הוא היה בעל מכולת קטנה באמצע פינת רחובות. הוא לא נהנה מזה
הרבה, לא כך היה הדבר, אך הייתה זו פרנסה מספקת. לא היו לו
אישה או ילדים, כי זה היה מכביד על ההכנסה שלו, אשר הייתה
מצומצמת מדי בשביל לפרנס משפחה, כשם שהוא לא אהב לקחת סיכונים
ולהשקיע.
שמו היה מיכאל, אך כולם קראו לו מיכה, משום שזה היה שם מתאים
ביותר לבעל מכולת. בהתחלה לא מצא חן בעיניו עיוות זה של שמו,
אך בסופו של דבר, התרגל לזה. הוא התרגל להרבה דברים שלא מצאו
חן בעיניו בחיים. לפעמים בער בו החשק להתפרץ על הבן אדם הבא
שהיה קורא לו בשם הזה, אך עד מהרה נכבתה בו התשוקה הזאת. הוא
ידע מה הוא בדיוק. אני בעל מכולת, אמר לעצמו.
רק בן שלושים היה, אך כבר נראה כשם כבר הגיע לגיל העמידה כמעט,
עיניו נותרו כבויות מכל רצון. הוא זכר ימים בהם היו לו תשוקות
רבות, לאהבה ולנשים, להצלחה בתחומים שונים של החיים. הוא רצה
להיות מפורסם, לטייל בעולם, להתנסות בעולמות שונים ומשונים אשר
אף אחד מעולם לא ניסה אפילו. אך בסופו של דבר, הגיע למסקנה אחת
ויחידה. זה פשוט היה יותר מדי קשה. לא משנה מה עשה, היה צריך
לעבוד עוד בשביל להשיג את מבוקשו. קריירת המוסיקה שלו ירדה
לטמיון משום שהתעקש לא להשקיע דיו בשיעורי הגיטרה שלו כדי
להגיע לרמה מסוימת של מקצועיות. הוא למד קולנוע וספרות
באוניברסיטה, אך נשר כעבור זמן מה, אשר נראה לו ארוך כנצח.
המרצים היו חסרי בינה, לדעתו, ושום דבר שהם גורסים בפיהם ראוי
למוחו המתקדם. הוא יעשה זאת לבד. רק שהוא לא עשה.
בשלב כלשהו של החיים, הוא פשוט ויתר. הלך לעבוד בעבודות
קטנוניות בעלות שכר לא גבוה כמו כן דרישות לא גבוהות. הוא נשאר
לגור בבית הוריו, עד אשר אימו נפטרה, ואביו היה זקן וחולה. היה
עליו לטפל בו, היה אומר לעצמו. זה תמיד היה התירוץ. כשנפטר
אביו, הדירה נשארה שלו בלבד. יחד עם זאת, והכסף שהרוויח
במכולת, הוא החשיב את עצמו לבן אדם די מסודר. הוא קנה את
המכולת בכספי החיסכון שאביו הקדיש את חייו להשיג לו, למרות שלא
נשאר מהם כל כך הרבה, לאחר שבזבז מרבית הכספים על לימודי
אוניברסיטה בלתי גמורים. כמו כן, השתמש במה שהרוויח מכל
העבודות שלו במשך החיים, וכספי ביטוח החיים של הוריו.
הוא עדיין זכר את אותו אדם זקן אשר ממנו רכש את המכולת. הזקן
היה מאוד נלהב למכור את החנות במחיר יחסית נמוך, דבר שנראה קצת
תמוה, משום שהיא נמצאה במקום נגיש ומסחרי ביותר, ונראה כאילו
היא עמדה שם לנצח וכמעט מעולם לא החליפה בעלות. כמו כן, חשב,
מה הטעם של אותו זקן למכור את המכולת? מה יעשה כעת בחייו? לא
נראה כאילו הוא יוצא לטיול תרמילאים בהודו או נפאל. באותה
תקופה עוד נותרה בו סקרנות, ולכן חקר את הזקן בקשר לעניין.
"החיים מלאים בתלאות ובהפתעות," אמר הזקן, "אבל לא כשאתה מבלה
כל יום במכולת."
