[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








את זוכרת את הפעם האחרונה שעשינו את זה? זה היה כשהיינו בבית
של ההורים שלי, על המיטה הישנה שלי, שבקושי הספיקה לשתינו.
את זוכרת איך נפלתי לרצפה? קבלתי מכה בראש אז וצחקנו נורא. את
זוכרת מה אמרת לי אז? אני זוכר. זה המשפט שהכי הרשים אותי בך.
אמרת שבשביל להגיע לגן-עדן צריך קודם למות. את זוכרת את המשפט
הזה? היה נראה לי שחיית על פי המשפט הזה.
תמיד היו לך  משפטים חכמים כאלו, מוכנים לכל אירוע, משהו לשלוף
בכל נושא.
את זוכרת מתי לימדת אותי את המשפטים האלו? ישבנו בחדר אחרי
ששתינו את הקפה האחרון. ישבנו על המיטה והקשבנו ל "Walk to the
water" של U2. נראה שהפסקול של החיים       שלנו היה מלא בקול
של בונו, ובלי ששמת לב כבר הכרת את כל השירים שלהם, בלי עזרה
שלי, את זוכרת את זה?
את יודעת במה נזכרתי לפני יומיים? איך אמרת לי שפתחנו פרק חדש
בחיים שלנו, זוכרת? אמרת לי שעד עכשיו מתנו ועכשיו אנחנו
מתחילים את הגן-עדן שלנו.
אמרת שמעכשיו והלאה הכל יהיה קל ונעים כמו בגן-עדן ממש, ולא
ידעת שבעוד חודש בערך תהיי במיטה בדרך שלך לגן-עדן אמיתי.
את זוכרת מה אמרת לי כשבכיתי ליד המיטה  שלך? אמרת לי שאני לא
צריך לדאוג, כי כל   הכאב הזה, זה שווה את זה, הרי, אי אפשר
להגיע לגן-עדן בלי למות קצת נכון?
אני זוכר שבכית עלי, ממש לפני שנגמרת. את זוכרת מה אמרת לי?
אמרת שעצוב לך כי עכשיו לא יהיה מי שינגב לי את הדמעות יותר
כשאני יבכה יותר מידי, ולא יהיה מי שיקשיב להרצאות הארוכות שלי
על מוזיקה ואין מי שיגיד לי משפטים חכמים.
גרמת לי להבטיח לך שאני ימצא מישהי אחרת, זוכרת? אמרת שאם אני
לא אמצא מישהי אחרת את נורא תכעסי עליי בגלל שאני לא צריך למות
רק בגלל שאת בגן-עדן, ועוד אמרת שלא כדאי לי להיות כאן מתי
שיגיע הזמן שלך ללכת,  אמרת שאני רגיש מידי, ושאני לא יעמוד
בזה, אמרת שאם אני אבכה, כבר לא תוכלי לנגב לי את הדמעות. צדקת
כמובן.
בכיתי מלא, אבל אף אחד לא ניגב לי את הדמעות, הם נשארו כך על
הלחיים שלי, והשאירו שם צלקות עמוקות. אף אחת לא ניגבה לי
אותן.



שנתיים אחרי ההלוויה פגשתי את הילה.
היא הייתה בחלקה  הצבאית, אמרה שלום לחייל שלה, כך אמרה לי.
לקחתי  אותה לקפה ודיברנו כמה שעות טובות. היא  חייכה אליי
פתאום ושאלה למה אני לבד. אמרתי לה שאת הלב שלי קברתי לפני
שנתיים. היא הייתה קצת נבוכה כשהיא אמרה שגם היא.
הלכנו ביחד הביתה ודברנו עד השעות הקטנות של הלילה עד שכבר לא
היה לנו כוח יותר ונרדמנו ככה על הספה.
כשהתעוררנו היא אמרה לי שאם אני רוצה להישאר אני יכול, אבל לא
לשכוח את החייל שלה היא הזהירה. הבטחתי שתמיד יהיה גם לו מקום
אצלנו אם הוא יחליט ככה פתאום לבקר.
הילה הייתה ממש חכמה, וגם לה היו משפטים חכמים כאלה. היא אף
פעם לא לימדה אותי, היא תמיד אמרה שהניסיון זה המורה הכי טוב,
אז כדאי שאני אלמד מהניסיון שלי.
היה לה משפט אחד שנורא הזכיר לי אותך, היא אמרה שמוות זה רק
שלב בחיים. זה לא בדיוק את אבל זה מאד מזכיר לא?
להילה הייתה תכנית חיים מתוכננת והכל היה לה מסודר ל-15 שנים
הבאות, היא אמרה שאם זה לא ילך כמו שהיא תכננה היא עלולה
להתאבד. לא היה לה זמן לאהוב אותי, זה לא היה כתוב לה בתוכנית,
ככה שאני לא יצפה למשהו גדול, כך היא אמרה.
כל פעם שבכיתי היא  הייתה אומרת שבכי זה דבר טיפשי ושכדאי שאני
אפסיק. היא לא הייתה מנגבת לי את הדמעות ואת נורא היית חסרה
לי.
כל פעם שהייתי מתחיל לדבר על מוזיקה היא הייתה מסתובבת והולכת
לישון. תמיד היא אמרה שזה ממש לא מעניין אותה.
נשארתי אצל הילה 3 שנים כמעט ואף פעם לא שכחתי את החייל שלה,
ומרוב שזכרנו אותו היא פשוט שכחה אותי והלכה והתחתנה עם איזה
אחד מהאוניברסיטה שהתכנית שלו לחיים ממש התאימה לתכנית שלה.
שוב מצאתי  את עצמי בבית הקברות, בוכה על הקבר איפה שקברתי את
הלב שלי ביחד אתך. לפעמים נראה לי שאני לא בוכה עלייך. לפעמים
נראה לי שאני בוכה על עצמי, איך שהחיים שלי הלכו לעזאזל מאז
שמתת.
אחרי כל האכזבות שלי למדתי מניסיון  שלי עוד משפט אחד.
יקירה, נכון תמיד אמרת שבשביל להגיע לגן-עדן צריך למות? יש לי
משפט חדש בשבילך.
לא צריך למות בשביל להגיע לגיהינום...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גלידה בטעם
לימון זו ההמצאה
הכי גדולה בכל
הגלקסיה מאז
ההמצאה של
הכפית.

(אחרת לא היה
איך לאכול גלידה
בטעם לימון)
ניתן לומר בבטחה
שהמצאת הכפית
אפשרה את
ההתקדמות
הטכנולוגית
הדרושה למען
ייצור גלידה
בטעם לימון.

המלגזן הזועם
מרצה על חשיבותה
של גלידה בטעם
לימון בעולם


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/12/00 13:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מוטי ברונשטיין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה