הן לא מפסיקות לעולם, משמרות התפילה. קולות המאמינים מעירים
אותי בבוקר, בשפות שונות, בתפילות שונות כל-כך. הצבאות במקומות
השונים בעולם נצרו אש בהוראת המנהיגים הרוחניים. איזורי
התעשייה ננטשו והערים הגדולות שוממות. הם חוזרים לאיך שהיה
בראשית. הם לומדים דברים ישנים. וזה כבר חודש שלם של שלום.
מצחיק איך חור אחד יכול לשנות את העולם כולו. אין יותר רעב.
אין יותר כאב. אנשים אוהבים מהבטן. כמו שאני אוהב.
לפני חודש הודיעו בחדשות שמצאו את אלוהים. שיודעים איפה הוא
בודאות. ונפתחה חקירה. כי על קיר אחד, במבנה בטון ענק באיזור
התעשייה של העיר שלנו, גילו חור בצורת אלוהים. חור כזה, כמו
שרואים כשדמות בסרט מצוייר עוברת דרך קיר. וברור שחור בצורת
אלוהים יכול להשאיר רק מישהו אחד. אז עכשיו יש בלאגן רציני.
אנשים שמחים, אנשים עצובים. אלפי אנשים מגיעים לעיר שלנו, מכל
העולם, והחדשות לא מפסיקות לפרסם. אבא שלי כבר לא כועס כל-כך.
הוא אומר שעכשיו התיירות באיזור תזכה להמון הכנסות, וגם העסק
שלו, וככה אולי עוד ישאר לו כסף בסוף החודש לתקן את הנזק
שעשיתי למכונית. שיש לי מזל שהמשטרה לא עצרה אותי. שזה חוסר
אחריות לנהוג בלי רשיון, ובלי רשות בכלל. ככה זה אבא שלי,
יכולים לגלות שאלוהים גר בעיר שלו, בבניין שלו אפילו, והוא
נעול על פרטים שוליים כמו כסף או חוסר אחריות. אבל באמת שהיה
לי מזל. מזל גדול.
אז תוך כמה ימים הגיעו אלפי אנשים לכאן. רק בטלוויזיה ראיתי
יותר אנשים, ואם הם ימשיכו לזרום ככה, כבר לא יהיה לי למה
להשוות. מוסלמים, נוצרים, יהודים, שלא להזכיר אתאיסטים, כולם
כאן. וכולם מתאספים מסביב לחור היפהפה הזה, וכולם מסתכלים
לראות מתי הוא ייצא ממנו. אף אחד לא מעז להכניס את הראש פנימה,
ואף אחד לא מעיז לקרוא לו, כי יש כל-כך הרבה שמות. כי יש יותר
מדי פחד שקשור בו. והבניין הזה נטוש כבר שנים. אין אור בפנים.
אישה אחת שהגיעה מאמריקה אמרה שזה בכלל חור בצורת אלביס
ובטלוויזיה אמרו שהיא משוגעת עם תעודות. הדתיים האשימו אותה
בחילול הקודש, וזו אולי הפעם הראשונה בהסטוריה שהמוסלמים
הסכימו עם הנוצרים, שבכלל לא התווכחו עם היהודים, ולהפך. אני
מרגיש קצת שמח, שיש לי איזהשהו חלק בזה, למרות שאף אחד לא
יודע. כמעט אף אחד.
אין לי עדיין רשיון, נכון, אבל אני נהג נהדר, נהג מלידה. או
שככה חשבתי. כי מסתבר שיש לי עוד כמה דברים ללמוד, אחרת לא
הייתי מתנגש בעוצמה כזאת בקיר הבטון ההוא. אני לא זוכר כמעט
כלום מההתנגשות. שום דבר כמעט. רק את החור שעשיתי בקיר, באופן
לא ברור, כי הוא היה אמור להרוג אותי מיד. אבל רק הפגוש נפל
והחלק הקדמי קצת התעקם. אני יצאתי בלי שריטה, כאילו כלום לא
קרה. והחור, כמובן. איך אפשר לשכוח אותו בכלל.