מיכאל לא ידע כיצד להבין את הדברים, למרות שעל פני השטח, היו
די ברורים. הוא פשוט חתם על טופס העברת הבעלות ומאז, הפך
לבעלים הבלעדיים של ה-'מכולת של מיכה', כך נקראה מאותו יום.
בתחילה די התרגש מכל העניין. להיות בעל מכולת לא היה דבר פשוט
כל כך, הייתה מלאכה רבה. היה עליו להזמין סחורה, לספור אותה,
לוודא שאין גניבות, לשלם חשבונות ולחשב הכנסות.
אך בסופו של דבר, נמוגה ההתלהבות שלו מדברים אלו. הכל הפך
לשגרה. אפילו הלקוחות שלו היו קבועים, תמיד אותם אנשים נכנסו
בזמנים די רגילים. גברת בורשטיין למשל, תמיד הייתה מגיעה
בסביבות השעה שבע ארבעים עד שבע חמישים בבוקר. היא הייתה אישה
קשישה וחביבה, אשר בכל בוקר הייתה רוכשת כיכר לחם שחור וחבילה
קטנה של שקיקי תה. פעם בשבוע, הייתה לוקחת עמה שקית חלב אחת,
ומדי פעם גם קופסה של גרגירי קפה. מיכאל כבר ידע לנחש כמעט
במדויק באיזה יום היא תחליט לרכוש את הדברים האלו. הוא גם
התחיל לבדוק בשעונו באילו שעות בדיוק הייתה מגיעה. ביום זה
הגיע בשעה שבע ארבעים ואחד, ואילו ביום למחרת, שבע ארבעים
ושלוש.
יום אחד נכנסה גברת בורשטיין, כהרגלה, בשעה שבע ארבעים וארבע,
כך וידא מיכאל.
"שלום לך, מיכה." היא אמרה לו, כדרך ארץ, "בוקר טוב, מה
שלומך?"
"הכל בסדר גברת בורשטיין," הוא ענה, "כרגיל."
הוא כבר התכונן לשלוח את עצמו למחלקת המאפים במכולת בכדי לספק
לה את כיכר הלחם היומית שלה, אך מילותיה בלבלו אותו.
"יש לך אולי ממתקים?" היא שאלה בקול מגורד.
"סליחה?" הוא הופתע, ואז התעשת, "כן, בטח, יש לי הכול."
גברת בורשטיין חיכתה בצפייה שייגש להביא לה ממתקים, כאילו
ממתקים זהו מוצר אחד ויחיד והוא יודע בדיוק לאיזה סוג היא
מצפה.
"סלחי לי, גברת בורשטיין, אבל... בעלך החל לאכול ממתקים פתאום?
או שמא את?" שאל מיכאל.
"או, לא, חס וחלילה!" היא אמרה בחיוך, "הנכדים שלנו מגיעים
לבקר אותנו היום, אני רוצה שיהיה לי משהו לתת להם."
"אה!" אמר מיכאל, מרגיש הקלה, "אם כן אני יודע מה לתת לך."
בתור בעל מכולת מיכאל כבר היה בקיא בצרכיהם של כל סוגי
הלקוחות. היא התכופף קמעה להרים שקית במבה, כאשר בזווית עינו
נכנסה לתוך המכולת דמות מטושטשת לבושה כולה בשחור, וחמקה
במהירות לתוך היציעים הפנימיים של החנות, שם לא נראתה יותר.
"הנה לך, גברת בורשטיין." אמר מיכאל בעודו מציץ מעבר לכתפה.
"תודה לך. כמה זה?" היא שאלה ומיכאל נקב בסכום.
היא פתחה את הארנק הקטן שלה, זה עם הידיות, הוציאה סכום מדויק
של שקלים ואגורות והגישה לו אותו. לאחר מכן, אמרה לו שלום
ויצאה מהמכולת.
היום המשיך, והדמות המסתורית נשכחה מדעתו של מיכאל. הוא המשיך
לעמוד שם, מביט בשעון מדי פעם, מנסה לחשב מתי בדיוק יסגור את
המקום כדי לשוב הביתה ולצפות קצת בטלוויזיה, לפני שיאבד את
הכרתו ויתעורר ביום למחרת, מוכן שוב לחזור לכאן.
