אי אפשר לחיות בריקבון שכזה.
אי אפשר לשמוח שאף אחד לא עושה לך את זה.
למה תמיד השחור בא לפני הלבן?
ולמה לכל מקום שאני הולך אני מרגיש שאנלא קיים?
ולמה הלב שלי לא מצא אהבה?
ואיך זה שבתוכי לא נשארה עוד טיפת תקווה?
ולמה אצלי כבר הכל חשוך ולא מואר?
ואין יותר קצה מנהרה בסופו של דבר?
ואין יותר חברים, ואין יותר חיים, ואין יותר אנרגיה לשמחות
וצחוקים,
ואין יותר פחד, ואין יותר כלום, והכל נגמר כמו חרוז פגום.
וזהו! דיי נשבר, אי אפשר ככה, מתי זה נגמר?
נגמור את זה עכשיו, בצורה מכובדת ונאה.
כשיותר אין מה לכתוב, ואפשר לסיים,
אז כמו שבכל סוף שיר יש את השורה התחתונה,
אז זאת תהיה פעמית לבי האחרונה.
נחמד היה להכיר, וזהו הסיפור נגמר.
נתראה בגן עדן, או בבית חולים מחר.