אז בימים הראשונים בדקו אותו כל מיני אנשים חכמים, רבנים,
מכשפים. משלחות נשלחו מהותיקן. פחדתי שהם יגלו שזה סתם חור
שעשה ילד שיכור עם מכונית, אבל הם בדקו במגילות, ובכרכים,
בספרים יפים ועבים, וגילו שזה אמיתי. כאן כבר התבלבלתי לגמרי.
ואז בטלוויזיה הראו מגילה שבה פסוקים מסודרים בדיוק בצורה של
החור. ואחרי זה עברו לשידור חי מאפריקה, שם על קיר של מערה היה
ציור עתיק בדיוק בצורה של החור. ועוד קשקוש שמצאו על צלב ענק
בכנסייה באיסלנד. והקשקוש הזה, תאמינו או לא, היה בדיוק באותה
צורה של החור. קשקוש בצורת אלוהים. דברים התחילו להסתבך עבורי.
ולא נפסק זרם המאמינים.
תיאוריות קונספירציה החלו לצוץ. עובדה הייתה שהבניין כולו היה
יצוק בטון ורק במרכזו חדר קטן, כמו שראיתי בתוכניות הבנייה
שמישהו הדליף לטלוויזיה. מסתבר שמעולם לא השתמשו בבניין הזה,
שתמיד היה נטוש. ולא היה ברור למי הוא שייך בכלל. האשימו את
הממשלה, את סוכנויות הביון, האשימו את ענף התרנגולות, את חברות
המשקאות הקלים והאשימו חייזרים. רק אותי לא האשימו בנתיים.
ממשלות קמו ונפלו בכל העולם, מדינות הכריזו בעלות על החור
ומשנתקלו בסירוב מצד האומות האחרות להכיר בבעלותן, הכריזו
מלחמה. החור הזה בהחלט לא תרם לנחמדות של אנשים. עדיין לא.
אנשים מסויימים ראו את ההזדמנות לפני האחרים. אבל לכולם היה
מקום, גם לאלה שנזכרו אחר-כך. נפתחו בתי תפילה ליד החור. אנשים
שילמו בשביל האפשרות. כי כשאלוהים כל-כך קרוב, הוא הרי חייב
לשמוע אותם. והם שילמו. האפשרות. כל מיני מוצרים נלווים החלו
להופיע. חורים מתקפלים להרכבה ביתית. מפות שמפרטות את מבנה
החור וכל הכוכים הנסתרים שבמעמקיו. פוסטרים צלבים ומגיני דוד,
מחזיקי מפתחות וספרים וירחים בערימות מנצנצות. מבריקות כמו
מטבעות. כמו תורות אינסופיים של אנשים שמחכים לקנות.
ביום העשרים החלטתי להתוודות. זה חייב להיות צירוף מקרים,
חשבתי. וזה באמת היה, אבל מסוג קצת שונה ממה שחשב העולם. הגעתי
למשטרה והתחלתי לספר להם מה קרה. הפקיד שכתב את דבריי החל
להזיע. הם הזהירו אותי, שאם אני משקר, זה חמור מאוד. "חמור
מאוד", הוסיף הפקיד בפעם הרביעית. "מאוד חמור", הסכים איתו
החוקר. "אז איך זה שלא נהרגת, אם הסיפור הזה נכון?", שאל אותי
החוקר בפעם המי-יודע-כמה אחרי שסיפרתי שוב ושוב את סיפורי,
ושוב לא הייתה לי תשובה בשבילו. חור גדול בגרסה שלי, מסתבר. אז
שלחו אותי הביתה. בלי מילה נוספת. ואני כבר חשבתי שזה יהיה
הסוף של השטות הזאת עם החור, אבל מסתבר שלא התייחסו אליי בכלל.
ויותר גרוע. בערב אמר לי אבא שהתקשרו מהמשטרה ואמרו שאני לא
אעז להגיד את השטויות האלה שוב. שיהיה רע אם אנשים מסויימים
ישמעו את הטענות שלי. רע מאוד. חשבתי שראיתי צל של הבנה על
פניו כשהחל לחבר את קצוות החוט במוחו, אבל כל העובדות שכנגד
כנראה שכנעו אותו אחרת. אני יודע שאותי הן כמעט שכנעו.
