התוך שלי כל כך מלא עכשיו במילים ומחשבות עד שהן מתפרקות
לאותיות ומתגשות אחת בשניה. הבטן שלי מלאה במרק אותיות מבעבע.
קשה לתפוס אחת, לצרף אותה לאחרת ולעוד אחרת ולהוציא אותן דרך
הפה בשרשרת אל החוץ שם הן יתפרקו, יתפזרו לכל עבר ויחכו שאני
אכניס אותן שוב לבטן, בחזרה לכל הבלגן שהולך שם.
לפעמים נדמה לי שכל האותיות האלה הולכות לפוצץ אותי לאלף
חתיכות קטנות. איך אני אתחבר אחר כך? ומי יחבר את כל האותיות
שלי? אם אני אתפוצץ כל המחשבות, מילים, צלילים, צבעים שלי
יתפוצצו ביחד איתי וכל מה שישאר ממני יהיה מה שאנשים אחרים
חשבו שהמחשבות, מילים, צלילים, צבעים שלי היו.
יום אחד אני אמצא מישהו שידע לחבר אות יבחזרה אם אני אתפוצץ.
הוא יהיה היחיד בעולם שמסוגל לעשות את זה ואולי זו תהיה מישהי?
יום אחד אני לא אצטרך יותר לקוות ליום האחד הזה.
נחמד לפעמים לשקוע באשליות...ברגעים שהאופטימיות שבי מוכרעת על
ידי כוחות האופל שבי אני חושבת שלעולם לא יגיע יום שבו לא ארצה
יום אחר.
מה, יכול להיות שאף פעם אני לא אהיה מרוצה?
פינג פונג.