"סליחה," הטריד מישהו את תודעתו, "אין את זה בטעם פיצה?"
מיכאל הביט בו. היה זה לקוח שהכיר רק בפנים אך לא ממש בשם.
"לא, נגמרה לי האספקה, אני אזמין ובטח יהיה מחר." אמר בחיוך
צר.
"טוב, תודה." אמר הלקוח, הניח את השקית, ועזב.
היום המשיך. לקוחות נכנסו ויצאו. מיכאל הכיר את כולם וידע פחות
או יותר מה מבוקשם. אז נכנסו שני ילדים מהשכונה, ואחד מהם ניגש
אליו. מיכאל לא אהב את הילדים של הסביבה בכלל. תמיד היו עסוקים
במעשי שטות ובתכסיסים חסרי טעם שעיצבנו אותו.
"יש'ך פיקות?" שאלה הילד בקול מרגיז.
"לא, אני לא מוכר פיקות." אמר מיכאל בחוסר סבלנות.
"טוב, ביי." אמר הילד.
מיד לאחר מכן הצטרף לחברו ושניהם פרצו בריצה אל מחוץ לחנות.
מיכאל הבחין שידו של הילד השני תחובה עמוק בתוך מעיל הרוח שלו.
הוא ידע מה משמעות הדבר. זה קרה לעתים. הוא לא התייחס לזה כל
כך, משום שמוצר אחד או שניים חסרים במלאי לא היו גורם שמוטט את
העסקים שלו לחלוטין.
דעתו שוב הוסחה. כבר הגיעו שעות אחר הצהריים כשללא אזהרה פסעה
פנימה נערה צעירה, כבת שמונה עשרה, כך שיער מיכאל אך לא באמת
ידע, והיא הייתה לבושה בבגדים צמודים ודי חושפניים, דבר אשר
הרטיט את לבו.
"יש לך פסק זמן?" שאלה היא בקול ענוג.
"כן, כן יש לי." אמר מיכאל, מאושר מהעובדה שהוא מסוגל לספק לה
את צרכיה, "הנה."
"תודה." היא אמרה וחייכה אליו חיוך ממיס ושילמה לו.
הוא בהה בה יוצאת מהמקום, כאילו זה היה בהילוך איטי.
"לא רעה, אה?" אמר יוסוף הזקן, מבלי שמיכאל ישים לב אליו
בהתחלה.
יוסוף היה מהזקנים אשר באים למכולת ומתיישבים בה כל היום מבלי
לרכוש כל דבר. מיכאל אישר זאת, זה נתן אווירה למקום.
"כן." השיב מיכאל בשקט.
"אני אומר לך, אם הייתי צעיר בכמה מאות שנים, מה הייתי עושה
לה..."
מיכאל לא התייחס. לאחר זמן מה פנה אל יוסוף, כאשר כבר לא נותרו
לקוחות במכולת.
"אשתך מחכה לך, לא יוסוף?" שאל מיכאל בחיוך. הוא ידע שיוסוף
מעולם לא היה נשוי.
"כן, כן," אמר יוסוף, רגיל לבדיחה הקבועה הזאת, "אני לא רואה
אותך עם מישהי, אה? אולי תשיג לך את אותה ילדה נחמדה."
הוא אמר וצחק כל הדרך מחוץ לחנות, צוחק ומשתעל, משתעל וצוחק.
כעבור זמן שלא ארך יותר מחצי שעה, סידר מיכאל את כל העניינים
הדרושים ואז התפנה לסגירת המכולת. לרגע הכתה בו המחשבה. הוא
זרק מבט פנימה, לראות אם הדמות השחורה נותרה בפנים. מבט לא
יסודי היה זה, אך בכל זאת קבע בראשו שבדרך האדם יצא החוצה בזמן
שמיכאל לא הסתכל, כפי שבקושי הבחין בו נכנס. יתכן וסחב משהו.
נו טוב, נעשה ספירת מלאי בסוף השבוע, לבדוק מי גנב מה וכמה.
