אחרי שהיא נכנסה לחדר ביקשתי ממנה שתנעל את הדלת. אז היא סובבה
את המפתח בתוך הצילינדר, ואני שמעתי קלאק אחד ואז עוד קלאק.
ילדה טובה, חשבתי, נועלת פעמיים. אבל עוד קודם ידעתי שהיא ילדה
טובה.
ידעתי שהיא ילדה טובה כבר לפני חודש, כשהגיעה לבסיס. שוקולדה.
ככה היא באה. שזופה נורא. המדים הירוקים שלה עוד הבריקו כשהיא
הסתובבה איתם ביום הראשון בבסיס, והצווארון היה מעומלן. בקלות
יכולת לראות שהיא ילדה טובה.
אחר-כך דיברתי איתה ויכולתי לקבוע את מה שכבר ידעתי, שהיא
ילדה טובה מצפון הארץ. אבל לא דיברתי איתה הרבה בהתחלה.
דניאלה, היא הציגה את עצמה, מטבעון, שזה לא רחוק מחיפה, עשר
דקות נסיעה, אבל היא לא יוצאת הרבה, נשארת בבית.
בגלל שלא יצא לנו לדבר יותר מזה, הלכתי לראות אותה משחקת
כדורסל. עוד בערב הראשון שלה בבסיס היא שיחקה. ישבתי על אבן
מול המגרש וצפיתי בה. היא שיחקה טוב מאוד. היתה לה מסירה קצת
מוזרה, עם הידיים מאחורי העורף, אבל היא כדררה מצוין וגם קלעה
לא רע בכלל. מתישהו, באמצע המשחק, היא הורידה את החולצה הירוקה
שלה עם הצווארון המעומלן, ונשארה בחולצת טריקו לבנה, כמו כולם.
בסוף המשחק היא התחבקה חיבוק ניצחון עם השחקן הכי בולט בקבוצה
שלה. כשכולם התפזרו הלכתי אחריה. היא הלכה לבד, עם החולצה
הצבאית מקופלת ביד אחת ועם בקבוק מים ביד שנייה. היא נכנסה
לתוך הרחבה שמוליכה למגורים, ואני נעצרתי איפה שהייתי, עשרים
או שלושים מטרים מאחוריה.
בבוקר שאחרי, בזמן המשמרת, כתבתי לה פתק קטן על דף של הצבא,
שבתחתית שלו מופיעה האות צ', האות הראשונה בשם שלי.
כתבתי לה: "דניאלה זה לא שם של שחקנית כדורסל גדולה. את צריכה
להחליף שם."
"יש לך הצעות?" היא כתבה לי חזרה על דף ניר לבן.
"יש לי הצעה אחת," כתבתי לה. "אני בטוח שתאהבי אותה."
"נו..." היא כתבה.
"ג'וליה," כתבתי.
"ג'וליה? אני אחשוב על זה," היא כתבה.
"תחשבי," כתבתי.
"אני צריכה לשאול את אמא שלי. זו היא בחרה את השם," היא
כתבה.
הניר הצבאי שעליו כתבתי נגמר. גילגלתי כרטיס טלכרט בתוך הפתק
שלה והעברתי לה.
"אתה מצחיק," היא כתבה.
ובסוף המשמרת ניגשה אלי. "ג'וליה מודה לך על התמיכה," היא
אמרה והושיטה לי את כרטיס הטלכרט. עם האצבעות שלה היא נגעה,
רגע קצר, בגב היד שלי.
"זה ריק," היא הצביעה על הטלכרט. "אתה בא לראות אותי משחקת
היום בערב?"
מוללתי את השפתיים בשיניים, כאילו אני מתלבט. היא חייכה.
"בפעם הראשונה בתור ג'וליה," היא אמרה.
"אני אבוא," אמרתי.
"בחמש," היא אמרה והלכה.
ככה זה התחיל. אחר-כך היו עוד משחקי כדורסל בערבים, לפני
השקיעות, ועוד פתקים במשמרות של הבוקר וגם כמה שיחות קצרות
וכמה שיחות יותר ארוכות, וריקוד אחד, בדיסקו בבסיס, שאי-אפשר
לומר עליו שהיה צמוד ממש, אבל אפשר לומר עליו שהיה צמוד בערך,
ובסוף הריקוד הכמעט צמוד ההוא, היא אמרה לי שיש לי כרס קטנה.
גם את זה כבר ידעתי.
אחרי שהיא נעלה את הדלת פעמיים, ביקשתי ממנה לכבות את האור.