אז הכול קרה בגללי. באשמתי, אפשר לומר, אם יש בהבאת שלום עולמי
אשמה כלשהי. אבל אני מקדים את עצמי קצת. קודם כל נכנסתי אל
החור. בדרך שונה ממה שציפיתי.
אז באותו ערב, אחרי שראיתי שהוידוי שלי לא השיג כלום, החלטתי
לנקוט בעמדה יותר מעשית. באמצע הלילה, לקחתי שוב את האוטו של
אבא שלי, בחוסר אחריות מוחלט, ונסעתי לאיזור התעשייה. משמרת
תפילה בדיוק התחלפה, ובין כל האנשים, שרבים מהם היו ערים אפילו
בשעה כזאת מאוחרת, לא הבחינו בי. אבל אז ראיתי את האורות שדלקו
מסביב לחור, פנסים גדולים. לא יכולתי לחשוב על דרך לחמוק פנימה
בלי שאף אחד יבחין.
כמובן שנתפסתי כשניסיתי להיכנס. אז ניסיתי אסטרטגיה אחרת.
הסברתי בקול רועד, לעשרות האנשים שהקיפו אותי, מה באמת קרה,
אבל הם לא האמינו לי. אז הצעתי שייכנסו ויבדקו בעצמם. הם לא
נראו נלהבים מדי. "תהרגו אותו!" צעק מישהו, "כופר!" צעק מישהו
אחר ולפני שהספקתי לחשוב, ההמון כולו החל לצעוק. הקהל גדל
וגדל, והתקרב יותר ויותר, השוטרים שהקיפו אותי לא יכלו לעשות
כלום. אז רצתי, לכיוון הקיר, וכשלא הייתה לי ברירה, נכנסתי אל
החור. ההמון המשולהב שבחוץ נהדף מעליו כמו גל, ורחש תדהמה עבר
בו. המשכתי לרוץ בתוך החושך שהיה החור בצורת אלוהים.
אחרי כמה רגעים הבנתי שאני לבד, בחושך, ומאוד מפחד. פתאום כל
התוכניות שלי נעלמו ולא יכולתי להזכר למה בכלל רציתי להיכנס
לכאן. על מה לעזאזל חשבתי. אבל לצאת, מסיבות ברורות, לא יכולתי
- אז המשכתי ללכת. היה חשוך, ועיניי לא הסתגלו לחשכה, וגם לו
היו מסתגלות, לא היה ממש מה לראות. החור בצורת אלוהים פשוט הפך
למחילה בצורת אלוהים, ואני צעדתי בה, מנסה לחשוב מה יכול להיות
בקצה. חושב על כל הדברים שאני מקווה שלא יהיו. מתפלל בהיסח
הדעת. בסוף הגעתי.
אז תוכניות הבנייה שהראו בטלוויזיה היו מדוייקות, בניגוד למפות
הסוחרים. בקצה המחילה היה חדר קטן. דלת פשוטה מברזל עמדה ביני
ובין מה שזה לא יהיה ששכן בתוכו.
לפני שלחצתי את הידית חלפה בי מחשבה. שזה חצוף, מה שאני עושה.
שצריך אולי לדפוק, אבל אז כבר משכתי אותה מטה, חצי דרך.
והפסקתי. משהו זז בתוך החדר. משהו התקרב.
נשמתי עמוק ונקשתי. שלוש פעמים. שקט. "מי זה?" שאל לבסוף קול,
ואני רק חשבתי, לפני שעניתי "אני" בשיא הטבעיות, שאם זה
אלוהים, יש לו קול מאוד יפה. והדלת נפתחה.
מולי עמד איש. לא אלוהים בכלל. הוא היה נמוך, או אולי ממוצע.
היו לו פנים יפות עם תווים רכים כאלה. מפוייסים. כאילו הוא
מצטער על משהו. לא יכולתי להחליט אם העיניים שלו היו בהירות או
כהות, זה נראה כאילו הן משתנות בהתאם לזווית בה אני בוחן אותן.
כל-כך עצובות. הוא בערך חייך.
