אין לאן ללכת בלילה בתל אביב.
כל היום נסחבתי בתחנה המרכזית , ולקראת הערב גם חסכתי מספיק
לאוטובוס לדיזינגוף.
הרחובות ריקים עכשיו - זה רק אני והחתולים.
מיליוני חתולים.
כבר קפאו לי הידיים.
אתמול מצאתי כפפה , אבל היא אבדה לי בכיכר.
אני יותר לא הולכת לשם.
לעולם.

חורף קשה השנה , לא?
אני חושבת שעברתי קשים יותר.
לפחות יש יותר גגונים להסתתר מפני הגשם.
רק חבל שכל הספסלים רטובים ,
איפה אשן הלילה?
חבל שאני  לא יכולה להתכרבל בתוך גומחה כמו החתול הזה ,
השחור.
פשוט להתחפר ולישון.
כלום לא מפריע לו.
גם אני רוצה קצת שקט לפעמים.

למדתי לחיות עם פיח.
לא חסר לי עשן בריאות.
כל הזמן אוטובוסים יוצאים נכנסים.
כל הזמן.
אתמול פינו עוד מסוממת מאחורי הבניין הנטוש ההוא , שמה.
אני אומרת שהיא לא תשרוד.
אין לה את מה שצריך כדי לשרוד ברחוב.
היא לא למדה מהחתולים.
מחתולי הרחוב.