[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פעם היה לו הרבה יותר פשוט, לא רק לו, בכלל... הוא לא יודע מה
קרה... גם לא למה... הוא לא יכול לשים את האצבע על איך או
בדיוק, בדיוק מתי... אבל זה נהיה הרבה יותר מסובך מתישהו.
הטלפון מסתכל עליו מהשידה ליד המיטה, כולו כחול ומתבונן. מסתכל
לו בעיניים ומשם לתוך הראש, קורא לו את  כל המחשבות. הספרות 9
ו-5 עדיין לא בטוחות, אבל 8 ו-3 כבר יודעות בדיוק מה העניין, 8
ו-3 לועגות לו, צוחקות עליו, אבל בשקט, שותקות.
הטלפון לא משמיע צליל.
אתמול היא אמרה שתתקשר, שיעשו משהו... אולי היא אמרה לו
להתקשר, לא, היא אמורה הייתה להתקשר אליו. אולי היא עסוקה,
אולי היא לא מעונינת... אולי לא איכפת לו, לא, איכפת לו. לו
תמיד איכפת. הן, זו הבעיה, כי אי-אפשר לדעת איתן. פעם ככה, פעם
שם, תשים אותן באוויר הן לא ידעו אם כדאי ליפול למעלה או
למטה..."אוויר אולי נישאר    ידידים?!?!"
הוא אמר לעצמו בפעם הקודמת שזה לא יקרה שוב, ושאם אי-פעם זה כן
יקרה שוב, הוא לא ייתן לזה - זה פשוט מסובך מידי. הוא הבטיח
לעצמו להשאיר את זה פשוט, כמו ציור מכיתה ב'. בכלל בכיתה ב'
היה הרבה יותר טוב, "סליחה, רוצה להיות חברה שלי...?" - כן-כן,
לא-לא... בלי בלבולי מוח, בלי כאב ביצים. היו שלום ותודה על
הכאב ראש.
לפעמים, ברגעים שהוא חושב רציונאלית, הוא מבין את העניין, הוא
מבין את הפואנטה, ורואה איך זה נכון לגבי הכל. הכל אצלו
בראש... לא שזה חלום, הוא לא קלישאיסט כזה גדול... הכל בצורה
שהוא מקבל דברים, משליך השלכות, משער השערות, מדמיין דימיונים,
זה לא שהן לא מחליטות... הן לא רוצות, הן לא רצו, ועם גישה כזו
הן גם לא ירצו. כל ההתלבטות שלהן, הכל אצלו בראש. הן בכלל
עסוקות עם חברות, חברים, הבעל של השכנה ואלוהים-יודע-מי-עוד,
לו בטח גם איכפת.
לפעמים הוא הכי חזק בעולם, לפעמים הוא לא צריך אותן בכלל. הוא
יישאר עם היד שלו, וייהנה מחיים אינטלקטואלים, נטולי חוסר
ההגיון שברגשות. לפעמים הוא מודה שהוא חלש, שאין לו סיכוי
לחיות חיים כאלה, לרוב הוא מתבייש מעצמו אחר כך, חולה מבושה,
לא מסתכל אפילו במראה.
לפעמים הייאוש מנצח אותו, הוא כל כך אפס, כל כך לבד, כל כך שפל
ורדוד, הוא הכי מסכן, תרחמו עליו, תצטערו עליו, כי הוא יראה
לכם מי אמיץ ויתאבד. ואז הוא מגלה שגם אומץ(טיפשות?) זה לא הצד
החזק שלו. שלהתאבד זה לתמיד. שמוות זה עניין לא כל כך נעים, לא
כל כך בטוח, ודי מסוכן...היי - אפשר למות מזה. אז גם כאן הוא
מוותר.
כמובן שהוא שונא את עצמו יותר ויותר על כך שויתר, אבל בפנים
הוא עוד קצת הגיוני. בפנים הוא עוד רואה איזו נקודת אור שתאיר
לו את היום ותוציא אותו מהבוץ הנוכחי. אז בנות לא שוות את זה,
עכשיו הוא כבר יכול להגיד את זה, בנות. עכשיו כשהוא התעלה על
