New Stage - Go To Main Page

רועי ברנר
/
סאנדוויץ אחד ודי

אספר לכם סיפור די אישי (וכן הוא קרה לי), סיפור אחד מרבים, של
תאונות ומקרים לא נעים שחוויתי בחיי הכואבים להפליא. אך זה
יהיה תמוהה בזיכרוני ...בטראומה שעברה גופתי.

ככה זה מתחיל,

כמנהג סתמי אבל מתמיד, היינו יוגב ואני הולכים לעשן סיגריה
במקום הקבוע שלנו על איזה קפה זול של מכונות הקפה המגעילות,
שאף פעם לא הזיקו ביחד עם סיגריה זה תמיד הולך טוב, בתחנת הדלק
הישנה שהייתה מקבילה לכביש חיפה תל אביב הישן, שמנונית ועם
העובדים נוסטלגיים, שעוד ימי הורי הם עוד היו עובדים בתחנת
הדלק. אני מניח שלא יצא לי לחשוב על אותם עובדים שכל בוקר
ולילה וצהרים וגם אחרי ולפני, היו נמצאים שם. אותו שפם דגם אחד
של אדם, ממש ככה הם היו, ידים שמנוניות מדלק ושמן מנועים וחיוך
של שרות, אבל לא כמו היום, שכן פעם הכול היה יותר טוב( פשוט
ככה היה כל כך פשוט), ידעו פעם לתת יותר שרות או לתת את החיוך
האמיתי של שרות, כאילו הוא נועד לעבוד שם כל חיו ואלו הם
מטרותיו בחיים לעשות לאותם אנשים הזקוקים לדלק וקצת ניקיון על
הזכוכית הקדמית של המכונית. אז אותם אנשים הם היו האבירים של
אותם נהגים שהיו צריכים את שירותם.

אבל לא על נהגים עייפים, ולא על מוכרי הדלק, לא עליהם
סיפורינו. אז יוגב היה אוהב לדבר על מוזיקה וכן דיברנו על
מוזיקה כרגיל. על החזרות שהיו ביום שני שעבר, ועל בנות היפות
שיש בעולם הגדול ולמה אם יש כל כך הרבה בנות למה אחת מהן לא
נופלת לזרועותיי ומתאהבת בי קשות. בנוסף לדברים היותר כוללים,
גם על העתיד דובר וסופר ועל תוכניות, שלא יתבצעו לא באלף שנים
הבאות, פנטזיות וחלומות בהקיץ, שכן היינו נערים בריאים וחולמים
ככל הנערים - בחלומות נמצאים.

אבל רעב בבטני ישב, ולא זז, רצה אוכל ודי דחוף. אז למזלי בתחנה
הישנה של הכביש תל אביב חיפה, היה גם קיוסק בנוסף למכונות
השתייה והסיגריות. זה היה גימיק חדש לא היינו רגילים אליו, לא
חשבנו אפילו פעם אחת לקנות שם. כי בכל זאת גדלנו על דברים מאוד
ספציפיים לפחות אני, ועקשן על הרגלים שאני אוהב. אבל בקדמה
אנחנו חיים ולכן כאשר אתה מגיע למצב אשר אתה ממש רעב אתה די
זונח נוסטלגיה והרגלים ופוסע לעבר אותו קיוסק, שהיה צבוע בכחול
עם כסאות ישיבה מעץ לכל המשפחה, עמדה שם אחת, שאותה לא הכרתי
כמו את שאר עובדים, כי לאזור של הקיוסק לא אהבתי לפסוע. חשבתי
בהתחלה שאולי אחרי קפה וסיגריה ותפילה, שאנחנו כבר מתפללים כל
סיגריה וקפה כאלו, והיו הרבה כאלו. באמת נפלה עלי הנערה שחלמתי
עליה, על אותן בנות יפות שיוגב ואני דיברנו עליהן שיש בעולם
,ורק על לא נפלה איזה יפיופה אחת במתנה. אז כבר הזכרתי שהייתי
רעב, רעב עד מאוד. אז בכיס נמצא ארנקי, שכן רוב הזמן הוא ריק
ולא מכיל את העיקרון של להחזיק ארנק - כסף לא היה לי הרבה. אבל
למזלי הרע או הטוב, היה לי שם מטבע של 5 שקלים
להספיק בדיוק לסנדוויץ  נקניק, שעמד שם שנים. הסנדוויץ או כריך
בעברית, היה מהפשוטים האלו לא נראה מזיק, ותמים אולי קצת טעים,
אבל זו הייתי שאלה של חוצניות ולא של תכלית כי באותו הכריך היה
מפסיק להרעיל נהג משאית  ואת חברו לנסיעה. שלושה גמלים. ואת כל
החבריה בתחנה שעבדו שם. וזו רק ההתחלה.

