1.
 בערב האחרון של חודש נובמבר זיין אסף בפעם הראשונה לאחר
שלושה חודשים. זה התחיל בפגישה בנילוס, הבר השכונתי שלו - הוא
זכר אותה במעורפל בעיקר בזכות מצלמת פוקט כתומה שהיתה עליה גם
בפעמים האחרות שראה אותה, כזאת מהסוג הזול שחילקו פעם עם
מנויים למעריב לנוער. כשנשען על הקיר בין ההיניקן השניה
לשלישית - היא צילמה. אחרי שסיים לגמוע את השלישית, כבר הסתלקו
לדירה שלו, כשעוד גר ברחוב שולמית.

 קראו לה דנה. בחדר המדרגות הוא כבר היה בלי חולצה, היא נותרה
בחזייה תכלת. הוא לא הספיק לטרוק אחריו את הדלת, היא לא טרחה
להוריד חצאית. היא גהרה מעליו פעם אחת, פעם שנייה, והחלה
להיאנח. הוא הסתבך בגופה, נשאב לתוכה וממנה מוגבל לתנועה אחת,
מנווט את ידיו האובדות בין שדיה לאחוריה.

"דנה", הוא לחש, משתוקק לרמז שהוא אכן שם וכל זה באמת קורה, אך
לא זכה לתשובה.  מבטה היה אטום ואישוניה מגולגלים מעלה.

2.
 אחרי שנגמר היא הניחה את ראשה בשקע הכתף שלו, לקחה שאיפה
מסגרייה ושחררה את כל האוויר מהבטן. שיערה הגלי השחרחר נגע
בחזהו, תחילה מלטף - ואחר כך מדגדג. מציק. הוא ניסה להתנתק, אך
לשווא. לכל מקום שהתגלגל דנה היתה בתוכו.
"מאיפה את בארץ?" אמר בתקווה ששיחה תרחיקה ממנו.
"ראשון".
"ומה את עושה בחיים?"
"בצבא עדיין. פקידה בקרייה".
"אה", מלמל מבלי שידע כיצד להמשיך. "אני מתל אביב".
"אני רואה", קולה הדהד מבית החזה שלו.
"אגב, היית מעולה".
דנה לא הגיבה.
הוא חש את דופק ליבו נחלש. "לא משנה, לא משנה", מלמל במאמץ של
נשימה אחרונה, ועצם עיניים.

3.
 הוא כבר היה חצי ישן כששמע את דנה קמה. היא הסתובבה בחדרו
וכנראה שהתכוונה ללכת. ככה זה. היא תיעלם מבלי שיידע אם באמת
היתה שם, בפעם הבאה שייתקלו זה בזה, ודאי ינהגו כפי שנוהגים
זרים. ואולי, הרהר לעצמו, היא גם תעלה לדירה יום אחד כשתהיה
ברחוב שלו, לגמרי במקרה, ושוב יזדיינו. הרי בעיר הזאת תמיד
משאירים אור בחלון בלילה בודד.

 באותו לילה החליט לא לרדת יותר לנילוס, אפילו שהשעון הראה רק
שתיים בלילה. הוא יישאר במיטה במכנסיים חצי מופשלים, וישנא
עצמו למחרת, כשיקום עטוף בזיעה קרה, וריח של הייניקן מהפה. הוא
שוב יבטיח לעצמו כי זו היתה הפעם האחרונה, שמעכשיו ישתנה. אחר
כך יתחיל לחפש משרד לעשות בו את הסטז', יעבור דרך ביטוח לאומי,
ויעשה עוד כל מיני דברים שהוא דוחה כבר חודשים.