הוא הגיע הביתה, עייף מאוד, פשט את מעילו והטיל את עצמו על
הספה. הדליק את הטלוויזיה וצפה בפרק חמישים ואחד של סדרה זו או
אחרת, הוא לא ממש הכיר, ואז נרדם שם, הטלוויזיה דולקת והוא על
הספה, ראשו מוטל על כתפו.
כשהתעורר, בדיוק בזמן לתחזית מזג האוויר, אשר הייתה די זהה
לזאת של היום הקודם. מעונן חלקית, עם סיכוי לגשם מקומי. מיכאל
מיהר לכבות את מכשיר הטלוויזיה, פשט את בגדיו, התקלח, ואז לבש
בגדים שהיו די זהים לבגדים אשר פשט.
הוא הגיע למקום עבודתו, פתח את המנעול הנעול היטב ונכנס
פנימה. מיד התחיל לנדוד לארץ מחשבותיו, גורס בראשו את זיכרונה
של אותה נערה צעירה מהיום שעבר.
כששמע את דלת המכולת נפתחת, כמעט ולא היה מוכן לזה. לאחר מכן
הרים עיניו וזיהה מיד את גברת בורשטיין. הוא שלח מיד את זרועו
והביט בשעון.
"שבע ארבעים וארבע." הוא אמר מופתע.
"כן, אני יודעת, איחרתי." אמרה היא, "האגן שוב מטריד אותי."
הם בירכו זה את זו לשלום ומיכאל שוב התכונן לגשת להביא לה את
כיכר הלחם שלה.
"יש לך ממתקים?" היא שאלה.
"סליחה?" אמר מיכאל בעיניים פעורות.
"ממתקים, יקירי," אמרה גברת בורשטיין, "הנכדים שלי באים לבקר
אותנו, ואני רוצה שיהיה לי מה לתת להם."
מיכאל הרגיש מטושטש. הוא פלט קריאה קטנה של "אבל..." אך ויתר
וניגש להביא לה חבילת במבה.
"הנה לך." אמר חנוק.
"תודה לך." היא השיבה, שאלה כמה זה ואז שילמה ויצאה.
מיכאל עמד שם המום. הוא יצא מאחורי הדלפק והחל להתהלך סהרורי.
לרגע אחד, דעתו נדדה לגבי אותה דמות מסתורית מאתמול (אם אתמול
אכן היה אתמול). הוא לא היה בטוח אם הבחין בה כרגע, אך התכוון
לגשת ליציעים האחוריים ולבדוק אם היא או הוא עדיין שם. אך לפני
שהספיק לגשת לשם, טפחה יד על שכמו.
"אין את זה בטעם פיצה?" שאל אותו הלקוח.
"מה?" אמר מיכאל מבולבל, "לא, זה... אני אזמין, יהיה מחר."
הלקוח הלך. מיכאל שכח את הסיבה שבגללה עזב את הדלפק בכלל, שמא
פשוט הכריח את עצמו, או קבע שהוא סתם מדמיין דברים ושזהו צירוף
מקרים וחזר למקומו. הוא הביט ביוסוף הישוב בצדו השני של הדלפק,
מנמנם לו. אך זה לא היה יוצא דופן. יוסוף תמיד היה שם ותמיד
היה נרדם, אך מיכאל ניסה להיזכר אם אכן ישן יוסוף באותה שעה
ביום שלפני.
שני הילדים נכנסו. כמו קודם, אחד ניגש אליו, והשני עמד ליד
אחד הדוכנים.
"יש'ך פיקות?" שאל הילד.
"לא, אין לי." אמר מיכאל, "אתה יודע שאין לי!"
הילד קצת נבהל וברח מהחנות, השני בעקבותיו. מיכאל לא שם לב אם
השני סחב משהו או לא, אבל הבחין בשאר הלקוחות מביטים בו בצורה
מוזרה על כך שהתפרץ על הילד ללא כל סיבה.
מיכאל כבר לא ידע מה לעשות עם עצמו, וכאשר נכנסה אותה נערה
מושכת וביקשה ממנו פסק זמן, כמו קודם, פשוט סיפק לה את מה
שביקשה מבלי כמעט להסתכל עליה. אמנם יוסוף פנה אליו בשנית.
"לא רעה, אה?" אמר הוא, "אני אומר לך, אם הייתי צעיר בכמה מאות
שנים..."