היא כיבתה. שמעתי אותה חולצת את הסנדלים שלה. היו לה סנדלים
שחורים של הצבא, שהיא נעלה רוב הזמן כמו ילדה טובה. היא שאלה
אותי אם זה בסדר שהיא הגיעה כל-כך מאוחר. אמרתי לה שעכשיו רק
שתים-עשרה וחצי, והיא אמרה: "באמת?"
מיששתי אותה כשהיא נצמדה אלי, והיא מיששה אותי חזרה את אותם
המישושים. ילדה טובה ממש.
"סמואל, אתה רוקד יפה, אתה יודע?" היא אמרה.
"סמואל?" אמרתי.
"זוכר שמצאת לי את השם הזה, ג'וליה, אחרי שראית אותי משחקת?"
היא אמרה, "אז חשבתי על זה שאתה רקדן מצוין, אבל אין לך שם של
רקדן מצוין."
במשיכות שרוכים מהירות חלצתי את הנעליים הצבאיות שלי ונשכבתי
עם המדים על המיטה הצבאית.
"וסמואל זה שם שנשמע לי," היא אמרה ונשכבה מעלי.
הכנסתי  את הידיים שלי מתחת לחולצה שלה וליטפתי אותה בגב.
"אז מה אתה אומר?" היא אמרה, "סמואל מתאים לך?"
"סמואל..." אמרתי ופתחתי את סוגר החזייה שלה.
"סמואל נשמע לי כמו של שם רקדן כושי גדול," היא אמרה, "מישהו
עם חזה מנופח ושרירים על הגוף, עם רגליים דקיקות כאלה,
שקופצות."
"אני לא יודע," אמרתי, משכתי מעלי את חולצת הטריקו והבטתי
בכרס הקטנה שגידלתי בשנה האחרונה בבסיס.
"סמואל מתאים לך," היא אמרה ונישקה אותי נשיקה אחת קצרה על
הצוואר ונשיקה ארוכה יותר על החזה.
הורדתי את המכנסיים הצבאיות שלי מתחתיה ונשארתי בתחתונים. היא
נישקה אותי על השפתיים. הורדתי ביחד איתה את המכנסיים שלה
ונישקתי אותה על הכתף. היא צבטה אותי בקטן שלי כשניסתה לסדר את
עצמה מעלי שיהיה לה נוח. הורדתי את התחתונים שלי, והיא, אחרי
רגע או שניים, הורידה את שלה. היו לה תחתונים עם הדפס של במבי
עומד לבד ביער, במבי עם עיניים גדולות, מצועפות. ילדה טובה.
תליתי את התחתונים שלי על הוו של החלון מעל המיטה, והיא
החביאה את תחתוני הבמבי שלה בתוך הנעל הצבאית שלי.
"אם לא אכפת לך, אני מעדיפה לא להיות למעלה," היא אמרה, "יש
לי אמונה תפלה."
"אמונה תפלה?" אמרתי.
היא התגלגלה מעלי אל חלקו הפנוי של המזרון, ואני נשכבתי מעליה
ונישקתי בהתלהבות את השדיים שלה. היא נאנחה בקול הכי חלש
שאפשר.
"אתה שומע משהו, סם?" היא אמרה.
"הא?" אמרתי וניסיתי להסיט את הרגליים שלה לצדדים.
"שאלתי אם אתה שומע משהו, סם?" היא אמרה.
"לא," אמרתי.
היא השאירה את הרגליים שלה צמודות.
"כי לי נדמה שאני שומעת," היא אמרה.
"שומעת מה?" אמרתי.
היא אחזה אותי בזרועות ודחפה אותי כדי שאתגלגל שוב מתחתיה.
כשהיתה מעלי, היא הרימה חצי גוף וסימנה לי לשתוק.
הקטן שלי התמתח כשהיא התרוממה לשמוע טוב יותר את הקול ששמעה
מבחוץ, לוחצת את האגן שלה לשלי.
"זה נשמע כמו אזעקה של כוננות," היא אמרה, ואחרי רגע אמרה את
זה שוב, וכשהיא אמרה את זה, החזה שלה התנדנד מעלי. הוא התנדנד
בפעם הראשונה שהיא אמרה את זה, והוא התנדנד גם בפעם השנייה.
"מה אתה אומר, זו אזעקה? אנשים רצים בחוץ," היא אמרה.
הבטתי בפטמות הקטנטנות שלה.
"יש הקפצה," אמרתי.
היא הנחיתה את הגוף שלה על הגוף שלי.
"זה בגלל שאתה כונן," היא אמרה.
החלקתי את כף-היד שלי על העכוז שלה.