4.
"אספי מאמי... אספי מאמי, קום..."
"אימא?" מלמל מתוך שינה.
"אספי!"
"אימא. אני מתקשר היום לשטמפר ונוימן ואברר לגבי סטז' אצלם.
אומרים שהם הכי טובים במה שאני רוצה להיות".
"זה יהיה פשוט נפלא", ענה לו הקול במתיקות.
הוא הסתובב לכיוון הקול הנעים, אך לפתע חש מהלומה עזה של אור
מכה באישוניו. הוא פקח עיניים ומיד סגר מוכה סנוורים. מעליו
רכנה דנה עם המצלמה הכתומה בידה האחת, ואקדח בשניה.
"דנה?!"
היא נראתה שונה, וכעת הבחין לראשונה כי היתה יפה  בהרבה מאיך
שזכר אותה.  "אני לא מבין", מלמל תוך שהרים את מכנסיו, מנסה
להסתיר את הרעד בקולו.
"זאת לא הבעיה הכי גדולה שלך עכשיו, אספי", השיבה בענייניות,
מבלי להוריד לרגע את החיוך הילדותי מהפנים.
"מה את רוצה ממני?"
"אני רוצה לשחרר אותך. אתה מאמין לי?"
"אל תעשי את זה, דנה. אני מתחנן". הוא היה מופתע מהטון
המלאכותי בו דיבר, כמו שחקן רע בסרט. "אל תעשי את זה".  
דנה היתה הרבה יותר משכנעת בתפקיד שנטלה. "הלוואי שלא היית
צועק כל כך חזק". היא הניחה את המצלמה ולפתה את האקדח בשתי
ידיים. "עכשיו בוא איתי ... אתה לא תעשה שטויות. נכון?"
אסף הנהן, מהופנט מתנועות האקדח.
"ילד טוב".

5.
 הרחובות היו שוממים בארבע לפנות בוקר. היא הובילה אותו
לכיוון החוף, כשהאקדח מוסתר מתחת למעילו. האור הראשון עמד
לעלות, ואז היה סיכוי שמשהו יעבור ויבחין בהם. אבל ככל שחלפו
הדקות, הדבר נראה פחות חשוב בעיניו. אט אט נחתה עלו תובנה
שלצאת בחיים או למות, במצבו - זה לא ממש משנה. יותר חשוב היה
לפענח את האשמה האיומה שרבצה על ליבו. ניתן אמנם היה לפתור זאת
בכך שדנה פשוט מטורפת, או שזה עניין של מזל רע, אבל עמוק בפנים
ידע שלא כך. למעשה, מאז ומתמיד חיכה לרגע כזה, שבו יצטרך לתת
דין וחשבון, שלא יוכל להתחמק יותר. כמו שבמוקדם או במאוחר משהו
היה מזיז את הספה בבית של ההורים שלו, וחושף את הכתם שהשאיר על
הקיר כשהיה בן שש. ובכן הרגע הגיע, הכורסא זזה, הכתם נחשף -
משהו יצטרך לשלם על זה ביוקר.

6.
כשהחלו לעבור ליד בתי הזונות ומכוני העיסוי הנוצצים ברחוב
הירקון, בואך הטיילת, התחלפה ההבעה הילדותית בפניה של דנה
במבטים פגיעים שהוא לא ידע כיצד לפרש.
"נו, מה?" שאל לבסוף.
"מה?" חזרה אחריו.
"מה עשיתי?"
"אתה צריך לדעת".
"את אפילו לא נראית כועסת עלי".
"השאלה החשובה כרגע היא למה אתה לא כועס עלי?"
הוא התעלם מהשאלה, וניסה לתקוף את הנושא בצורה ישירה. "למה את
מנסה להרוג אותי?"
"אתה זה שמנסה", הרימה את קולה באופן מפתיע. מאחד בתי הזונות
יצא לפתע גבר מסוקס וצווח - "שקט בקשה".
 אסף יכל לקרוא לעזרה, הוא גם יכל בקלות לשמוט לה את האקדח
מהיד ולברוח - דנה היתה בחורה די קטנה. אבל הוא הרגיש שבכך יפר
איזשהו חוק שלא הכיר עד היום.
"למה אתה לא קורא לעזרה?" לחשה לו באוזן בטון מלגלג. אסף עמד
קפוא במקום. "אני אגיד לך למה", המשיכה, "כי אתה כבר מת עוד
הרבה לפני הערב".