מיכאל לא התייחס אליו כל כך, ובסופו של דבר, יוסוף עזב. מיכאל
מיד ניגש לחפש בחנות, אך לא מצא שום זכר לאף אחד לבוש בשחור
בצבע עור שחור או סתם מרוח בזפת שחורה. כלום. הדבר היחיד השחור
היו השמיים שנראו דרך החלונות של המכולת, קוראים למיכאל לחזור
הביתה. הוא נעל את המכולת והלך.
כשחזר הביתה, הדליק את הטלוויזיה, באותו ערוץ בו כיבה אותה
בבוקר, ולפני נגלתה אותה סדרה שצפה בה אתמול. כמו כן, היה זה
פרק חמישים ואחד. מיכאל הרגיש בתסכול מתגבר, אך מפאת עייפותו,
פשוט נרדם על הספה שוב.
משנעור, הסיפור היה זהה. אותה תחזית בטלוויזיה. הוא מיהר להגיע
למכולת, בשעה מוקדמת מהרגיל, אפילו לא הספיק להתקלח ולהחליף
בגדים. זה בעצם לא שינה לו יותר.
הוא הביט בשעונו בעצבניות, מזהה את השעה שבע ארבעים וארבעה
וקולט את גברת בורשטיין נכנסת פנימה.
"שלום לך, מיכה. בוקר טוב, מה שלומך?" היא אמרה לו, אך הוא לא
השיב.
הוא ניגש לדוכן החטיפים והגיש לה שקית של במבה.
"תודה מיכה." היא אמרה, "באמת אני צריכה ממתקים. הנכדים שלנו
מגיעים לבקר אותנו היום, אני רוצה שיהיה לי משהו לתת להם."
הוא לא הקשיב, רק ציפה לראות את הדמות נכנסת. אבל האישה המשיכה
לנדנד לו לגבי המחיר וזה שהיא צריכה ללכת להכין לבעלה ארוחת
בוקר, כך שמיכאל נאלץ לשלוח ידיו אל מעבר לדלפק לקופה ולטפל
בה, בעוד מעבר לכתפו הוא רואה את הדמות השחורה. הוא סגר את
הקופה במהרה וכמעט ורץ בעקבות הדמות, אשר נעלמה בתוככי החנות.
מישהו חסם את דרכו של מיכאל, כך שלא הספיק לתפוס את הדמות,
וכאשר הגיע לעומקי המכולת, לא היה שם אף אחד. כלומר, היו לקוח
אחד שם שפשפש בתוך המקרר של מוצרי החלב, אך מיכאל היה משוכנע
שזה לא הוא.
"ראית אותו? ראית??" שאל מיכאל בעצבניות.
"את מי?" שאל הלקוח, מבוהל למדי.
"סליחה? סליחה?" קרא מישהו מהחלק החיצוני יותר של החנות,
ומיכאל די זיהה את הקול.
הוא ניגש בחזרה לעמדתו.
"יש את זה ב..."
"לא, מחר. נזמין, יהיה מחר." אמר בחוסר רגש.
הילדים נכנסו ואחד ניגש אליהם. מיכאל פנה אל השני.
"ילד, אם עוד פעם אחת אתה סוחב ממני סחורה, אתה עוד תשמע
ממני!" הוא קרא בקול ושני הילדים מיד ברחו.
הנערה הגיעה שוב, ומיכאל הגיש לה פסק זמן מיד לפני שהספיקה
לפתוח את פיה וגבה ממנה את התשלום. גם יוסוף לא קיבל הזדמנות
לדבר ומיד סולק מהמקום. שום דבר כבר לא היה משנה למיכאל בעצם.
הוא הסתובב בכל המכולת, חיפש בין כל הדוכנים, אבל לא מצא את
אותה דמות מוזרה וכבר מאוסה.
כשחזר הביתה, כבר לא טרח להדליק את הטלוויזיה. אבל כשהתעורר,
הבחין שהיא דלוקה על אותו ערוץ, מדווחת אותן חדשות לגבי מזג
האוויר.