אז אכלתי .וגם בתאבון רב חייב לציין.

דרכו של הסנדוויץ לקיבתי, דרך הפה לעוס מהר, בשל התאבן, דרך
עוד כמה צינורות  העיקול  הגוף האנושי, דבר שלא יעלה גם בסיפרי
מדע בדיוני, התעקל.

אנא דמינו לכם את הצנה של הנוסע השמיני.( לאלו שראו את הסרט
יהיה יותר קל ומצחיק לאלו שלא תדמינו).

אז הנשא(שהוא הסנדוויץ) ישב לו בבטני, ותכנן לו תוכניות לעתיד
הקרוב. התבשל לו כל הלילה, בשקט כך שהכול נראה בסדר. כיצור
חיי, תפיל שנושם לי בתוך הגוף מתרבה ויוצר לו את התנאים
המתאימים לצאת החוצה כדי לשלוט על העולם.

בוקר, קמתי .יום שישי בבוקר, אין כוח להתחיל להתארגן כדי ללכת
ללמוד. אתה רוצה לשכב במיטה, ולא לדאוג עוד יום חופש לא יזיק
לך - אתה חושב. אבל אז יש את אימי הקולנית שדואגת שבוקר יהיה
שמח, בשירה וששון, והתחילה לצעוק עלי, כי עצלתני לקום ממיטתי
החמה  והנעימה שהזמינה אותי לסיבוב נוסף של חלומות, אבל קמתי.

אני לא יודע אם אז זה החל, שקמתי בבוקר ולא הרגשתי עצמי כל
כך, אולי הייתי עיף-חשבתי. כי שעות שניתי הם לא בלילה, אלא
ביום. אבל הרגשתי חולשה כאשר קמתי.

תה או קפה, זו תמיד הדילמה כאשר אני ניצב מול הקומקום החשמלי,
והדלפק שעליו נמצאים התה והקפה. תה - העדפתי, הרגשתי לא בטוב,
קצת חלחלה בבטן. חלחלת בוקר- שוב חשבתי, כי אני לא רוצה לעזוב
את המיטה ולא לעשות כלום, להישאר עם אותם תחתונים וגופיה ולא
להתלבש, לשרוץ מול הטלוויזיה והמחשב, בכלל חשבתי על שיש לי
לסדר את החדר, עוד יותר עשה לי חלחלה- מחשוב על סדר וניקיון
תמיד היו עושות לי את זה.
בית הספר

שעור ראשון-
בדרך אל השיעור הראשון הרגשתי, די שמח היה זה יום שמש אביבי,
רוח קלה מצפון עם שמש של הדרום יצרו בשבילי את המזג האוויר
האהוב עלי. התחלתי לנחם אותי בזה, שיום שישי הוא יום קצר, בשל
זה שאני לומד עד מאוחר,  והוא מסתיים מהר, במיוחד בבה"ס.
כהרגלי בלאחר לשעורים ראשונים, שניים וכל שיעור שישנו אליו אני
מאחר, זו הייתה דרך שלי להראות למערכת הסגורה את מה אני חושב
עליה. וובכן, שעור ראשון היה מן שעור לעצלים, חשבונאות זה היה,
מספרים ומסים שנכללים בדפים משובצים ירוקים ולבנים. המורה שלי,
אורנה(מבלי הרבה קשר לסיפור עצמו אבל זה אולי יכול להוסיף
לעלילה) אז המורה לחשבונאות, הידועה בתור אורנה. היא אחת
המורות האהובות עלי בתור דמות לאיזה סרט דקומנטארי, על אנשי
המזרח הקדומים. מן דמות מצחיקה, עף מאורך, שכן באותה תקופה היא
הייתה בהריון( עוד דבר מדהים שהיא הצליחה להיכנס פעמים להריון
בתקופה של שנתיים, והיא עברה מבן אחד לשתי בנות בהריון השני),
עם מבטא כבד של ע ו ח, ומן סאונד מוזר של אותו אף מאורך פשוט
נשמעת כאילו אותו אף סתום כל הזמן, אישה של פעם הייתי אומר
ולמרות כך,  היא נראת  כמו איזה אחת בת 40 היא בת 30 .
שוב לעלילת סיפורינו, אז שעור ראשון, תמיד היה וויכוחים בין
צחי(אחד מכתתי) למורה לחשבונאות, על נתניה-גוטם סיטי הישראלית
(מי שלא ראה באטמן, היגע הזמן שיראה כבר, לא ככה?) וזהו. למה
כי המורה לחשבונאות, שמה הוא אורנה, הייתה גרה בנתניה בנוסף
ולימדה באורט, שילוב מענין.
אז שעור ראשון נגמר- עד כאן ההרגשה הייתה נחמדה וקלילה.