"אם לא היית כונן, לא היתה הקפצה," היא אמרה.
"אין לי מזל," אמרתי.
"לא," היא אמרה.
קמתי מהמיטה וחיפשתי את המתג של מנורת-הקריאה. היא הקדימה
אותי והדליקה את האור של החדר. היא היתה ילדה טובה.
"נראה לך שזה אמיתי?" היא אמרה.
"זה לא," אמרתי.
"יש מחבלים באזור הזה," היא אמרה.
צחקתי. התקרבתי אליה כשעמדה ליד הדלת וחיבקתי אותה. הגוף שלה
היה חם. השפתיים שלה קצת רעדו וגם כפות הידיים. נישקתי אותה על
המצח, כמו שמנשקים ילדה טובה.
"אל תדאגי," אמרתי. "סמואל עוד ישוב."
היא חייכה, נכנסה חזרה למיטה וצפתה בי לובש את מדי הב' שלי.
"להתראות," אמרתי וזזתי לכיוון הדלת עם הקסדה, האפוד והרובה.
"חכה," היא אמרה, קפצה מהמיטה והגיעה לדלת. בשתי קפיצות של
שחקנית כדורסל היא עברה את כל החדר ופתחה בשבילי את הדלת.
"תודה," אמרתי, "להתראות," אמרתי ויצאתי.
היא סגרה אחרי את הדלת, ולפני שהתרחקתי הספקתי לשמוע את שתי
הנקישות של המנעול.
כשהגעתי לרחבת הכוננות, כל הכוננים כבר היו שם עם אפודים
חגורים וקסדות חבושות. זה לא הפריע לי בכלל. לאף אחד מהם לא
היתה ילדה טובה בחדר, שנועלת את הדלת פעמיים. לי היתה.
מהפרצופים שלהם, שסקרו אותי במין בוז כוללני, הבנתי שאני צודק
שאין להם ילדה טובה בחדר, שכבר מזמן לא היתה להם ילדה טובה
בחדר, ואולי גם לא היתה להם ילדה טובה בכלל, ובטח שלא כמו
דניאלה, שוקולדה טהורה, לא כמוה.
"אתה קצת מאחר, מה?" אמר לי הסמב"ס. היה לו מבט מוזר בעיניים.

"התעכבתי," אמרתי.
"התעכבת?" הוא אמר.
"כן," אמרתי.
"ככה?" הוא אמר.
"לא שמעתי את האזעקה," אמרתי, וחשבתי על דניאלה שמחכה לי
במיטה שלי.
הוא הנהן. לא כמו שמהנהנים כשמסכימים עם מישהו. לאט יותר.
"מחכים לך כבר שש דקות," אמר חייל גדול נורא, זה שנעמדתי
לידו. ראיתי את הצל שלו נמתח על האספלט לפני. הוא עמד מתחת
למנורה הקטנה של רחבת הכוננות. לא עניתי לו. בזווית העין
יכולתי להרגיש את הסמב"ס מסתכל בי. עשיתי כאילו שאני בודק את
הפאוצ'ים באפוד. פתחתי אותם אחד אחד וסגרתי. ספרתי שלוש
מחסניות. עוד שתיים נשארו בחדר, נעולות פעמיים.
"אנחנו יוצאים עכשיו, באיחור של שש דקות לגדר הרחוקה," אמר
הסמב"ס. היתה לו אינטונציה של שועל קרבות ותיק. "בגלל שאנחנו
באיחור, אנחנו נצטרך להגיע הרבה יותר מהר," הוא אמר והסתכל בי.
פתחתי שוב את אחד הפאוצ'ים והוצאתי ממנו מחסנית. "בגלל זה
אנחנו נעשה את זה בריצה," הוא אמר. החזרתי את המחסנית לתוך
הפאוץ'. החייל הגדול שלידי קילל בשקט. "כוס אמק," הוא אמר.
ראיתי את הצל שלו זז על האספלט ומכסה כמעט את כל הצל שלי.
הסמב"ס שם קסדה על הראש והתחיל לרוץ לתוך החושך. שמנו קסדות
ורצנו אחריו. רצתי שלישי, אחרי הסמב"ס והקמב"צ, משתדל לשמור
מרחק משאר הכוננים. המימיות שלנו פכפכו כשהן קפצו בגובה
המותניים, והרובה השמיע נקישות בכל פעם שנפגש עם טבעות הברזל
של האפוד. רצנו, פכפוכים ונקישות, בדבוקה אחת ובלי לעצור.