ימיו של מיכאל המשיכו באופן זה. כל יום היה בה ופוגש באותם
האנשים שדורשים בדיוק את אותם דברים, וכל פעם היה מחמיץ את
הדמות השחורה באלפית השנייה. לא משנה מה מיכאל עשה, היום תמיד
חזר על עצמו. הוא ניסה יום אחד לא לפתוח את החנות, להשאיר אותה
נעולה. אבל אנשים חיכו בחוץ וצעקו לו לעבר חלונו. גברת
בורשטיין התלוננה על כך שהיא צריכה ממתקים כי הנכדים שלה
מגיעים לבקר אותם היום והיא רוצה שיהיה לה משהו לתת להם. גם
לאחר מכן כשפתח את המכולת, וסיפק לכולם את מה שרצו, מתישהו
הדמות הייתה מתגנבת פנימה ונעלמת.
מיכאל לא היה מסוגל יותר. הוא כבר שקל לתקוע כדור בתוך מוחו,
אך לא היה לו האומץ לעשות זאת, מעבר לכך שלא היו לו לא כדורים
או אקדח.
יום אחד (למרות שהיה זה בעצם אותו יום), פתח את החנות, וחיכה
לדמות כבר בתוככי המכולת. אך תמיד היה משהו שמשך אותו בחזרה
לדלפק. צעקותיהם של הלקוחות, הוא פשוט לא היה יכול להתמודד
איתם. לבסוף היה ניגש ומטפל בהם ורואה את הדמות חומקת בין
אצבעותיו בפעם המי יודע כמה.
אך בסופו של היום, הוא לא התכוון לתת למי שמהתל בו לחמוק
מעונש. הוא ישרוף את כל החנות אם יצטרך, אבל הוא ידע היטב שמי
שנכנס בדרך מסתורין, לא יצא באותה שיטה, הוא בדק זאת בקפידה.
הוא החל להשתולל, הפך את כל הדוכנים והפיל את כל המוצרים. פתח
את ארונות המקרר ושפך את כל קרטוני החלב על הרצפה. כשסיים את
ההתפרעות, צעק מעמקי נשמתו, והשליך את עצמך למטה. זה היה באותו
רגע שראה זוג רגליים ניצבות ממולו. הייתה זאת אותה דמות.
"אתה!" הוא צעק, "אתה הוא זה שעושה לי את זה! מה אתה רוצה
ממני! תניח לי לנפשי!"
מיכאל כבר היה על סף דמעות, והדמות פשוט נשארה במקומה.
"אני לא עושה את זה," ענתה הדמות, "אתה עושה את זה לעצמך."
"מה? מה זה הזבל הזה, לכל הרוחות? מי אתה בכלל?"
הדמות הרימה באיטיות דרמטית את הברדס שמעל ראשה וחשפה את
פרצופה האמיתי. מיכאל לא האמין מראה עיניו. היה זה אותו זקן
שממנו קנה את החנות.
"אתה?" שאל מיכאל, "אבל... למה? איך? אני..."
"הירגע, ילדי," אמר הזקן, "בוא ואסביר לך הכל."
הם הלכו והתיישבו ליד הדלפק, ולרגע נראה שהזקן מרגיש לא בנוח
למרות שהתאים למקום בטבעיות.
"אני מצטער, באמת." אמר הזקן, "הייתי צריך להגיד לך כשמכרתי לך
את החנות, אבל פשוט לא יכולתי להסתכן, אתה מבין? הייתי חייב
לעזוב."
"אני לא מבין." אמר מיכאל, "מה היית צריך לספר לי?"
"המקום הזה. אתה מבין, הוא מכושף. מקולל." הסביר הזקן.
"מה זאת אומרת? אילו מין הבלים הם אלו?"
"אין אלו הבלים בכלל!" קרא הזקן, "הרי אתה היית עד בעצמך לכוחו
של המקום ביום האחרון. כן, אני רואה לפי פרצופך. באמת עבר רק
יום אחד, למרות שנראה לך כאילו עבר נצח."
"אתה מבין," המשיך הזקן, "כישוף מאוד חזק נח על במקום הזה, הוא
משעבד אותך, לוקח ממך את כל הרצונות שלך, הוא ניזון מהפחדים
שלך, גודל ומתחזק מהייאוש שלך. בתמורה, הוא משאיר אותך בחיים,
כל עוד הוא יכול לקחת ממך את מה שהוא צריך. אני ישבתי במקום
הזה מאה ושלושה שנה."
