שנתיים אחרי ההלוויה פגשתי את הילה.
היא הייתה בחלקה הצבאית, אמרה שלום לחייל שלה, כך אמרה לי.
לקחתי אותה לקפה ודיברנו כמה שעות טובות. היא חייכה אליי
פתאום ושאלה למה אני לבד. אמרתי לה שאת הלב שלי קברתי לפני
שנתיים. היא הייתה קצת נבוכה כשהיא אמרה שגם היא.
הלכנו ביחד הביתה ודברנו עד השעות הקטנות של הלילה עד שכבר לא
היה לנו כוח יותר ונרדמנו ככה על הספה.
כשהתעוררנו היא אמרה לי שאם אני רוצה להישאר אני יכול, אבל לא
לשכוח את החייל שלה היא הזהירה. הבטחתי שתמיד יהיה גם לו מקום
אצלנו אם הוא יחליט ככה פתאום לבקר.
הילה הייתה ממש חכמה, וגם לה היו משפטים חכמים כאלה. היא אף
פעם לא לימדה אותי, היא תמיד אמרה שהניסיון זה המורה הכי טוב,
אז כדאי שאני אלמד מהניסיון שלי.
היה לה משפט אחד שנורא הזכיר לי אותך, היא אמרה שמוות זה רק
שלב בחיים. זה לא בדיוק את אבל זה מאד מזכיר לא?
להילה הייתה תכנית חיים מתוכננת והכל היה לה מסודר ל-15 שנים
הבאות, היא אמרה שאם זה לא ילך כמו שהיא תכננה היא עלולה
להתאבד. לא היה לה זמן לאהוב אותי, זה לא היה כתוב לה בתוכנית,
ככה שאני לא יצפה למשהו גדול, כך היא אמרה.
כל פעם שבכיתי היא הייתה אומרת שבכי זה דבר טיפשי ושכדאי שאני
אפסיק. היא לא הייתה מנגבת לי את הדמעות ואת נורא היית חסרה
לי.
כל פעם שהייתי מתחיל לדבר על מוזיקה היא הייתה מסתובבת והולכת
לישון. תמיד היא אמרה שזה ממש לא מעניין אותה.
נשארתי אצל הילה 3 שנים כמעט ואף פעם לא שכחתי את החייל שלה,
ומרוב שזכרנו אותו היא פשוט שכחה אותי והלכה והתחתנה עם איזה
אחד מהאוניברסיטה שהתכנית שלו לחיים ממש התאימה לתכנית שלה.
שוב מצאתי את עצמי בבית הקברות, בוכה על הקבר איפה שקברתי את
הלב שלי ביחד אתך. לפעמים נראה לי שאני לא בוכה עלייך. לפעמים
נראה לי שאני בוכה על עצמי, איך שהחיים שלי הלכו לעזאזל מאז
שמתת.
אחרי כל האכזבות שלי למדתי מניסיון שלי עוד משפט אחד.
יקירה, נכון תמיד אמרת שבשביל להגיע לגן-עדן צריך למות? יש לי
משפט חדש בשבילך.
לא צריך למות בשביל להגיע לגיהינום...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.