אתמול קברתי את האמונה שלי. היא מתה יחד עם האהבה. שבריר של
שנייה - והכל אבד. אתמול קברתי את החיים שלי. הם שוכבים עכשיו
מתחת לגוש של עפר - לצידך. ואני לא תופסת שזהו - נגמר, אני לא
אזכה יותר לחוש אותך, לנשום אותך. אני רק מרגישה שמשהו השתנה.
משהו בי איבד את הרצון שלו להמשיך להתקיים. רק כאב נשאר עכשיו,
כאב ועצב. הדמעות לא יורדות. קמתי היום בבוקר עם חיוך. חלמתי
עליך. שכחתי שאתמול הייתי בהלוויה שלנו. יש לי צמרמורת... קר
היום... איפה אתה? למה אתה לא כאן לחבק אותי? ...העיניים שלך,
אלוהים. אני מפחדת שככה אני אזכור אותן. קפואות, מתות... אני
לא תופסת את זה... אני לא תופסת שום דבר עכשיו. עם השיחת טלפון
ההיא נאטמתי לחלוטין. נשברתי. התפוררתי. העצב התחיל לחלחל לפני
כן, הרגשתי שמשהו לא בסדר... אבל הכאב? הכאב התחיל אז... זה
מרגיש כאילו הלב שלי עומד להתמוטט כל רגע... אני מפחדת... אני
מפחדת מלהישאר לבד... למה אתה לא פה? ברגעים שאני הכי צריכה
אותך... למה?
פרידה אחרונה... |