 הוא התבונן בצווארה הזקוף לוקח נשימה - היא נעשתה יפה מרגע
לרגע, והוא לעומתה מקולקל, עומד גמלוני עם טעם לוואי של בירה.
לא נולדתי ככה, הרהר לעצמו. זה התחיל איפשהו, ואם היה צריך
לשים את האצבע על הנקודה שבה זה קרה, היה זה הרבה לפני היום
ההוא שמורן עזבה ובטח לפני שצ'אקרה נכנס לחיים שלה. אסף ידע
זאת כבר די הרבה זמן, אבל רק באותו רגע, החל הדבר להתבהר
בעיניו, צלול כמו אור ניאון מבית זונות בלילה בלי כוכבים.

 הוא היה בן 6, אולי 7, בטיול עם ההורים שלו. בוקר אחד נכרך
אחריהם בסיור משעמם בנמל דייגים. הוא זכר דייגים מנקים רשתות
שחזרו מהים עמוסות בכל מיני דברים. אפילו עכשיו הוא הוקסם
מהריחות החריפים ההם שלא דמו לשום דבר. משהו במעמקים גילה סוד
שהלך לשנות לו את החיים, כמו גיבור קומיקס שמקבל את הכוחות
המיוחדים שלו. כשסובב את ראשו היה לבדו בנמל. ההורים נעלמו.

7.
 דנה התיישבה בקצה המזח שליד הדולפינריום, והורתה לו לשבת
לידה. מתוך הים החל לבצבץ אור שמש במיליון צבעים. היא לקחה
שאיפה ארוכה של אוויר.
"אסף!" פנתה אליו בפתאומיות. "למה אתה שותק?"
"שתקתי? לא שמתי לב", אמר בהתנצלות והפנה את ראשו אליה. "את
רוצה לדבר?"
"טפשון. אתה לא רוצה לדעת למה דווקא פה? " דנה שלפה שוב את
המצלמה וצילמה את הבעת פניו הקפואה.

 ריצוד הפלש הימם אותו. לפתע עלו בזכרונו תמונות של המפגשים
הקודמים איתה, שהיו כפי שהתחוור לו אט אט - על אותו מזח. הפעם
הראשונה היתה באותו יום שמורן אמרה שהיא רוצה מהחיים יותר,
וצריכה לנסוע כדי לחשוב. דנה בדיוק חלפה שם ושאלה אם הם מוכנים
לצלם אותה על רקע של שקיעה. דנה גם היתה שם, סתם היתה שם,
בלילה המוזר ההוא בו ישב וזרק אבנים על הים, אחרי שקיבל את
האי-מייל, שבו סיפרה לו מורן שהיא פגשה בהודו מדריך רייקי מפתח
תקווה, בשם צ'אקרה.  ("אנחנו רוכבים על האופנוע, לפעמים גם אני
נוהגת-  היית מאמין? ", היא כתבה. "לא האמנתי שאהיה כל כך
מאושרת. מורן. נ.ב - הייתי שמחה לשמוע במייל הבא על הבחורות
החדשות האלה שלך".)

 ההשלכות המסוכנות שיכלו להיות לטירוף של דנה, העבירו בו
דווקא צמרמורת נעימה. "את עוקבת אחרי", אמר וחיוך קטן נמרח לו
על הפנים.
"בוא נאמר שיש הרבה דברים שאני יודעת עליך, אספי".
"אני בא לכאן די הרבה בזמן האחרון..." הסביר עצמו. "כל ערב".
הוא ניסה להמשיך את המשפט אבל נתקע, כי לא התחשק לו לומר משהו
עצוב.

