נותרנו ארבעה. לוקי הגנב, אודין הקוסם, טניה הכוהנת ואני.
סורין שכב על הרצפה הקרה. עכברושים החלו להופיע ולכרסם את ידו
הקטועה של סורין ואת ראשו של השומר הברברי שחיסלנו לפני דקה.
סורין היה המנהיג של החבורה. הוא היה חצי אנושי. עכשיו כשהוא
מת הרגשתי שאני צריך להנהיג אותנו, אבל לפני שהספקתי להגיד
משהו אמר אודין: "ארתור, אתה הלוחם בחבורה, אתה תוביל".
הנהנתי בראשי, למרות שחששתי לא מעט, אבל ידעתי שאודין צודק.
המשכנו ללכת קדימה בשביל הצר והגענו לפרשת דרכים. "לאן" ?
שאלתי את לוקי.
ללוקי היה חוש כיוון מצויין. הוא ידע לנווט גם אם לא היה מעולם
במקום מסויים.
"שמאלה", לוקי הכריז בבטחון, למרות שהייתה לי תחושת בטן שעלינו
לפנות ימינה.
המשכנו שמאלה ואחרי צעידה ממושכת נתקלנו שוב בהסתעפות. מימין
היה מסדרון ארוך ארוך שלא ראינו את סופו, ומשמאל הדרך הפכה
חשוכה וצרה יותר ויותר.
"לאן עכשיו" ? שאלתי.
"שמאלה", השיב לוקי בקור רוח והמשכנו לצעוד. אחרי מספר מטרים
הרגשתי משהו זוחל לי לתוך הנעל. הארתי עם הפנס לכוון הרגל שלי
וראיתי עקרב צהוב נכנס ישר לתוך הנעל שלי. שלפתי אותו בזהירות,
ולפתע שמתי לב לעוד מספר עקרבים שזוחלים לכוון שלנו.
"אני לא נכנסת לשם", קראה טניה.
לוקי התעקש להמשיך, אבל לבסוף החלטנו לשוב על עקבותינו. חזרנו
להתפצלות האחרונה והפעם לקחנו את הדרך השנייה. המסדרון היה
ארוך מאוד ולאחר 5 דקות של הליכה בו, הגענו לדלת עץ. לוקי הטה
את אזנו לדלת ונסה להקשיב. "החדר ריק", הוא קרא.
פתחתי את הדלת בבעיטה. מצאנו את עצמנו בחדר קטן. היה בו ארון
ספרים גדול, שולחן ועליו צלחת עם שאריות של אוכל, ומאחורי
השולחן הייתה מיטה עם סדין לבן. בצידו האחר של החדר הייתה דלת
נוספת. לוקי ניגש לצלחת ובחן את שאריות האוכל. "זה עדיין חם",
הוא אמר.
שלפתי את חרבי וניגשתי אל הדלת.
"אל תתקרב, זו מלכודת", קרא אלי לוקי.
"איפה אתה רואה מלכודת" ?, שאלתי, ולפני שסיימתי נפתחה הדלת.
מולי עמד אדם עם גלימה ותוך שנייה הוא הפך לזאב. הוא הסתער עלי
ונשך אותי בכתפי. לוקי ניסה להכות בו עם חרבו אבל הזאב היה
זריז מדי. אודין לחש קסם, ולצידו הופיע חץ זוהר. החץ נשלח לעבר
הזאב ופגע בו, אך הזאב לא הרפה. הוא זינק לעבר טניה ופצע גם
אותה. הרמתי את חרבי להכות את הזאב, אך המכה שהנחתי עליו לא
הייתה חזקה מספיק, בגלל הכתף הכואבת שלי. אודין לחש קסם נוסף,
ושוב הופיע חץ זוהר לידו. החץ נשלח לעבר הזאב ופגע בו שוב.
לפתע הזאב עזב את טניה וזינק על המיטה עם הסדין הלבן. בתוך
שניות הוא הפך שוב לבן-אדם. הוא קרא: "אני הוא הקוסם זולטאר.
מה אתם עושים כאן ? שובו על עקבותיכם, ולא אהרוג את כולכם" !
"באנו במטרה אחת: לחסל את גנדולף המכשף הנורא. נשלחנו ע"י ראש
כפר האזטקים למשימה הזו", עניתי.
"לא תוכלו לחסל את גנדולף ! הוא מכשף רב-עוצמה, הרבה יותר חזק
ממני, וגם אני מסוגל לחסל אתכם בלי להתאמץ כל כך", השיב
זולטאר.
"איננו מפחדים מאף מכשף או קוסם.יש לנו קוסם משלנו", הצבעתי על
אודין, "ובלחש אחד הוא יכול להפוך אותך לאבן". אודין הביט עלי
בתדהמה.
"הא ! הצחקת אותי ! זהו לחש מורכב מאוד ורק אתמול הצלחתי ללמוד
אותו. לא נראה לי שלקוסם שלך יש נסיון רב בתחום המאגיה ...",
צחק זולטאר.
"לא רק שהוא יכול להפוך בן-אנוש לאבן, הוא גם מסוגל להפוך כל
פסל אבן לבשר-ודם", השבתי לזולטאר.
"אם נכון הדבר, בוודאי לא תתנגד שאהפוך אותך לאבן, נכון" ? שאל
אותי זולטאר.
"אין לי שום בעייה", השבתי.
מסיפורים ששמעתי על הקסם המסוכן הזה, זכרתי שהקוסם מפעיל אותו
דרך עיניו וברגע שמביטים לו בעיניים הופכים לאבן. החלטתי לעצום
את עיני, אבל לא ידעתי אם אנצל או שהקסם יפעל בכל מקרה.
זולטאר החל למלמל בלחש וראיתי את עיניו נעשות אדומות. עצמתי את
עיני בכוח. לו סורין היה חי, הוא היה גאה בי על אומץ הלב
שהפגנתי.
"אתה יכול לפקוח את העיניים", אמר לי לוקי אחרי מספר שניות.
פקחתי את העיניים וראיתי מולי פסל של זולטאר עצמו ניצב על
המיטה. "מה קרה כאן" ? שאלתי.
"שלפתי את המראה שהייתה לי בכיס ושמתי אותה במקביל לעיניים
שלך, מול זולטאר. הוא הפעיל את הלחש והפך לאבן בעצמו", השיב
לוקי בעליצות.
"מאיפה עלה לך הרעיון כל כך מהר" ?  שאלתי את לוקי.
"לא סתם נבחרתי ע"י ראש הכפר למשימה הזו", לוקי השיב, "הוא
מכיר אותי היטב ויודע שאני בעל תושייה רבה".
"החלטנו לנוח מהקרב שהיה לנו עם זולטאר דקות אחדות קודם לכן,
וטניה הפעילה עלי ועליה לחש ריפוי פצעים קלים.