רוצה קצט חופש.
ואז שוב הבנתי, לכל סיר יש מכסה אומרים אז אולי לעט השחור יש
פקק שיותר יתאים לו, הנכתי את הפקק השחור על העט הורוד בהתחלה
זה היה מגניב מי ראה עט ורוד עם פקק שחור?
נורא שמחתי שהעט הורוד שלי לא יתיבש אבל אז הסתכלתי על העט
השחור וראיתי שגם הוא עצובץ למה שהו יתיבש הרי לא הוא איבד את
הפקק שלו זה לא יהיה פייר. אז החזרתי לעט השחור את הפקק שלו הם
ילמדו לחיות ביחד. אבל מה עם הורוד שלי? הוא יתיבש למוות לבדו
זה העציב אותי, אבל אז שקמתי להביא מים מהמיטבח הסתכלתי למטה
וראיתי את הפקק הורוד כל המסקנות שהגעתי אליהם בשלושת השניות
היו לשווא.
זה נכול לכל סיר יש מכסה אבל לא צריך לנתח כל מכסה שהולך
לאיבוד אם הוא הנכון נימצא אותו שוב ושוב........