"שטויות." אמר מיכאל, "אתה לא נראה כל כך זקן."
"ואתה לא נראה צעיר כמו שאתה אמור להיראות." אמר הזקן, "תחשוב
על זה, זה עובד כבר עכשיו! היה לי מזל. יום אחד, הגיע קוסם בעל
עוצמה למקום וסיפר לי את אשר אני מספר לך. תחילה, לא האמנתי
לו, כפי שאתה אינך מאמין לי, כי נראה לי שהוא משטה בי. לא
זכרתי את אותו יום אשר נמשך אלפי ימים ששעבד אותי למפלצת, משום
שהימים, הימים כולם זהים. לאחר שהמפלצת משעבדת אותך, אינך יכול
להשתחרר. אמנם הקוסם סיפר לי שיש דרך. הוא הטיל קסם אשר עזר לי
להשתחרר מתפיסתה של המפלצת לזמן לא ממושך, ואמר לי למכור את
החנות, כך שהכשף הארור יעבור על ראשו של מישהו אחר. כשעזב, אמר
לי שעלי ללכת לחפש אותו במערות הנסתרות של אנטרקטיקה, שם אמצע
את אבן הקרח, הדבר היחיד שמסוגל להרוס את המפלצת ולשבור את
הכישוף לחלוטין. הוא אמר שרק אני יכול להרוס את המפלצת, ושאסור
לי להתפשר בשום אופן. הייתי מוכרח למכור לך את החנות, ילד, אם
זה לא היית אתה, היה זה בוודאי מישהו אחר, אבל אל תדאג, עכשיו
נחסל אותה, ביחד."
מיכאל הביט בו ומצמץ פעמים.
"טוב..." הוא אמר, בקושי משוכנע, "אז המכולת היא מפלצת, אה?"
"המפלצת היא חלק בלתי נפרד מהמכולת, כמו שהמכולת היא חלק בלתי
נפרד מהמפלצת. אבל גופה של המפלצת שוכן היכן בתוככי החנות."
הסביר הזקן.
"כן." אמר מיכאל, מתכונן לגרש את הזקן מהמקום, "איפה היא
בדיוק?"
הזקן התבונן היטב.
"שם!" קרא בקול, "המקפיא!"
"שטויות," אמר מיכאל, "הייתי שם מאות פעמים, ואף פעם לא ראיתי
שם שום מפלצת. אלא אם כן אתה מחשיב את העכברושים הבודדים
שהורשת לי עם החנות."
"המפלצת אינה מתגלה בפני קורבנה חוץ מביום אלף הימים. זה היום
שבו היא פגיעה, אתה מבין?"
"לא ממש." אמר מיכאל.
הם התקרבו לדלת המקפיא. מיכאל תפס בידיו אך לא הצליח לפתוח את
הדלת כלל וכלל.
"היא נעולה חזק, אי אפשר לפתוח!" קרא בקול.
"זוז הצידה." פקד הזקן ושלף ידו לתוך גלימתו הארוכה.
"תגיד לי," אמר מיכאל, "אתה מוכן להסביר לי למה לא יכולת פשוט
להגיד לי את כל זמן ביום הראשון?"
"זה פשוט." אמר הזקן, ושלף חרב מאמתחתו, שעליו הייתה חקוקה
אבן, כנראה אותה אבן הקרח המדוברת, "המפלצת לעולם לא תסכים
שיהרסו אותה. היא עשתה כל מה שביכולתה כדי להגן על עצמה, ובכל
עת מנעה ממך להגיע אלי. אבל כאשר התפרצת, שברת את הכישוף לרגע
אחד, וברגע זה, יכולתי להגיע אליך. עכשיו זוז לאחור!"
הזקן הניף את החרב והכה בידית דלתו של המקפיא בחוזקה רבה.
מיכאל התפעל על כוחו של איש כה זקן. לאחר מכן, בעט הזקן בדלת
ופתח אותה. מיכאל השתנק למראה המפלצת הענקית. עורה היה מחוספס
ומוגלתי, עיניה אדומות ורעות, וטלפיה מרובים וחדים. הזקן מיד
הסתער על המפלצת בזעקות קרב מרובות ובכעס רב. מיכאל הבין את
תסכולו של הזקן.