החייל הגדול רץ מאחורי. כל הזמן הוא היה מאחורי. היה נדמה לי
כאילו הוא מתאמץ נורא להרים את הרגליים הגדולות שלו ואת הגוף
הרחב שלו רק כדי להיות מאחורי וכשהצליח להדביק אותי,  שמעתי
אותו אומר "כוס אמק." הוא היה ענק.
רצנו. רצנו עד שהסמב"ס עצר בקצה הכי רחוק של הבסיס. שם הוא
עצר וחיכה לאחרון הכוננים. עמדנו בקצה הבסיס, הסמב"ס, הקמב"ץ
ואני, וחיכינו לאחרון. החושך היה מוחלט. ממרחק שמעתי את הצעדים
הכבדים שליוו אותי לאורך כל הריצה אבל הלכו ונחלשו ככל שהיא
התארכה, והיא התארכה מאוד. הצעדים התקרבו. זיהיתי את הצללית
המפחידה של החייל הענק. הוא הגיע רטוב כולו, התנשף בכבדות ופלט
כמויות של ליחה. הוא נעמד לידנו, ליד הסמב"ס, הקמב"ץ ולידי,
אבל יותר קרוב אלי מאשר אליהם, והתנשף. כל כמה נשיפות הוא הרים
את הראש, הביט לכיוון שלי ואמר "כוס אמק." אחריו הגיעו עוד
ארבעה כוננים שרצו יחד כל הדרך, ובסוף הגיע כונן שהקסדה כיסתה
לו חצי מהפנים. יכולתי לראות רק את הפה ואת האף שלו. עמדנו
בחושך, הסמב"ס, הקמב"ץ, אני, החייל הגדול צמוד אלי, ארבעת
הכוננים שהגיעו יחד ובחושך נראו דומים זה לזה, והחייל הקטן עם
הקסדה הגדולה מדי. הסמב"ס כחכח בגרון ונעמד לפנינו.
"כמו שאתם רואים, הצלחנו, פחות או יותר, לעמוד במשימה
הראשונה. הגענו לגדר הרחוקה תוך שתים-עשרה דקות," הוא הציץ
בשעון שלו. "כמובן שאם לא היו עיכובים היינו יכולים להספיק גם
בהליכה מהירה."
בדקתי את הכדורים במחסניות ושמעתי "כוס אמק", קרוב מאוד
לאוזן.
"הנקודה הבאה היא מחסן התחמושת. אנחנו זזים," אמר הסמב"ס.
ארבעת הכוננים שהלכו יחד סידרו זה לזה את האפודים שלא ישקשקו
מדי על הגוף. החייל הענק הביט בי בלי לזוז. כשהידקתי את האפוד
שלי לבטן, ראיתי את הקמב"ץ לוחש לסמב"ס, ששוב כחכח.
"אנחנו נעשה את הדרך עם אלונקה," הוא אמר. "אתה," הוא הצביע
עלי, "אתה עולה על האלונקה."
"אני?" אמרתי.
"אתה," הוא אמר והחייל הגדול אמר "כוס אמק."
הקמב"ץ פרש את האלונקה שסחב על הגב וסימן לי לשכב בתוכה.
נשכבתי עליה וראיתי מעלי את הכוכבים הבהירים, את כל הכוכבים
הבהירים שיש בשמים. הקמב"ץ נתן פקודה וארבעת הכוננים הדומים
נעמדו כל אחד לצד ידית פנויה של האלונקה והתכופפו להרים אותה.
הקמב"ץ נתן עוד פקודה והכוכבים התקרבו אלי. ליד הנעליים שלי
ראיתי קסדות של שני חיילים. הקמב"ץ אמר "זוז," והכוכבים התחילו
לנסוע אחורה.
ההתחלה היתה קשה. זאת היתה הפעם הראשונה שנסעתי על אלונקה,
ונדרש זמן כדי להתרגל לקפיצות ולטלטולים ולהתקדמות הלא רציפה
וללמוד להתעלם מהם. כשהתרגלתי, הנסיעה הפכה נעימה יותר. עצמתי
עיניים והמשכתי לראות את כל הכוכבים זוהרים בתוך העיניים שלי.
אחדים מהם נעו במסלולים מואצים או עקומים שכוכבים סתם לא נעים
בהם. לאט לאט השתלט החושך בתוך העיניים העצומות. דניאלה עכשיו
בחדר, חשבתי. שוכבת לה במיטה, מתחת לשמיכה, ולא מוציאה יותר
מאשר את הראש כדי לנשום אוויר. ילדה טובה. איזה צבע יש לה.
אפילו בלילה רואים לה את השוקולדה. היא שוקולדה מחוממת, מומסת.
