כשהם יצאו מהבית הם לא חשבו להתרחק אל מעבר לסופר שפתוח 24
שעות ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. כל מה שהם רצו באמצע הלילה
זה לקנות חלב לקפה בבוקר ולא טרחו להחליף את הטרנינג ונעלי
הבית בשביל זה. הדירה הקטנה בה התגוררו בחצי שנה האחרונה נשארה
עם דלת לא נעולה ומקרר מלא אוכל. מיותר לציין שכשחזרו המקרר
כבר היה ריק ולא היה זכר לקססה שנשארה פתוחה על השולחן בסלון.
"שיט תמי...איזה גמד עישן את כל הקססה!!"
אמיר חייך והלך לסגור את החלון הפתוח.
תמי, שלא אהבה קססה מפוזרת בכל מקום, התחילה לחפש שאריות על
השטיח. אמיר פנה אל תמי ושאל "יש לך איזה משהו מוחבא?". היא
חשבה לרגע והלכה לחפש מאחורי הרמקול - היא זכרה שהיא השאירה שם
שקית פעם.
אמיר הסתכל על השולחן והיה המום מהבלאגן. היו שם מאפרות מלאות
בדלים, ניירות גילגול, סיגריות גזורות, כוסות שתיה חצי מלאות,
"עכבר העיר" מלפני חמישה שבועות שהגיע ביום שהם נקלעו לכל
ההרפתקה ההזויה שלהם, צלחת עם שני חצי סנדויץ' רקוב וג'וינט
קטן.
"תמי!", אמיר אמר בהתרגשות, "אני לא זוכר שנשאר לנו עוד
ג'יונט! יש לך אש?"
בזמן שתמי פישפשה בכיסיה בחיפוש אחר מצת אמיר שם לב שלמרות
שהשולחן עמוס כל טוב אין שם אפילו גפרורים. הוא ניסה להבין איך
זה שהוא תמיד נתקע בלי אש אבל אז נזכר מה קרה למצת שלו.
הוא הכניס את הג'יונט לפה ותמי הדליקה אותו בשבילו. שניהם צנחו
לספה. הבית היא מבולגן מתמיד, ריח דוחה הגיע מכיוון המטבח ואור
כחול רך ומלטף מחדר השינה. מעולם לא היה להם אור כחול בחדר
שינה וכשאמיר פעם הציע לתמי לקנות אולטרה היא הסתכלה עליו
וצחקה, "מה אתה ערס?".
למרות זאת הם לא הופתעו - אמיר העביר לתמי את הג'יונט והסתכל
עליה. החומר הזה היה מוזר.
"חמוד...אני מתה מקור". היא לא הייתה צריכה להוסיף מילה.
אמיר קם והלך להביא לה סוודר מהארון שבחדר שינה שלהם. הוא פתח
לגמרי את הדלת לפני שנכנס והאור הכחול קצת הפריע לו למצוא לתמי
משהו ללבוש אבל הוא הרים איזה סוודר מהריצפה והביא לה. היא
נתנה לו חזרה את הג'וינט והוא נשכב לאחור, עם עיניים ושאף.
"תגיד חמוד...אתה לא חושב שאולי כדאי לגלות מאיפה האור הכחול
הזה מגיע?"
"וואלה...אני חושב שאני יודע, אבל אני לא בטוח אם אני רוצה
לדעת - לא בא לי לעבור את הכל שוב!"
"מה, לא נהנת?"
הם הסתכלו אחד על השני בשקט. חיוך ילדותי עלה לאט לאט על פניהם
והם החלו לזהור - הם זהרו באור כחול שהקיף אותם ויצר בועה של
הילה כחולה סביבם. האור מחדר השינה פתאום משך אותם, כאילו דיבר
אליהם וקרא להם לבוא. בלי לדבר הם קמו מהספה, אמיר עדיין עם
הג'וינט בפה, והלכו לחדר השינה.