"אני יודע מה אתה חושב" אמר לי בדיוק כשחשבתי שהוא יודע מה אני
חושב. חייכתי. "לא, אני לא אלוהים", אמר. "וחבל, כי הוא היה
טיפוס נחמד". "אלוהים?", שאלתי, "אתה... הכרת את אלוהים?".
הפנים שלו שקעו לרגע. ואז הבנתי שהוא אמר "היה", בלשון עבר.
אלוהים מת?
"הוא לא מת", ענה האיש למחשבתי. "והוא גם לא אלוהים". פניי
הסגירו את הבלבול שחשתי, כנראה, כי הוא מיהר להסביר. הוא סיפר
לי, שלפני המון שנים, היה בחור צעיר ונחמד, עם המון דמיון, אבל
שקרן כפייתי. קראו לו אלוהים.
"אז... הוא פשוט שיכנע את כולם שהוא יצר את הכול?", שאלתי לאחר
שעה ארוכה של הסבר מצידו. "בקיצור רב מאוד, כן". "אה", עניתי,
והוא המשיך לספר לי. איך אלוהים נדד הרבה, וסיפר המון סיפורים,
בהמון מקומות. "וכדרכם של סיפורים, הם הפכו לאגדות, והאגדות
למיתוסים. אף אחד לא העיז לערער על גרסתו של אלוהים, כי איש
מהם לא יכל לקחת בעלות על היצירה. ואף אחד לא יכל להוכיח אחרת.
ואולי הם היו צריכים את זה, להאמין, כדי לא לדעת שהם יצורים
חסרי חשיבות בעולם שכמותו יש אינספור. ואלוהים, כמו כל
מספר-סיפורים טוב, ניזון מזה, מהצורך שלהם בתשובות שאין בהן
תשובה. רק הבטחה, שיש יותר. יותר מהבשר הזה."
הייתה שתיקה ארוכה. היו לי הרבה דברים לחשוב עליהם, ולאיש הזה,
שעדיין לא אמר לי את שמו, הייתה המון סבלנות. ככה זה כשאתה חי
מבודד מהעולם במשך המון המון זמן. רק שהאיש הזה לא נראה זקן
כל-כך, ולא נראה עייף בכלל. והייתה לו המון סבלנות, והמון
שאלות. סיפרתי לו, כל מה שידעתי, על הסטוריה ותיאולוגיה, ואיך
אלוהים הזה השפיע על העולם הרבה יותר ממה שהוא בטח חשב.
כששאלתי מי הוא בעצם, היסס לרגע, אבל אז הרגשתי צורך עז לשאלה
אחרת. וזה נשכח. אז שאלתי מה בכלל קרה לאלוהים, ופניו קדרו.
"הוא עוד חי, מסתובב פה ושם. שולח לי לעיתים רחוקות מאוד
הודעות קטנות כמו "אני מסתובב ביפן, האנשים כאן מדהימים, אוהב
אותך המון". אני מתגעגע אליו לפעמים", סיים בחיוך מריר. יכולתי
להבין אותו. המון אנשים מתגעגעים לאלוהים, ואוהבים אותו, והם
בכלל לא מכירים אותו, או חברים שלו. אבל עדיין אוהבים.
"הוא התעייף מזה בסוף. ראה איך אנשים לוקחים את הסיפורים היפים
שלו והופכים אותם לדברים אחרים. מעוותים את המילים. משנים את
המסר. והוא כבר לא יכל לחזור, אחרי שמישהו כתב שאי אפשר בכלל
לראות אותו, כי לך תוכיח שזה באמת אתה. או שאפשר לראות אותך.
או שהכול שקר. כי זה טבען של מילים, הן מתמסרות לאחרים בקלות,
ובוגדות בך. אז אלוהים לא יצר את העולם, אבל הוא יצר עולם של
מילים, ובעולם הזה היה להן חיים משל עצמן. לאלוהים כבר לא היה
מקום בו. אז הוא נעלם".
בנקודה הזאת, היה לי רעיון. רעיון לא רע בכלל. לא שאלתי את
האיש לשמו שנית, כי זה ייקל על כל מה שיבוא אחרי. אי אפשר
למסור סודות שאינך יודע. או לבטל בודאות דברים נסתרים.
