היום החלטנו להחזיר לאדישות העולם את הזעקה החנוקה, שתזעזע
את המחר.  
על הגבעה נהגנו ליילל כלהקת זאבים לאור הירח הצונן והלח. עם
הזמן נשבר לנו להרוג את הזמן על התרוצצות שתוצאותיה הסתכמו
בשום-דבר, ללא שום תמורה. כל אחד החליט לתרום הלילה מהשנאה שלו
למטרות-נעלות. החלטנו כי תהיה זו התשובה ההרסנית של הדור הזועק
למציאות ימי-הבדידות המתישים.
הבערנו קודם כל את העץ הקשיש שבחורשה, אותו עץ-ברוש גדול ונוח
במיוחד, עליו הקמנו פעם אוהל, הוא שימש לנו באותה תקופה
כמקום-מסתור מפני האכזריות של מסורת הורית, מקלט מפני האהבה
המשתקת והצבועה שהעניקו לנו. פנינו היו מכוסים במסכות-גרב,
כשבכל אחת נעשו שני חורים כדי שנוכל להתבונן באסון, שבשלב
הראשון יכולנו רק להריח.
היינו מוכנים לנפץ את בלון הייאוש שהתנפח לנו בלב כמו איזה
גידול-ממאיר מחורבן. בעצם לא חששנו להקריב אפילו את עצמנו למען
התשוקה העזה לחופש מוחלט. אילו נחסמה לנו בתוך הפה
שלפוחית-רעל, היינו דוקרים בלי שום חשש את הלסתות בעת-הצורך.
הכאב היה נבלם על-ידי גלי הסיפוק, לכן לא היה ממה להיחרד. לא
היה דבר שיעצור את התבטאות הזעם, גם לא סיפורי-השואה מהגיהינום
של חבורת ניצולים מטורפים עלובה. יותר מזה, היינו מוכנים לאמץ
לנו כמה ממנהגי הנאצים המזויינים, לו רק ניתנה לנו הזכות
והיכולת.
"תנבח, כלבלב, תנבח!" התגרינו בקורבן הנבחר. והוא אכן נבח
ואנחנו צחקנו שיכורים. ההנאה היתה בהחלט משכרת בטירוף. אחד
ממשתתפי-הטקס לכד באגרופו את שיערותיו החומות של הכלב התמים
שרעד ללא-הפסקה ונראה חלש כמו דגיג שניתפס בשיני הכריש. הבחור
רעול-פנים הרים את יואב-הכלב, רגליו הקטנות התרופפו באוויר,
והוא התחיל ליילל במין לחן נוגע-ללב שפלש מפיו. נהנינו, בלי
שום ספק נהנינו מאוד לראות את כוחותיו האחרונים נוטפים מגופו
המזיע. אחר-כך, השני קבע על סמך עצמו שהוא יכול להעיף את החיה
בבעיטה לתוך השיחים הדוקרניים. שתקנו מהופנטים.
ממני דרשו לעקור לכלבלב הקטן והמסכן עין אחת בלבד, כדי שבשניה
יראה את הגסיסה שלו. ניגשתי אליו והכנסתי לו את המזלג לתוכה.
הוא צרח, האחרים נקרעו מרוב הצחוק. מיד שמתי-לב שלא פגעתי
במקום הנכון, אלא קצת מתחת לגבה. לא נורא, הרגעתי את עצמי
והכנסתי לו בשנית. חומר לבן מעורב בארגמן התפשט לו על הצורה
המזועזעת. עכשיו הבנות הבינו שהגיע הרגע והחלו לעודד בקולן
הגבוה, שהרעיד את הלילה יוצא-הדופן הזה.
המנהיג נשא לפיד בוער בידו. לשונות האש התלכדו בהמשך עם שיערות
ראשו של הכלב-יואב. העין הבריאה שלו בקושי התאפקה שלא לנשור
מחור העין. היתה לו הבעה הכי מטומטמת שראינו מעודנו. הצחוק כבר
היה בלתי-נשלט, ועוד אחרי שמישהי הכריזה על הכתם הרטוב שהתפשט
על המכנס של אחד מאתנו, הוא כבר לא צחק, מאחורי המסכה רק
הסמיק, כמעט שיצא מעורו מכובד המבוכה. זה הייתי אני.
לבסוף, אחרי שנפטרנו מהעין השניה, שחררנו את כל החבלים שהיו
קשורים מסביב לגופו של הקורבן. נתנו לו את החופש לעשות כל מה
שבראש שלו, הדבר היחיד שבחר היה לזנק מהצוק לתוך הים. התבוננו
בו, נופל מטה עד אשר נהפך לניצוץ ואז כבה בתוך המים השחורים.
שמענו אותו צורח, אבל רק מילה אחת היינו מסוגלים לפרש בתוך כל
שטף המלמול הכלבי שלו - "עיוורים."
רגע לפני שהתפזרנו לביתנו ערכנו טקסון קטן לבחירת הקורבן של
מחר, בדרך של הצבעה, כמקובל בדמוקרטיה, לאחר שהמועמד המתאים
נבחר נפרדנו.
"איך היה הערב?" שאלה אותי אמא עם חזרתי לביתי, כביכול
בהתעניינות. מלמלתי משהו זריז ונכנסתי בריצה לתוך דממת חדרי
החשוך.
הייתי אמור להיות אדיש ולקבל עליי את התוצאות כדבר מובן מאילו,
אבל משהו סבל והתייסר לי בתוך הגוף הרועד, זה גרם לכאב עצום.
קצת לפני שנקברתי במיטה שלי, קיללתי את הירח. החלומות שלי עזרו
לי להתנתק. את עצמי ראיתי מתעורר כשאני יושב בתוך גוף שעיר
במיוחד. אמי צעקה מהחדר השני, שאני מאחר לבית-הספר, ואני רק
נבחתי בתגובה.