זעה ראשונה של שעור שני-

אז את ההפסקה העברתי להביט בקיר, אין מה לעשות באורט אין אנשים
שאפר לדבר איתם רבות. ושוב תהיתי מה אני עושה בבה"ס המקולל
הזה. מלא אנשים שאותם אני לא הכי אוהב, והם בטח שלא אוהבים
אותי, בנות אין שם, לפחות לא בשיכבה שלי, ובטח שלא בשטח הבית
סיפרי. וזהו. היה צילצול להכנס, במהרה הכנתי את שעורים שנתנה
המורה, תתפלאו אבל באורט זה נראה ככה, שזה הבה"ס היחידי שאפר
להכין שעורי בית של שבוע ב5 דקות( אם לא הבנתם, כי אתם למדתם
באורט, אין אתגר קשה שם) וזהו לא יותר ולא פחות.
בין כל הצעקות של המורה על יתר התלמידים שהיו בכיתתי, על זה
שהם לא משקיענים, ולא הכינו את השעורים שלהם, כמו ילדים קטנים
שצריכים להינזף על מעשיהם הרעים, כדי שהם יתחילו להתבגר ולקחת
אחריות על עצמם, אני התחלתי לחוש במן הרגשה מוזרה.
בהתחלה חשבתי שאני רעב, כי רק שתיתי תה בבוקר ולא אכלתי כלום,
לא שאני אוכל בבוקר ארוחות מלכים, אבל לפעמים רעב כאשר לא
אוכלים. לא אבל זה לא היה זה. זה היה חשש למן הרצון ללכת
לשירותים שנמצאים פתוחים לקהל הרחב שבבית סיפרינו למטה. שכן
מרוב החשיבה על השירותים, התחלתי להבין, שכנראה שאצטרך ללכת
לאותו מקום שאיש לא צעד שם, גם הגרוע מכל לא היה שם. השירותים
וכן זעה קלה מחשיבה על כך העלתה על מצחי.

השירותים ושעור שלישי ותחילת רבעי והאחרון לאותו יום-

במורה נתנה לי רשות לצאת, לא שהיה צריך לבקש הרבה. אנשים פשוט
יוצאים, אבל לי יש קצת כבוד, ממה שנשאר, ולאותו מורה ביקשתי
במיוחד לצאת שניה החוצה, לא שהיא שאלה אותי למה אני צריך,
מצידה שהעולם יתפוצץ, היא צריכה להעביר שעור, ל חמישה תלמידים
שעושים מול המורה מסיבה.
החשיבה על השירותים, הייתה מפחידה, האדם שהולך לאבדון  משהוא
כזה, כמו לצעוד לתוך הפחד הכי כגדול שלך" רק שלא אצטרך ללכת
לשירותים" ככה כל אחד חושב בבוקר לפני שהוא יוצא לבית סיפרינו
הקט. כדי שאם הוא מרגיש שהוא יצטרך שיעשה את צרכיו בבית ולא
ילך לאותו מקום שכוח אל.
שכן, לא הלכתי לשירותים, כי מרוב החשש מרק להתקרב לאזור
המסריח, השכיחות שם לאיזה קדחת הייתה מעל האחוזים של מדינה
בדרום אפריקה או אמריקה. פשוט מרוב זה אותה הרגשה עברה לה
קליל.
בהפסקה,  החלטתי לאכול, טעות מרה כנראה, את הטוסט של הקיוסק.
כי מהנחה שאולי ההרגשה שהרגשתיף מקודם היה באמת רעב ולא מה
שחששתי מרוב.
היצור למטה בבטן, רק חיכה לרגע שבו אני יאכיל אותו באיזה עוד
מליון ואחת חיידקים, ובקטריות של מזנון ממוצע, וכן זה היה
ההתחלה לאותו יום.