עצמו, כשהוא גדול וחכם יותר הוא יכול להסתכל על החיים במבט
מפוכח ולחשוב, ולגלות שגם כאן המצב לא מזהיר, שגם כאן האמת
בעיני המתבונן, שלא צריך "אהבה" בשביל לאבד את ההגיון בשביל
הרגש, שאין לו משמעות לחיים, ואולי בכלל לא אמורה להיות לו
אחת, כי הרי מישהו הלך והמציא את המילה הזו - "משמעות", בדיוק
כמו שמישהו המציא את המילה "אהבה", "הגיון", "רגשות", ובכלל
מערכת מילים, מושגים והגדרות שלא היו קיימים בכלל לפני שאיזה
אדם ראשון אחד החליט לחלק כינויים לרעיונות מופשטים. "מופשטים"
עוד מילת 'הגדרה'. אם נכנסת לרעיון הזה, כבר מאוד קשה לך
להוציא את עצמך מהרעיון המשכנע של האשליה החשיבתית.
ופתאום הרגש לא נראה כל כך נורא, כי ככה, בלעדיו, כשמחפשים
משמעויות, ומגלים שאין, מרגישים אפילו עוד יותר לבד. זה מרגיש
כמו לצאת מהעובר לחלל שחור וריק, אתה עדיין זוכר מילים,
מושגים, הגדרות, אבל עכשיו אתה מבין את הערך שלהם... סליחה,
ריק אין סופי, הו חלל בלתי ניתפס, אתה יכול לומר לי בבקשה איפה
הסניף הכי קרוב של מקדונלדס... זה פשוט לא עובד. פתאום אתה
מבין שהחוקים שאתה מכיר, קיימים רק אצלך בראש, וזה מה שעושה
אותם כל כך חזקים ואמיתיים.
ואיפה זה שם אותו? בשום מקום... יושב לו בבית מחכה לטלפון,
ונודד במחשבות על הקיום ואם הוא בכלל באמת קיים, ולמה, ולמה זה
טוב, אם בכלל, ולמה היא לא מתקשרת, ולמה הקודמת לא התקשרה, ואם
תהיה מישהי בעתיד אם היא בכלל תתקשר,ואיך זה מקרין על המשך
הקיום שלו...
ואז אח שלו נכנס, מתיישב לו על המיטה, משהו לא בסדר בפנים של
אח שלו, "שמע, אימא התקשרה, היא בדרך לבית חולים, סבא שוב
אושפז, זה לא נראה טוב, כלומר הוא עדיין בהכרה, אבל..." ואח
שלו לא יודע איך להמשיך, אבל גם לא ממש צריך להמשיך, הוא יודע,
יודע ומתבייש, כי כשהוא יושב ומתבוסס בפילוסופיה מהולה ברחמים
עצמיים, מחכה לאיזה אירוע לא חשוב שיתחיל-לא יתחיל לקרות,
באותו הזמן החיים מסביבו ממשיכים. "מה זאת אומרת, אבל.." שואל
במבט פעור "לא יודעים עדיין, אבל הוא אומר...הוא מיואש" ופתאום
הוא מפחד, הוא דואג, ולא איכפת לו הגדרות שמגדרות, לא איכפת לו
הגיון מול רגש, לא איכפת לו מהטלפון ומהחיים. פתאום משהו נשבר
לו גם בראש וגם בחזה.

ואז זה עובר, זה עדיין שם, הוא מבוגר יותר, מריר יותר, עדיין
דואג, עדיין מפחד, אבל זה ברקע. הוא עדיין מחכה לטלפון.    







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסבירות
הסטטיסטית שלי
להתקל באחד
הסלוגנים שלי
עולה ככל שאני
כותבת יותר
סלוגנים.

יופי, הנה עוד
אחד.



הזאתי מחמש
יחידות מתמטיקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/12/00 6:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נמרוד אהלי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה