|
שיר נבט בי
כעובר
מזרע הצללים השחורים
של העיניים העייפות,
הצמיח עצמו
מתוך הרקב ברחמי
בהיותי דומם על משכבי,
עת הדם והאפילה
באו בקרביי
מסתר המדרגה
בקיר לא קיר
שחצץ על שישנו
להתהוות מחדש
בתהום העמוקה
שלח לי מלאך ללא פנים
פיסת יד
לאחוז בציציות ראשי
משטף המים הרעים
שצעקו על נשמתי
ובידו השניה מתת אלהים הושיט לי
להמתיק מר
ולהנהיר חשוך
את זה השיר. |
|
|
מאוד עצוב לי
שאביה האיום כבר
לא מכיר אותי,
אני יושב וניזכר
בתקופה היפה
שהייתה לנו,
זה היה הרבה
לפניי רצח
רבין!
מי חשב אז שמשהו
כזה יכול
לקרות!
ואני אפילו זוכר
איזו ג'ינג'ית
שסובבה לו את
הראש!
מצחיק איך נשים
מפרקות חברויות
של שנים!
יגאל עמיר, בטוח
מתמיד בנוסטלגיה
המשותפת לו
ולאביה הלא כל
כך איום כמו
שהוא חושב שהוא. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.