 דנה בהתה בים באדישות. "אתה יודע, אסף, פרפרים חיים יממה",
אמרה בקול חזק וסדוק. "יממה מזוינת, דמיין לעצמך - כל מה שהם
עושים בה, זה למצוא כמה שיותר נקבות לזיין, ולהתקרב כמה שיותר
לאור ולמות. זה לא עמוק במיוחד, אבל זה מחזור חיים שאחריו אפשר
לתת לכנפיים להרפות. אסור לזלזל בפרפרים, אספי". היא לקחה
שאיפה ארוכה של אוויר לתוך הראות. "אוויר", עצמה עיניים
והצמידה את האקדח לראשו.

 אסף לא התנגד. הוא רצה לומר משהו על זה שהוא לא כועס ושהיא
מאוד יפה, אך מכיוון שלא מצא בכך שום טעם, נצמד אל האקדח בחזרה
עד שכמעט נשמט מידיה.

8.
 והינה הוא שוב בנמל. הוא בסך הכל בן שש או בן שבע וההורים
שלו התרחקו באחת הסמטאות. אבל מאז שנהיו לו כנפיים הוא כבר לא
מפחד להיות לבד. הוא צועד בסמטה זרה בלי לדעת לאן תוביל אותו,
בלי לדעת לאן הוא רוצה להגיע, ואט אט מתחיל להבין את הסוד
שגילו לו המעמקים - שמתחת לכל הפחדים שהסתובבו במרחב הסתתר כל
הזמן הזה שיממון. רק שיממון. ואולי בעצם זו החרדה הגדולה
מכולן.

 "אין לך ממה לפחד יותר", לוחשת לו דנה באוזן אחת ומצמידה את
האקדח עוד יותר. "גם הכאב הכי גדול מתפרק ברגע שאין לו שימוש.
אין לך ממה לפחד".
 
 סמטאות הנמל הופכות למבוך מחניק מצחנת ים. הוא מבין שגם
לכנפיים שזה עתה קיבל, אין שימוש. הן נשמטות, נובלות, מתבוססות
במעיים של דגים על הרצפה. הוא מנסה לחזור לנקודת ההתחלה, לפני
שקיבל את הכנפיים - להיות מפוחד ובן שש, ושכל הישועה תסתכם בזה
שאימא ואבא יימצאו אותו בסוף. הינה הם, צעירים בעשרים שנה,
רצים לקראתו. בדיוק כמו שסיכמו ביניהם קודם - אם  הוא הולך
לאיבוד הוא נשאר במקום והם כבר יימצאו אותו. אימא שלו מרימה
אותו ומצמידה אותו אל ליבה. הכל בסדר עכשיו, אספי. אבל אף אחד
לא בא למצוא אותו יותר.

 "תצילי אותי, דנה", הוא קורא.  
דנה מצילה.

9.
 "אף פעם אל תחלק לי ציונים", היא סיננה בטון מאיים.
הוא לא היה בטוח ששמע נכון. "סליחה?"
"ואל תשאל מאיפה אני בארץ וגם לא מה אני עושה בחיים - בעיקר לא
את זה, את זה אני הכי שונאת".
"או קי, סליחה". הוא פתח את דלת הדירה שלהפתעתו הקפיד לנעול
שעתיים קודם לכן.
"בסדר". דנה הניחה את האקדח על השידה ליד המיטה. "תיפטר מזה",
הורתה לו. "טוב, אני חייבת לחזור - ההורים שלי קמים מוקדם".
היא קמה ללכת. "מה אתה עושה מחר?" התעניינה כשכבר עמדה
ביציאה.
תחילה הוא ניסה להשיב לשאלה, אבל אז נעצר. לפתע התחוור לו כי
קיים סיכוי ממשי שאולי כבר מחר יהיה בעיר אחרת, ויחיה חיים
אחרים. דנה בינתיים שעטה בריצה במדרגות ונעלמה.
מעולם הוא לא ראה אותה יותר.

(תודה לחן)