אני שואל את עצמי איך לא עשו על זה סרט עדיין.
מדובר על סיפור גבורה של אחד מול רבים, של רבים מאוחדים
ומרוכזים למטרה אחת חשובה - החיים.
סיפור על גיבור אחד שהצליח כנגד כל הסיכויים ועל כל כך הרבה
שנכשלו בדרכם אל הסוף המפתיע.
פעם אחת, לפני שאתם מנגבים את התרכובת הצמיגית הזאת מהרצפה,
תסתכלו פנימה ותוכלו למצוא המון סיפורים קטנים על זרעים שנשלחו
לקרב רחוק מהבית וללא מטרה, גורלם ידוע מראש כמו גורל מדוזה
שנאספת על ידי ילד מקומי שעל החוף.
אנחנו נתרכז בסיפור אחד של בני הזרע, יהי זכרו ברוך. הכל התחיל
ביום חורפי קר לפני שלושה אביבים בדיוק. בני הגיע לגיל המיוחל
וכמו שאר חבריו הזרעים הוא נשלח לחזית, מקום הגבורה של המעטים
ומקום סופם של האחרים.
בני לא ארז הרבה ועם חיוך קטן על פניו הוא צעד לעבר עתידו. הוא
לא ארז הרבה, רק מעט חמוצים כדי שיהיה לו מה לאכול בדרך. כל כך
הרבה סיפורים הוא שמע - "אם תצליח תהפך לגיבור לאומי", "אין
משם דרך חזרה", "מקום סוף התשוקה ותחילת הצרות". אף אחד לא
יודע את האמת הנכונה, כולם יכולים רק לנחש את הסוף.
לאחר מסע קצר הוא הגיע לבסוף לתחנת ההיפרדות. דמיינו לכם תחנת
רכבת ענקית עד לקצה גבול ראייתכם שמלאה במיליוני פרצופים
שמחכים לרכבת אחת, כולם עומדים בסדר מופתי, חלקם מתפללים בשקט,
ממלמלים מילים לחזק את הנפש לפני המסע הגדול של חייהם, חלק
עדיין לא משלימים עם גורלם וממאנים להיפרד. בני שלנו הגיע עם
לב שלם, עם הרגשה חזקה שהוא הולך להיות האחד שיעשה את זה.
כמה זרעים נשענים על הקירות, כמה כבר התאגדו לקבוצות, אבל בלב
כולם נמצאת ההרגשה שהם נמצאים לפני המסע הגדול של חייהם. לפתע
שקט מוחלט משתרר, כאילו שהכל מתוכנן ומתואם עם כולם, נשמעת
צעקת אנחה חזקה והדלת בקצה המסדרון נפתחת לרווחה.
תוך רגע שנמשך כנצח כולם רצים לעבר הדלת, לעבר הלא נודע, גם
בני ביניהם, דוחף ונדחף. צנצנת החמוצים שלו מתרסקת על הריצפה
הקרה אך אותו לא מענין כלום, רק מטרה אחת יש לו מתרוצצת במוחיו
עכשיו - אל הדלת. המקום מתרוקן במהירות שיא כשגם בני לבסוף
מגיע אל הדלת הנכספת ומגיע אל הלא נודע. חושך מוחלט בשניות
הראשונות, הוא לא יודע לאיפה ללכת, בוחר כיוון אקראי ורץ לשם.
לאחר כמה רגעים עינייו מתרגלות לחשיכה החמימה ולזוועה שנגלית
מול עיניו. זרעים מתים שרועים בכל מקום שהוא מצליח להסתכל,
אחרים רצים בבאלגן כמוהו כשכל אחד מהם חושב ויודע שהוא היחיד
שיזכה בכל הקופה.
הרגשה מוכרה מתפשטת בכל גופו ואז הוא נזכר - הוא היחיד שיעשה
את זה.
הוא מתחיל לרוץ, לא יודע לאיפה, העיקר קדימה בכל הכוח. אחד
נתקע בשני, צרחות מכל עבר של זרעים שנפלו ולא יכולים לקום
יותר, אין זמן לעזור לאף אחד.
"לאיפה אני הולך בכלל?!" הוא שואל את עצמו, כבר אין הרבה כוח
להתנועע יותר, הגוף נהיה כבד מרגע לרגע, לפתע הוא נעמד במקום
ומסתכל סביב. רק הוא נשאר עומד ומסביבו רצפה לבנה של זרעים
מתים, היאוש הולך ומתפשט. נהיה קר. קר מאוד. תמונות קצרות
מחייו הקצרים של בני עוברות מול עיניו כשהוא צונח על הריצפה
ונופל ליד מספר זרעים אחרים שלא הצליחו במטרתם כמוהו.
רגע לפני שהוא עוצם את עיניו הוא שואל את עצמו "מה בכלל חיפשתי
שם?! היה לי טוב בביתי הקט והחם ביחד עם שאר חבריי הזרעים. למה
הייתי חייב להיות היחיד שמצליח?!".
בני כבר לא איתנו, נשטף מהריצפה שעליה הוא גמר את חייו, כי מה
אפשר לעשות ששפיך לא מתייבש יפה ומשאר אחריו ריח לא נעים של
אלפי גופות של זרעים.

אני, תוצר של זרע שבאמת הצליח במשימתו ולא גמר את חייו על
דפנות המיטה הקרה של משהי מכוערת, שואל אותך, עוד זרע שהפך
לגיבור ומצא את גביע הזהב, זה באמת היה שווה את זה!?
באמת היה שווה להיות היחיד שהצליח?! הזרע שעבר לצד השני?!
לפי איך שהחיים שלי מתקדמים לא הייתי מתנגד לשבת עד היום עם
חבריי הזרעים, לשבת באיזה פאב שכונתי קטן ומסריח ולהעביר את
הזמן באכילת חמוצים.
שהזרעים הצעירים ילכו לחפש את הגביע הקדוש, אני מסתפק בגביע
דני וכמה חברים טובים.