תמיד כשנוגעים בה היא חמה. אף פעם לא תתפוס אותה בידיים קרות.
אין לה ידיים קרות. בשום רגע.
חשבתי שכבר כמה דקות לא שמעתי את החייל הגדול. הנחתי כף-יד
אחת על הכרס ופקחתי את העיניים. הכוכבים היו שם כולם.
"קדימה, עוד מאה מטר, מאה מטר אחרונים," שמעתי את הקול של
הסמב"ס.
האלונקה כבר הטלטלה מאוד. הקפיצות הפכו חזקות כל-כך, שאי-אפשר
היה להתרגל אליהן מחדש. הן היו מפחידות. תהיתי כמה כבר הספקנו
לרוץ. הם הספיקו לרוץ. הסתכלתי לכיוון הרגליים שלי וראיתי קסדה
אחת נמוכה מאוד ליד הרגל הימנית שלי וקסדה אחת גבוהה מאוד,
מאוד גבוהה, ליד הרגל השמאלית. שתיהן קפצו על הראשים שמתחתן
והלמו בהן כמו פטישים. באור הכוכבים ראיתי את הפנים שמתחת
לקסדה הנורא גבוהה. הבטתי בהן, בזיעה שנשפכה מהן, בשרירים
המתאמצים ובעיניים הצורחות בחושך. בתוך הפנים שמתחת לקסדה
הגבוהה ראיתי גם את השפתיים שזזו כל הזמן. בקלות קראתי מה הן
אמרו.
"עוד חמישים מטרים," שמעתי קול צורח, הקול של הסמב"ס או הקול
של אחד מארבעת החיילים הדומים או קולם של ארבעת החיילים ביחד.
ואז זיהיתי את הקול של הקמב"ץ, קול צפצפני, קל לזיהוי, שאמר:
"אש מאחור. בריצה מהירה."
האלונקה החלה לקפץ כמו משוגעת, מטלטלת מצד לצד והולמת בי בבד
הקשה שלה, בידיות האלומיניום, בתפרים, בכל מה שהיה לה. הרגשתי
אותה משתגעת מתחתי וניסיתי להחזיק בה, אבל היא התפרעה ולא
הצלחתי לתפוס אותה. גם הכוכבים בשמים השתגעו. הם קפצו זה על
גבי זה וזה מלפני זה, התפוצצו לי מול העיניים בהרבה צבעים, עד
שבבת אחת כולם כבו ובמקומם בא לילה וריח של אדמה בוצית וטעם של
אדמה בוצית והרבה צעקות שנשמעו מלמעלה.
הקמב"ץ צרח: "מי עזב?"
מישהו אמר: "אתה בסדר?"
מישהו אמר: "אל תרימו אותו עכשיו. הוא נפל על הגב."
מישהו אמר: "תשחררו את האפוד. מהר! מהר!"
ומישהו אמר: "היא פשוט ברחה לי."
בתוך החושך והבוץ חשבתי רק על דניאלה. חשבתי עליה מאותו רגע
שנהיה לי טעם של אדמה בפה, ועד לשנייה שבה התעוררתי במיטה של
בית-חולים.
עם זר של פרחים היא עמדה לידי וחייכה. הפנים שלה היו מעלי,
קרובות, חמות. היא היתה שוקולדה אפילו באור הניאונים של
בית-החולים. "רק אני באה, והנה אתה מתעורר," היא אמרה ונישקה
אותי על הלחי ושאלה איפה אני רוצה שהיא תשים את הפרחים. אמרתי
לה שתשים אותם לא משנה איפה, והיא הניחה את הזר על כוננית ליד
המיטה.
"נעלת את החדר לפני שבאת?" אמרתי.
"פעמיים," היא אמרה וצחקה.
"טוב מאוד," אמרתי.
"איך אתה מרגיש," היא אמרה.
"בסדר," אמרתי.
"חיכיתי לך בחדר," היא אמרה.
היא היתה ילדה כל-כך טובה שהתחשק לי לבכות. בכיתי קצת.
לשנייה.
"אתה בוכה, פצוע שלי," היא התכופפה וחיבקה אותי.
"נפצעתי," אמרתי והתחלתי לבכות.
"שש..." היא אמרה, "זה בסדר. עכשיו אתה בסדר."
היא התיישבה על המיטה וליטפה לי את הראש.
"ככה יותר טוב?" היא אמרה.
הנהנתי.
היא המשיכה ללטף לי את הראש.
"אחר-כך אני רוצה להגיד לך משהו," היא אמרה.