הקרב היה ארוך. אחת אחר אחת, ביתק הזקן את זרועותיה הארוכות
של המפלצת, אך ברגע האחרון, בעוד נעץ את החרב עמוקה בתוך ביטנה
של המפלצת, הישרות בלבה, הניפה המפלצת טלף אחרון והכתה בזקן.
לאחר מכן, המפלצת התמוטטה על רצפת המקפיא, גופה החל להתמוסס עד
אשר לא נשאר ממנה דבר מלבד נוזל ירוק ומבחיל.
מיכאל רץ אל הזקן ואחז אותו בידיו.
"נערי, אני שמח..."
"שמח?" קרא מיכאל, "אבל, אבל... חכה, בוא אתקשר למגן דוד
שיעזרו לך, אינך יכול למות..."
"לא, אין כל טעם." אמר הזקן, "אני עכשיו מרגיש שלם. שנים על
גבי שנים הייתי אחוז תחת שליטתה של המפלצת. הפסקתי להרגיש,
הפסקתי לרצות. אבל כשהקוסם שיחרר אותי, הרגשתי חי שוב! ידעתי
שאני יכול לעשות הכל, למרות גילי המאוד מופלג. אבל לא יכולתי
להניח למפלצת לקחת גם אותך. הייתה לי משימה, ועכשיו ביצעתי
אותה. סוף - סוף , אני... חופשי."
הזקן השתעל בכבדות. ידיו של מיכאל התמלאו בדמו, בעוד הוא אוחז
בפצע העמוק שהמפלצת הותירה.
"עכשיו, נערי, זהו תורך. מכור את החנות, היא שווה הרבה כסף ללא
הקללה, המיקום שלה טוב. קח את הכסף ותשקיע אותו במשהו. צא
למסעות, הגשם את חלומותיך כל עוד אתה עדיין צעיר! אותה נערה
יפת מראה, היא יכולה להיות שלך, אם רק תנסה באמת. אם רק..."
אלה היו מילותיו האחרונות.
מיכאל ישב שם המום לרגעים מספר, ולאחר מכן התרומם על רגליו.
הוא לא ידע מה לעשות, כיצד להגיב. אולי הזקן צודק? אולי עליו
למכור את החנות? מחשבות התחילו לרוץ במוחו. הוא החליט שעליו
לקבור את הזקן, אך כשהסב את מבטו לרגע, גופתו של הזקן דהתה אל
האוויר הריק, כמו כן השאריות מגופתה של המפלצת.
הוא יצא מהמקפיא, עזב את המכולת וחזר הביתה. כשהגיע למקום
למחרת, כולו אכול תוכניות ורעיונות, הבחין שהמכולת כולה הפוכה
ומבולגנת. הוא שכח את הבלגן שעשה אתמול. אין הוא יכול למכור את
המקום כשהוא נראה כך. הוא סגר את המכולת למספר ימים, ניקה את
כל הלכלוך, הזמין אספקה חדשה כדי להחליף את כל מה שהרס. בעוד
הוא חושב על מה שיגיד לאותה בחורה יפה, או אולי ישוב ללמוד
לנגן על הגיטרה או כלי אחר, חישב כמה בדיוק הייתה העלות של
החלפת הסחורה המוחרבת. הנזק לא היה עד כדי כך כביר, הוא חשב.
לא יצא בהפסד כה גדול. הוא יוכל להחזיק את החנות לעוד כמה זמן
בשביל לכפות על ההפסדים האלה ורק לאחר מכן למכור אותה. זה מה
שאמר לעצמו באותו יום, ובימים אחרים אשר הקדימו לבוא.
אבל הוא מעולם לא מכר את המכולת. הוא נשאר בעליה החוקיים עד
ליום מותו. אותה נערה לא חזרה לקנות פסק זמן במכולת, אבל כל
שאר הלקוחות כן שבו. הוא נשאר תקוע בלולאה אינסופית של חיים.
אלא שלא היה כל מעשה כשף שהשאיר אותו שם.