הייתה תקופה שידעתי הכל,
כשהסתכלתי על האופק הכחול.
היעד הבלתי מוכר שנימצא שם במרחק,
ריח הרוח שנושאת את האבק.
לכן נימשכתי לברוח משם,
אז הלכתי עטוף ומוגן מכל העולם,
הלכתי והלכתי ופתאום נהיה לי חם.
הורדתי שכבות,
ולא יכולתי שלא לקוות,
שהחום לא יגבר.
אז עצרתי במקום בשביל לחכות למחר.
אבל הרוח הכריחה אז המשכתי,
ואז ניזכרתי,
שכשידעתי הכל הייתי קטן ולא מוכן,
לאבד את החום שאותו אני רודף,
שעליו את נפשי אני מוכן לחרף.
אבל את השכבות הותרתי מאחור,
ואני עכשיו כמו שיכור.
מתקשה להתמצא במרחב החברתי,
מנסה להתייצב, להיזכר מי אני.
מנסה להתחמם בלי שכבות
כי מטוב כרע הן שומרות.