היצור ששכן לי בבטן, קם לתחייה.

אבל עדיין הוא לא התפרץ, ובכן שהתחלתי בשיעור השלישי, הרגשתי
את אותה ההרגשה המוזרה חוזרת, אבל הפעם ביד חזקה ובזרוע
מכאיבה. התחלתי להתקפל למטה ולמעלה, מצד לצד כמו סביבון, או
רקדנית בלט שעושה מעגלים וסיבובים סביב עצמה. והזעה כבר הייתה,
טיפות כבדות, שיורדות לי מכל הפרצוף. כאשר התחיל שעור רבעי,
ניגשתי למורה, בבכי של ילד קטן הרוצה את אימא-"אני לא מרגיש
טוב, ואין אחות שתשחרר אותי, כבר סוף היום, תשחררי אותי בבקשה
לפני שאני מת לך כאן" משהוא בסגנון הזה, נאמר ונעשה.

בבית, שכן היה זה יום שישי, היו הכנות לקראת היום הקדוש.
ניקיונות וכדומה, ובדרך כלל ארוחה משפחתית גדולה לצהריי אותו
יום הקדוש.

וכן, מה שפתאום לא הסתדר לאמי, זה שחזרתי בשעתיים מוקדם יותר,
ולזה שאני לא מסתובב לה בין הרגליים ומנסה למצוא עצמי בין
המסדרים ולמנקים.
ושכן הייתי בחדרי ואין מוזיקה רועשת.

אז, שיהיה באמת לאמי טוב, היא החליטה לבדוק למה הילד שוכב לו
במיטה בכל מעשה.
מברור קצר שעל פני היה צבע של, אחד מלהקת kiss
נבהלה אמי פחד אימים לילד שלה, יש מחלה. ולמיון אותי סחבה.

עקב התיאורים, שיתוארו בטקסט הבאה, ילדים שלא עלה להם הגיל 18
לא יכלו לקרוא את זה אלא ברשות הוריהם, אנשים שחושבים שעשיית
צרכים בכל צורה היא דבר מגעילה גם עקב נסיבות של מחלה. אנשים
שנגעלים, כשפת העם, מקקה, פיפי, ודחיפת אצבעות למקום לא ראוי
שידחף לשם כל דבר (כמו בוא נגיד פי הטבעת) יכולים לוותר על
הקטע הזה של בית החולים ולעבור ישר סיכום דברים.
אם אתם נגעלים, זה על אחריותכם בלבד (זכרו סיפור זה הוא סיפור
מיצר הדמיון שלי, עם קצת אמת שלי).

אז ככה ובקיצור :

הגענו לבית החולים שניצור שחיי וניזון ממני שוכן אצלי בבטן,
אני הייתי כבר במצב של חצי מת. היה לי חום 40 מעלות, דופק שעלה
ועלה וחיוור בצורה לבנה. וזהו
המסקנה שהם הפיקו, הרפאים, היא "לילד יש התפרצות . ולניתוח .
וזה כמעט בטוח".

אז לפני ששוחטים אותי לשתים, צריכים לעשות כמה בדיקות.
צילומי אולטרא סאונד אני יכול להבין, וגם רנטגן באמת שאני יכול
להבין.
אוקיי לפעמים אפשר למצוא מחלות גם דרך האשכים, וזה יכול להיות
קשור למחלות שונות ומשונות שרוב הגברים מאוד פוחדים מהם.

