פומיקי מונטויה / יד ימיני |
מצאה היא פתאום את השקט,
בין אבנים לבנות ובורות עמוקים,
מצאה היא אותי שוכבת.
על גבי שם בחושך נשכבתי,
בדמי, חלומי אז פרח.
את שפתייה לפתע הרגשתי,
רגל, סנטר ועפעף.
לא אשכח לעולם את הרגע,
בו עינייה נידומו פתאום,
וראשה אז צנח אל שלי,
ומאז ראיתייה רק בחלום.
מאין הגיעה, לאן הלכה,
עד היום הינני תוהה,
אפורות הן עינייה, סדוקות שפתיה,
ואותה לא אשכח עד עולם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|