השארתי בידיו רשימה ארוכה מאוד של רעיונות, דברים שנראה לי
שצריך לסדר. תיאמנו דברים, ואם הכול יעבוד כמו שצריך, יהיה
טוב. הכי טוב שאפשר. הבטחתי לחזור. כשהגעתי אל החור היה כבר
בוקר, והמוני האנשים לא זזו מאז שנעלמתי משם. יכולתי להישבע
שראיתי את אימא ואבא שלי בקהל, אבל הם נעלמו שנייה אחרי.
מצלמות כמעט כמו אנשים סינוורו אותי, ואני עמדתי על קצה החור,
שהיה אפילו יותר יפה ויותר בצורת אלוהים הבוקר, וחיכיתי. הרחק
מאחורי הרגשתי את הצליל הולך ונבנה, צובר עוצמה עם כל מטר של
מנהרה. ואז הוא פרץ מאחוריי, אטמתי את אוזניי.
חשבתי שאם הוא יצעק חזק, הצליל יהדהד ויגבר, אבל לא ידעתי שעד
כדי כך. כמעט שנפלתי מההדף. האנשים הרבים ברחו אחורה בצעקות
ורק מעטים נותרו לעמוד. ושם באוויר, היו המילים שכתבתי, כפי
שאמרתי לו להגיד אותן, וכך הוא הכריז על שובו לעולם. אלוהים,
זה שכולם התפללו אליו, זה שכולם האמינו בו, חזר. ואני כבר לא
דאגתי. אני החזרתי אותו.
אז עכשיו הן לא מפסיקות לעולם, משמרות התפילה. גם לא אחרי חודש
שלם. אנשים מאמינים, כשנותנים להם קצת הוכחות, נעשים יותר
מאמינים מתמיד. שלא לדבר על אתאיסטים. והאיש ששיחק בתור אלוהים
עבר על הרשימה שלי, והוסיף רעיונות משל עצמו. וכל כמה ימים
העביר בקול גדול עוד כמה הצעות לשינויים. דברים השתנו כל-כך
מהר. ונעשו יותר טובים. ואף אחד לא העיז לפקפק.
אני חוזר אליו כל כמה ימים, ומדבר איתו. כשהוא שותק ולא עונה
לשאלות שלי, כמו מי אתה בכלל, ומה אתה, אני חושד שאולי הוא
באמת אלוהים. אבל אז נזכר, בכל מה שסיפר לי. ואם זו האמת, אז
מה השקרים בעצם, ואם זו האמת, אין סיבה שגם כל מה שסיפר לי
אינו שקר. הרי אלוהים שקרן כפייתי. ואז הכול מסתבך לי במחשבה,
כמו ביצה ותרנגולת ואני מעדיף לא לחשוב על זה. סיפרתי לו כמה
שאבא שלי גאה בי וכבר לא כועס בכלל. סיפרתי איך הולך בבית-ספר
ואמרתי לו שעם קצת מזל, בקרוב אקבל את הרשיון שלי. הוא מאוד
התלהב ואיחל לי בהצלחה. נחמד מצידו.
כשאני חושב על זה המון, אני מצטער שאף אחד לפניי לא עשה חור
בצורת אלוהים. אבל אולי צריך שדברים יקרו בזמן מסוים, אם יש
גורל אמיתי. ואולי בכלל יש אלוהים שלא קשור לאלוהים. אני יודע
למה אני מתכוון, אבל לא בטוח שאתם מבינים. מחשבות כמו אם העולם
הזה היה יפה קודם, אז אולי לא היו מאמינים. ואולי אני בכלל
אלוהים. כשאני חושב על זה יותר מדי, אני מאבד את עצמי, ומקבל
כאב ראש רציני, ומתחיל להבין שעדיין לא הבנתי. אם יש בכלל מה
להבין. רק הבנתי למה אנשים מאמינים, ולמה אנשים כל-כך צריכים.
כי בסך הכול, כשחושבים על זה, זאת המצאה ממש נהדרת, אלוהים. |