"אמיר! תמי! מה המצב אתכם?"
החיוך נעלם מפניהם והם הסתכלו לכל כיוון בניסיון למצוא את מי
שדיבר אליהם.
בין הקיר למיטה, בצד של החלון שפונה לרחוב, אמיר מצא את דן. דן
ישב על הריצפה עם כרית כחולה מאחורי הגב ושמיחה כחולה שכיסתה
רק את כפות רגליו. הוא היה עירום, לא מגולח והראסטות שלראשו
נראו מבולגנות מתמיד.
אמיר המשיך להסתכל על דן שרק חייך ותמי נראתה כמו מישהי שחזרה
הבייתה אחרי מסע ארוך ומוזר ומצאה זר שוכב ערום בחדר שינה
שלה!
היא פנתה אל אמיר ושאלה בנימוס עם עוקצנות צינית,
"אמיר, מי זה?"
"זה דן!!!"
רק עכשיו אמיר זיהה את דן - הם נפגשו לפני שלוש שנים על איזה
הר במזרח ודם הבטיח לאמיר שאם הוא יחזור הוא יבוא לבקר.
"מתי חזרת נשמה?", אמיר שאל את דן והתיישב לידו על המיטה. תמי
לקחה מאמיר את הג'יונט והלכה לסלון - כל הסיטואציה בילבלה אותה
והיא רצתה לשבת בשקט להרגע.
"זאת מי שסיפרת לי עליה נכון?"
"כן...בלעדיה עוד הייתי מסתובב בהודו עם עיניים גדולות, אבל
היא תפסה אותי ואמרה דבר אחד - קרחאנה, אפשר לעשות גם בארץ!".
הם צחקו ודן חיכה שאמיר ימשיך.
"מאז אנחנו פה..."
אמיר נזכר בזמנים שעברו ותמונות של ערים, הרים וסמים עברו
בראשו. אחרי כמה שניות של בהייה הוא התעשת, הסתכל על דן, ושאל,
"תגיד דן, מצאת את השקית שתמי החביאה?"
"לא, אבל הייתה קססה על השולחן"
אמיר חייך ודן הושיט יד מתחת למיטה והוציא קופסא קטנה. אמיר
ביקש שיגלגל לו ג'וינט אבל דן סימן לו להתקרב. אמיר נשכב על
הבטן וקרב את פניו אל דן. כשהיו רק כמה סנטימטר אחד מהשני דן
הוציא משהו מהקופסא ושם בפה של אמיר.
"אני כבר לקחתי אחד", הוא אמר לאמיר,"רוצה לקרוא גם לתמי?"
אמיר אמר לדן שהיא מאוד תכעס אם לא ובגלל שלא היה לאף אחד מהם
כוח לקום הם פשוט צעקו עד ששמעה.
בשניה שנכנסה לחדר היא ראתה את הקופסא הקטנה ואת החיוכים של
הבנים ומיד הבינה מה קורה שם, "מה איתי?, אני עז?!". דן צחק
וסימן גם לה להתקרב. היא התיישבה מולו על הברכיים ונשענה
קדימה. היא פתחה את הפה קצת ועצמה עיניים תוך ידיעה שאם זה חבר
של אמיר היא הולכת להנות בעוד חצי שעה. דן נתן גם לה ואז נשכבה
על המיטה, מחבקת את אמיר.
אמיר הסתובב והפנה את פניו לתמי, "את חושבת שיש קשר?"
תמי לא הבינה מה הוא רוצה ממנה.
"יש קשר בין מה למה?"
"בין דן...לבין המסע הזה שעשינו..."
תמי הסתכלה עליו ואז העבירה את מבטה לדן. היא חשבה שאולי באמת
יש קשר ושאולי הכל קרה בזכותו.
אחרי כמה רגעים של שתיקה היא שאלה אותו,
"דן, מתי חזרת?"
"לפני חמישה שבועות ויום."