מוקדש לאדם אחר, נכתב כשנה אחרי:


ארוחת הבוקר הראשונה בפנימיה. זה יכול להיות קטע טוב אם השתלבת
מהר, אך גם יכול להיות רע אם טרם מצאת את עצמך.
כנראה שמצאתי את עצמי די מהר, בייחוד אחרי ששמעתי תגובות
מאנשים, בייחוד אחרי שפרסמתי את כצמי עוד קצת, אחרי שכבר אנשים
אמרו דברים יפים.

תעלומה עברה סביבי, כשחשבתי על רווית והבנתי שהיא לה הייתה דבר
מאשר דאיווין מסכן ואיזה יצר מיני מגושם שסופקתי בו, או שמא
היה מליצה מטומטמת ושחצנית.

גם האנשים שהיו סביבי לא עניינו אותי. אחרי מה שקרה בחורשה,
התגלות כזו חסרת טעם וויתור על יצר כימי אחר ומשיכה לעשן
ולסובב אותו.
לא גור, לא שירה... אף אחד לא חשוב, מה גם שהם לא מוכרים כל
כך, לא מובנים לי, ולמען הסדר הטוב- לא כל כך אכפת לי מהם.

וכשיצאתי שוב אל החורשה וחשבתי על הבית שלי, על ההורים,
החברים, וראיתי את חיי מול האצטרובל ששכב על הדשא, כאשר נתליתי
בחוזקה, ונבלת המת שלי כבר התחילה לזהם את האמונה, התחילה
לפגוע במצוות המקום. צרחתי.
ובסוף הבנתי מי אתה.
ואני מקווה שלא אכזבתי, מקווה שלא הכאבתי, מקווה שקצת אהבתי,
מקווה שגם אהבתם אותי, כי מכם אכפת לי, מעצמי מולכם עוד יותר,
ולכן, הקץ לתקוות, הסוף לייסורים, והצרחה, במובן הנלאה שלה.
הגיבו לי, כי עוד יכול לשמוע.