ביום שחתמתי על החוזה בדירה החדשה הייתי עסוקה כל כך בהעברת
הדירה שלי מרחובות שלא היה לי זמן לכלום, אפילו לא שמתי לב
אליו. הדירה שעברתי אליה הייתה בבניין ישן ברחוב צדדי שהגישה
אליו הייתה נוחה וחנייה הייתה בשפע, אבל המוביל התבלבל והסתבך
בתל-אביב והקפיד להתקשר אלי לפלאפון כל חמש דקות לשאול לאן
לנסוע, שאל, כאילו שידעתי. עד שהגיע הייתי כבר די עצבנית
וההפתעה המעושה בפניו כשהתברר לו "פתאום" שהדירה בקומה שלישית
ולא בקומה ראשונה ממש לא עשתה עלי רושם. מזל שאין לי הרבה
דברים ושהם מצאן מקום נוח לשים את המשאית קרוב לבית כך שהכל
הסתיים מהר וללא נפגעים. נתתי להם עוד טיפ, כחלק מההסכמה אני
מניחה, ולא בגלל שהם היו טובים במיוחד, ואולי סתם כי הרגשתי
מבוכה מול הבעל-בית שלהם כשעמד מולי אחרי סיום העבודה, ומבט של
תוכחה קלה בעיניו.
החלטתי להשאיר את הדירה ארוזה בינתיים ולנסוע לקניון לאכול
משהו. מרחק הנסיעה לקניון לא ארוך במיוחד אבל בשעה כזו אתה
נדון להיטלטל בין פקק לפקק, היטלטלתי, ובכל עצירה שיחקתי עם
הרדיו בחיפוש אחר מוזיקה שתמצא חן בעיני. בצומת האחרונה לפני
הקניון ראיתי מרחוק את עדת קבצני הצמתים מתקרבת, הפעלתי את
הנעילה המרכזית  וסגרתי חלונות, הטיפוסים האלה תמיד קצת הפחידו
אותי. היו שניים בצומת, מוזר, בדרך כלל יש רק אחד, התבוננתי
בהם, הסונטה מס' 8 של בטהובן בווליום נמוך התנגנה ברקע. אחד
היה נמוך משהו, עם צליעה קלה ויד חבושה ברישול, פניו שזופות
מהשמש וכוס קולה גדולה בידו הלא חבושה, עובר, דופק קלות בחלון
דלת הנהג, מסתכל לנהג בעיניים, משתהה, חלון נפתח מעט ומטבעות
מתווספות לכוס הגדולה, מברך במין קידה מגושמת וממשיך הלאה.
השני היה גבוה, לא נראה שהוא צולע, או חבוש באחת מגפיו, הוא
לבש בגדים ישנים, אבל, לא סמרטוטים, היה אפילו חן מסוים בצורה
שבה התלבש. הוא עבר בין המכוניות במהירות מושיט כוס חד פעמית
לבנה בלי להסתכל כלל על הנהג,  לא נראה שאכפת לו כלל אם יקבל
או לא יקבל כסף.
הוא התקרב לעברי בצעדים מדודים, והסתכל אלי מבעד לחלון. היה לו
שיער שחור חלק וארוך מעט, מבריק בצורה מפתיעה ממה שהייתי מצפה
ממי שעוסק במקצוע כמו שלו, פניו בהירות, שפתיו דקות, היו לו
עיניים כחולות בהירות וכשהוא הסתכל אלי, יכולתי לראות איך
הגוון שלהן משתנה מעט עם שינוי השתקפות השמש. הוא חייך אלי
ופתחתי את החלון, שמתי לו מטבע של שקל ביד ולחלקיק שנייה שבה
אצבעי נגעה בידו, הרגשתי צמרמורת בכל גופי.
ישבתי בקניון לבדי עם הפיצה שלי, אמנם כבר לא היה לי אף אחד
כבר הרבה זמן והרגשתי כבר בודדה, אפילו סקס טוב כבר מיזמן לא
היה, ובעצם גם סקס לא טוב לא היה, הכל נכון אבל, קבצן צמתים ?!
הסתכלתי דרך החלון לכוון העננים, "יש לך דרך משונה להראות לי
את האמת ריבונו של עולם", אמרתי לעצמי בקול חלש. פתחתי את
ארנקי והוצאתי משם את שני הכרטיסים ללונה-פארק שקניתי כדי לקחת
את האחיין שלי ביום שבת. הלונה-פארק תמיד הזכיר לי את הקסם
שבהנאות הפשוטות, באהבות הקטנות. החזקתי את הכרטיסים בידי
וירדתי לחנייה.
עשיתי חתיכת סיבוב עם הרכב בין פקקים נוראיים כדי להגיע בחזרה
לצומת של קבצן הצמתים שלי, הוא עדיין היה שם, הולך באותו טור
של רכבים. הוא התקרב אלי וזיהה אותי מייד, הוא חייך. פתחתי את
החלון ושמתי את שני הכרטיסים בידו, " רוצה לבוא איתי
ללונה-פארק ? יהיה נחמד  ! " הוא הופתע, ראיתי זאת מיד, הוא
הסתכל אלי במין מבט תינוקי של מישהו שלא מבין איך דבר כזה קורה
לו, הוא הרביץ חיוך מדהים ונכנס לרכב. הוא היה כל כך חמוד שלא
יכולתי להתאפק והרבצתי לו נשיקה עדינה על השפתיים.
אני חושבת שאלה היו השעתיים הטובות ביותר בחיי, לא היו כמעט
אנשים באותו יום, והספקנו להיכנס לכל המתקנים לפחות פעם אחת.
דיברנו המון, כלומר אני דיברתי והוא רק הנהן מידי פעם, אני לא
בטוחה שהוא הבין כל מה שאמרתי לו, אבל הוא בהחלט ידע להקשיב.
אכלנו פופקורן, צרחנו ברכבת ההרים, התחבקנו בחושך של הרכבת
שדים כמו תיכוניסטים מאוהבים, התנשקנו בקרונית המקיפה את הפארק
מלמעלה, עשינו תאונות במכוניות המתנגשות, הלכנו לאיבוד,
בכאילו, במבוך הזכוכית... הייתי מאושרת.
כשכבר החשיך ורצינו לחזור, שאלתי אותו לאן לקחת אותו, איפה הוא
גר, איפה הבית שלו, הוא משך בכתפיו וביקש רק שאחזיר אותו לאותו
מקום ממנו לקחתי אותו. עצרתי לפני הצומת במעלה הכביש, התנשקנו.
הוא יצא וירד לכוון הצומת,  עקבתי אחריו בעיני ועשיתי פרסה
בחזרה, עצרתי בחניית הבית, הדלקתי סיגריה בלי לצאת מהרכב
ובהיתי בחלון הקדמי, ידעתי שלא אראה אותו יותר. כשפניתי לאפר
ראיתי את הכוס החד פעמית הלבנה שלו, עם שקל אחד בתוכה. הכסף
שנתתי לו היה כל הכסף שהרוויח באותו יום, החזרתי את השקל לארנק
שלי, ירדתי מהרכב וזרקתי את הכוס לפח.