זה מתחיל בגדול. אתה שומע את זה בחדשות, מחברים לך שם עם
פרצוף, מראים לך תמונות של החדר שלו, של ההורים שלו מתפרקים
בהלוויה, של האחים הקטנים והחברים שלא מפסיקים להגיד כמה הוא
היה בנאדם נפלא, והמחלקה מגיעה להניח זר על הקבר ולירות לשמיים
במן חגיגיות מזעזעת. כואב לך, אכפת לך, עצוב לך, אבל אתה לא
זוכר את זה אחרי שעתיים. השם והפרצוף מצטרפים לרשימה, "אני
אזכור אותו ביום הזיכרון" אתה חושב לעצמך.

זה ממשיך במישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו שהכיר מישהו שנהרג.
ואתה מקבל קצת פרטים על הסיפור מאחורי הכל, ואתה אומר לעצמך
"את זה אני לא אשכח", אבל שוכח. וזה בסדר, כי אתה בסך הכל מכיר
מישהו שמכיר מישהו...

אחר כך זה כבר בא מההורים. הבן של הזוג הנחמד מהמושב בצפון,
ואתה נזכר איך הוא היה בשלושת הפעמים שראית אותו, ומנסה להיזכר
באיזה משהו משמעותי אחד שהיה לך איתו וכמובן שלא מצליח כי היית
רק בן 12 ואף לא באמת דיברת איתו. אבל מפריע לך, ועצוב לך, ובא
לך לבכות שאתה פתאום הוא זה מכיר את המישהו הזה...

ויום אחד חבר שלך מגיע בוכה לבית ספר ואתה מחבק אותו, ובוכה
איתו, כי אין לך חוץ מזה מה לעשות. ואתה רוצה לנחם, ולא לעזוב
אותו אף פעם... ואתה מגיע להלוויה, ופתאום התמונות מהטלוויזיה
נהיות אמיתיות, ומוחשיות, ומסביבך. וזה האח הגדול של... איך זה
יכול להיות? אתה יושב בשבעה ומנסה לחשוב על מה לומר ויודע
שלשתוק או להגיד משהו חסר משמעות זה גרוע באותה המידה... אתה
לא יודע אם לחייך, כי זה חוסך כבוד, או לבכות, למרות שלא הכרת
אותו ממש טוב, או פשוט לשבת שם ולבהות בחלל החדר..

ואז אתה הבא בתור. נגמרו המעגלים מסביב, כולם סבלו לפניך
ועכשיו תורך. ואתה רוצה למות, ואתה רוצה לדעת הכל; מה הוא אמר
שניה לפני, מה הוא עשה באותו יום, איזה מן יום היה לו, עם מי
הוא דיבר, על מה הוא דיבר, אם הוא חייך לפחות פעם אחת... וכל
פרט רק מעמיק את הצלקת עוד יותר, כי בדיוק בשיחה של אתמול בערב
לא הספקת להגיד "אני אוהב אותך". וזה תמיד אשמתך, מכל הסיבות
שבעולם, ואף פעם לא תשתחרר מזה, או תתגבר, או תעבור הלאה, או
תשכח.

ואני כל כך מתגעגעת אלייך...