אבל את זה אני לא מבין:
הייתי חצי מת, והתעלפתי כבר פעם אחת. הייתי בהכרה, אבל עדיין
קודח מרוב חום, נכנסה הרופאה(שכן היה הייתה ממין נקבה) -"פשוט
את המכנסיים"-היא בקשה. חשבתי הם הולכים לבדוק לי את הבטן
התחתונה ואולי שוב פעם למשש לי את הביצים. אבל לא חששתי .- "
גם את התחתונים", ותסתובב לצד"- אמרה. הלב שלי התחיל לפעום
כקטר. ידעתי בערך מה הולך להיות, איזה בדיקה בגב   . "ואת
הברכיים לחזה לקפל"-בקשה וחייכה( שכן לא ראיתי את הבעת פניה
אבל אני בטוח שעלה חיוך על פניה), נשמע צליל מוכר, סאונד של
גומי נמתח- הייתה זו כפפת גומי. אחת שתיים שלוש.והגשתי משהוא
זז בתוכי. משהוא קרוב לקיבתי.משהוא כואב ולא נעים, שהם אפילו
לא מילים שיכולות לתאר את ההשפלה שנגרמה. שכן אותה רופאה עשתה
לי עוד בדיקה, דרך פי ה.

ואחרי שכבר הייתי מושפל וגם עייף, ולא גמרתי מאותה בדיקה,
הרגשתי מנוצל ואנוס. השכיבו אותי במחלקה איני יודע את שמה.
מלאה בזקנים שהולכים מכאן לעולמם הבא, ורעשים של מכונות
החייאה, וכל מינה צפצופים מוזרים השכיבו אותי בחדר לבד במיטה
ירוקה, שגם מגלל שהייתי יותר מידי עייף ותשוש מהבדיקות, המיטה
הייתה נוכה. ירד הלילה על ביה"ח וכמו תמיד הרעשים נשארו,
והאורות והצפצופים מסיבה של זקנים ורופאים שחוגגים. אחרי שהחום
ירד לי והגוף כבר נרגע מטראומה שעברה עליו תוך מפחות איזה
יממה. וזה כולל את הארוחה של ביה"ח, שהיא לא מזינה, ולא טעימה
ולעזאזל הם קוראים לזה עוד ארוחה.

הרגשתי הרגשה חמימה ולשינה, סוף סוף מנוחה כמו שצריך.
אולי זו מהארוחה, חשבתי אולי זה מגלל שלא היה לי זמן ללכת
לשירותים, אבל היה לי איזה נוד קטן ומסריח, שלבד בחדר לא היה
מזיק לאף אחד הריח. שכן בבוקר הם חשבו עוד לנתח אותי.
ואז אותו יצור, נפלט, שכן בטח מת מהבדיקה שהם דחפו לי אצבע
לפי.צונזר כאן עקב (עד כמה שפל סיפור זה יכול להגיע).
וזה נפלט בצורה הידוע לרפואה, כחרא קליל ובוצי, לעמחה ידוע
כשילשול, לא לא הייתי בשירותים שכבתי במיטה,  עם שלולית צואה
רקה.
ועם הזמזם של האחות, המיטה הפכה לנקיה.

השפלה כבר, הייתה בגדר של שיגרה.

שכן בפעם השניה שארצה להירדם בסטייל שכזה, אתאפק ואלך לי
לשירותים הקרובים.
אבל מה שלא היה ידוע לי, כאשר הגוף עבר טראומה חזקה, לגוף
ולמוח האנושי אין הרבה שליטה על מעשה הצואה. ולכן ידידי זה קרה
בפעם השניה, ולאחות שהייתה אחראית על חדר  107 הייתה שוב עבודה
מסריחה.

אחרי מקלחת רעננה ונעימה, שקילחה אותי עם המון אהבה ( האחות-
טוב ילדים, אני חייב לציין שהיא הייתה די מפחידה, אז אין כאן
סצנה אוהבים ארוטית) במיוחד שהיא הייתה צריכה להיות מנקה של
צואה מסריחה, תאמינו או לא זו לא עבודה נעימה.

עברו להם יומיים של אשפוז, ביה"ח .
ולכן אסכם כאן כמה מילים.

כאשר אתם נמצאים, לבד או לא אבל רעבים. אל תוכלו סנדוויצ'ים לא
מוכרים.

כי אני כבר קבעתי, שאכילה  בתחנת דלק, לא בריאה, ומסוכנת
לציבור. תראו זאת כהזהרה.


הסיפור בחלקו נלקח מדמויות אמיתיות שאנין קשורות לסיפור (רוב
הסיפור הוא פרי דמיוני בלבד, אלו שמכירים את הסיפור האמיתי
יודעים מה קרה שם באמת) ולאלו שנעלבו מהסיפור או נגעלו צערי
אייתם.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/4/99 17:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי ברנר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה