הוא תמיד דרש, כל מה שהוא ידע זה לדרוש. ועכשיו, בטון הפקודה
הרגיל שלו הוא מתחנן, בפעם הראשונה אני רואה אותו במצב מביך כל
כך, וכתגובה נהיה נבוך בעצמי - הרגע הוא התחנן שלא אכנע
לרגשונות מיותרת. הוא צמא לשלב הסופי, את זה אני יכול לראות
אצלו בעיניים. וזה מה שנותן לי להרגיש עליונות מסוימת עליו;
אולי בגלל המצב החדש, כשאני באוטו והוא נמרח על האספלט, ואולי
בגלל משהו אחר. מכל מקום, לא אכחיש, רציתי לגמור עם זה אחת
ולתמיד לא פחות ממנו, רציתי ועדיין רוצה. עוד הבוקר לא היה לי
קל להודות בכך, כי כנראה שעדיין הייתי תלוי בו באופן חסר תקנה.
לא מסוגל להבין למה הכל השתנה בבת אחת, איך החלפנו בינינו
תפקידים, מה הגורם... רק דבר אחד נשאר לא פתור: זה שהוא החליט
להידרס ולי לא ניתנת שום זכות להתנגד, האם זה אומר שאני נותר
להיות העבד שלו למרות הכל? איך שלא יהיה - לדרך, אני מפעיל את
המנוע.
"הי, קדימה, סע כבר! חתיכת פחדן! שמוק! אחי, תתחיל לדמיין
שהתגברת כבר על האפסיות שלך!" הוא מקניט אותי, משחק עם הרגשות
שלי, שוכב לו בנחת באמצע הכביש השחור כאילו נמצא באתר נופש, על
הכיסא המתקפל, מול היום; נושם את הלילה השחור והקר, בעוד שאני
נחנק ממנו. כל שביב בגופי רועד, אני מתוח כמו קפיץ שבכל רגע
עומד להשתחרר. הוא לא צריך לראות את זה, בשום אופן לא. אתה
יכול... ברור שאתה יכול... ועוד איך שאתה יכול להשמיד את היצור
המתועב הזה, אני חוזר לשכנע את עצמי בלהט. את טכניקת השיכנוע
העצמי למדתי מפרופ' סגל, את החוברת וסדרת התקלטות שלו רכשתי
לפני איזה זמן. רק הלילה, אחרי השמעה אחרונה, התחלתי להבין את
משמעות הכוח העצמי, את העוצמה שכל אדם מחזיק בעצמו... רק
שהזעם, השנאה שהצטברה כלפיו מתגלגלת פתאום לרגש של רחמים -
למה! - נוזל דמיוני ממלא אותי מבפנים. אני לוכד את גוש הדמעות
בגרון, מהדק שיניים, נזכר בעצות של הפרופסור, ומתבונן בכתם
הבהיר על הרקע השחור שמולי. מתבונן ובוכה, בוכה בלי קול ובלי
דמעות. לא נראה לי שהוא יכול לראות את הפרצוף שלי משם, אבל
ייתכן שהוא מרגיש שאני מתבכיין לי כמו תינוק מגודל. אני כמעט
משוכנע שהוא מרגיש את זה, כי הוא רואה אותי מבפנים, יש לו
יכולת נדירה לזהות רגשות, הוא מסוגל לראות אותם בצבעים.
הבוקר אמר לי שהצבעים שבי יותר מדי קרים, הוא דרש אדום, הרבה
אדום, אדום-אש, שיכסה את כל-כולי, הוא רצה לראות אותי באותו
מצב שהכיר אותי באותו לילה שבו רצחנו את אמא. כפי הנראה מאז
הבוקר אני מכוסה בגוון ירוקרק חיוור וחולני, הכי רגיל שלי,
וכנראה שזה מה שאיכזב אותו, כי מאז הוא לא אמר מילה לגבי
הצבעים.
כל הזמן שאנחנו יחד חלמתי על היום שבו אוכל להשתחרר ממנו,
מהניצול המפלצתי שלו, וכשזה בא אני משתפן. אני מוכן לעשות
במכנסיים מרוב פחד.
"קר לי!" הוא צעק, "נו כבר, תעסה את גוף שלי עם הגלגלי הג'יפ
המפלצתי שלך. תקבצ'ץ' אותי, לתוך האספלט. תמחק אותי כבר מהחיים
הקטנים והמטופשים שלך!"
שיתחנן עוד קצת, אני מתחייך. האכזריות יושבת בי, אבל אני
מתפלץ מרוב הירוק המלוכלך וחסר התועלת שבי. לו רק יכולתי
להתפצל לשניים, הייתי עף מכאן מיד, נמלט ממנו כל עוד נפשי בי.
אבל השיעורים שהעביר לי שולטים בי, הם הדומיננטיים, לא משאירים
לי שום מרווחי-נשימה. הפעלתי את הרדיו כדי לא לשמוע אותו מתגרה
בי. מצדי שיגיד מה שבא לו, עד שלא יישבר לי ואני אחליט לשים
לכל הטירוף הזה קץ, אני לא הולך לעשות את מה שהוא מצפה ממני
שאעשה.

השמלה האדומה של אמא חיכתה לה בארגז שהשארתי במסדרון. כמובן
שחיבלתי בה קצת, היה קשה לעמוד בפיתוי הזה. הייתי מת לראות את
הבעת-פניה כשהיא תראה את הסמרטוט המחורר הזה שהזמינה בחוצלארץ
ועליו שלמה הון-עתק. ההתרגשות הכניסה בי אפילו מעט רוח-חיים.
אני זכאי לריגושים פה ושם בחיים שמורכבים כולם מצביעות, כליאה
וסרחון של אדישות שהיא מקרינה כלפי.
שנאתי את אמי כמו שלא שנאתי אף-אחד בחיי. אני יודע כמה רע
להגיד דברים כאלה על אדם שמעניק לך חיים, אבל היא לא זכאית
ליותר מזה, לא שווה אפילו את היחס הזה. היא כזאת מחורבנת וזולה
וטיפשה. הסביבה המפוארת רק מאפילה על סגנון-חיים העכברי שלה,
היא כמו מלך עירום, שיושב בארמון ומוקף במשרתים ובארבעת כתלים.
ידעתי תמיד שהיא מתביישת ממני, בכל-פעם שאירחה פה אנשים היא
מצאה לי מקומות מסתור. לא הייתי אמור להיות בעל חוש-ראייה חד
במיוחד כדי לראות איך פניה היו מתעקמים בזווית מעוותת בכל פעם
שנתפסתי בשדה-ראייתה.
לעתים חשתי כמומשרת נאמן שנושא אחראיות לאדונית נכבדת. חיפשתי
ללא-הרף מוצא שיגאל אותי מייסורים אלה.
בן עשרים-ושתיים, אבל חשתי איך שהכל מזדקן בתוכי, מתאבן, קורס
ומרסק אותי מבפנים. יותר מעשרים שנה שנצמדנו זה לזו סחטו ממני
את אחד הרצונות הפשוטים שבקיום האנושי, לחיות את לחיים... שלא
לדבר על חיי חירות בסיסיים. ובסופו של דבר הגעתי למצב שבו
הרמתי ידיים, הייתי מוכן להסתגל למאסר שלה. מוכן לכל דבר,
אפילו למות מהבדידות, הבושה והרעב שרק הלכו והתעצמו עם כל יום
שעבר, עם כל שעה ורגע חולף. אתה אדם חלש, היא חזרה להזכיר לי
ולהשחיל לתוך המודעות שלי את מלוא מובן המילים: חולשה
ואומללות. לא היה בדעתי להמשיך להתמרד לחיים שנכפו עלי, כל
הזמן הייתי בטוח שאכשל.
אבל באותו בוקר התעוררתי בערנות שלא הכרתי מעולם. משהו היה
שונה בו ולא יכולתי להצביע על הגורם. זה היה כאילו שייצרתי את
הבוקר הזה בעצמי. והשמלה שהביא השליח חוללה בי מהפכה נפשית.
היא הייתה כל כך אדומה, בחיים לא ראיתי צבע עז שכזה! לראשונה
מצאתי את האומץ להשחית את הרכוש שלה וכך - קשה להאמין - בפראות
הרסתי את שמלת-המשי המדהימה הזאת מפריס, שנעשתה על-פי מידות
מדויקות בהזמנה מיוחדת. כשסיימתי הרגשתי שביעות-רצון מושלמת.
את הבד הפגום קיפלתי ביסודיות, הכנסתי אותו חזרה לתוך השקית
ורצתי להחזיר את המספריים למקומם המדויק בתוך המגירה השלישית
מלמטה של הארונית הימינית שבפינת הטרקלין, מפנה אותם בזווית
כמעט לא מוחשית שמאלה. כאילו שלא נגעתי. ייתכן שלנגב את סימני
טביעות-האצבעות במטלית זאמש היה מעשה מיותר, אך רציתי לצאת
מהעסק הזה בשלום עם כמה שפחות תהיות וייסורי-מצפון.
בערב היא התיפייפה בחדרה העליון לפני ששתי האווזות הדפוקות
עמדו להגיע, האחייניות שלה. במשפחה שלנו הצביעות והטמטום אלה
הם המרכיבים העיקריים, משהו שעובר בדם. תמיד לקח לה הרבה זמן
להתאפר, להסתרק ולהתלבש, לפעמים גם לתכס איתי איזו עצה, אם
לבוש כזה או אחר תואם לצבע של הנעליים ואם כן האם העקבים לא
גבוהים או לא נמוכים מדי. דברים בסגנון. לפעמים היא אפילו
הסכימה איתי, למרות שחזרה לומר שאני חסר טעם בכל מה שקשור
ללבוש, מתכוונת בין היתר לזה שאני חסר טעם בתכלית, נקודה.
מצב-רוחה במקרים דומים היה לרוב מרומם, חשקתי לקלקל לה את היום
עם המשלוח המפתיע והמסעיר מצרפת. אחרי שעיינה בעיתון של יום,
היא החליטה לאחל בהצלחה למשורר שבי. "עוד שירון עלוב על
האומללות האינסופית, על הבדידות והניכור של נפש הציפור שלך.
כמה מרגש זה למצוא בעיתון דבר שחדור בכל כך הרבה שנאה ורחמים
עצמיים כשמעליו מתנוצץ שמו של בני היקר. מה שנשאר לי זה רק
לאחל לך למצוא מו"ל שיהיה מסכן ועלוב נפש בדיוק כמוך". כשיצאתי
מהחדר לא היה לי מספיק אומץ לטרוק את הדלת, למרות שממש רציתי.
במעלה גרם-המדרגות היא התיימרה כמו מלכה או אלה, גאה, קרה
ושוות-נפש. היא הייתה אישה יפה, בזה אין ספק. היא שאלה אותי אם
אני מוכן כבר, הסתכלתי על עצמי, בחליפה הכהה והשמרנית והנעליים
המצוחצחות, הנהנתי וחייכתי. אני שונא את החיוך שלי, הוא תמיד
יוצא כזה אומלל.
הוא עמד מאחורי גבה. כל-כך הופתעתי לראות אדם זר בבית הריקני
שלנו, שלא ידעתי מה לומר. מעבר לעובדה שהיה זר מוחלט הוא נראה
בעיניי בחור די סימפטי, מה שנדיר היה לראות בארמון של הגברת.
בתחילה חשבתי לעצמי שהיא מכירה אותו, אבל מהר מאוד התברר לי
שהיא כלל לא יודעת שיש איש בבית פרט לשנינו ויותר מזה, שהוא
עומד מאחורי גבה. היא נאחזה במעקה והחלה לנחות על הקרקע
בצעדים מחושבים, קלילים ואווריריים. הזר התאים את צעדיו לשלה
וכשהיא נעמדה במקומה, מנסה לברר מה לא בסדר, הוא משך את ידיו
לעברה ודחף בגבה. לאחר הלם רגעי היא איבדה את שיווי משקלה
והחלה מתגלגלת בכבדות מטה, צורחת וומקללת, כמו שק ממולא
בתפוחי-אדמה.
במקום לנסות לעצור את הנפילה שלה פסעתי שני צעדים לאחור. כשהיא
השתטחה למרצפות השיש, ישר עם הפנים ברצפת האבן, היא הפסיקה
לזוז. התבוננתי בה במין הטיית-ראש כלבית, אבל היא התעקשה לשכב
כמו חפץ דומם. הרמתי את פני לעבר הזר שירד בשלווה אלינו, לא
ייאומן - הוא אפילו חייך. אהבתי את החיוך שלוץ פתאום שמעתי
אותה מייבבת.
"תורך. תגמור איתה כבר." הוא תחב לי ליד חתיכת ברזל - יתד,
נדמה לי - ועבר על פני, מזמזם לעצמו משהו. הבחירה שלו להעלם
לכמה דקות נועדה כנראה כדי להקל עלי עם המטלה. הסתכלתי על החפץ
החלוד שניתן לי, סובבתיו בזוויות שונות ומשונות. הקצה היה מאוד
חד. לא ידעתי מה לעשות איתו, בלית-ברירה זרקתי אותו על הרצפה.
הראש שלה עם התסרוקת האיומה הסתובב אלי, האף השבור שלה דימם
ומרח את החומר הנוזלי הדביק על פניה. היא התנשפה כל כמה שניות,
בסוף היא פערה את הפה והקיאה קצת דם, החלק הדביק נשאר להיתלות
על השפתיים. ואז מתוך החור נפלט קול לחישה מרטט, נמוך מתמיד:
"אתה כזה חלש." היא התחילה לצחקק, בעוד שגל נוסף של רוק מהול
בדם משתחרר לה מתוך הפה. זה הבחיל אותי.
בזעם חטפתי את היתד ותקעתי אותו בתוך צווארה, חצי ממנו נכנס
לתוך הבשר, אך דם לא ניתז משם. היא הספיקה רק להתייפח עוד פעם
ואז שחררה את הנשמה לאוויר עולם. לאחר מכן, סתם בשביל ההנאה
כנראה, הרמתי את האגרטל הסיני הגדול והשלכתי אותו בה. לא ברור
למה, אבל היא החליטה שלא לשים עליה את השמלה האדומה. החלטתי
להביא לה אותה, עליתי במדרגות. היא הייתה בארגז, ארוזה, כפי
שהשארתי אותה. הוצאתי אותה משם ויצאתי מהחדר, ירדתי במדרגות
ומשכתי בשיערה. התחלתי לתחוב את הבד האדום שלה לה ישר לתוך הפה
. תחנקי עם כל הרכוש המזורגג שלך! תבלעי אותו כבר! סיננתי
בהתלהבות.
ואז הבחור התחיל למשוך לי בזרוע, מעמיד אותי בכוח על הרגליים.
"אני אטפל בגופה," אמר, תוקע בי את עיניו השחורות. "בינתיים צא
החוצה, תנשום קצת אוויר, הוא לא יזיק לך. והכי חשוב, שמור על
הסוד שלנו." ועוד הוא הוסיף: "אתה מאוד אדום, אני אוהב את זה."
הייתי בטוח שהוא מדבר על הפנים שהאדימו כתוצאה מהתלהבות
ורוממות הרוח. מאוחר יותר הבנתי שהכוונה שלו הייתה למשהו לגמרי
אחר.
נשמע מגוחך, אבל הרגשתי הערצה אדירה אליו באותם רגעים, הרגעים
הכי יפים בחיים שלי. הערצתי אותו נואשות.
הוא תפס בעניבה והתחיל לשחרר לי אותה, מה שמוזר שבאותו רגע היא
באמת החניקה אותי. אמרתי תודה, זרקתי אותה על הרצפה, דרכתי
עליה ויצאתי החוצה. הרחוב הרדום של שעת-הצוהריים של שכונת
היוקרה ההיא הבחיל אותי. שנאתי את בתי הפאר שלה ואת כל מי
שהתגורר בהם, את הרחובות הדורים שלה, את פחי הזבל המצוחצחים
ואת השמיים הכחולים שלה, הכל.

לקראת הערב של אותו יום חשתי עייפות שגבלה באיזה תסכול כבד.
פחדתי כל-כך להיכנס לתוך הבית, שנשארתי לשוטט ברחובות במשך
שעות, קרה אפילו שנרדמתי על הספסל בגן-הציבורי. כלומר, קצת
נמנמתי שם, מאחורי השיחים. היה לי חם ולח בפנים, מין קצף של
דם, אדרנלין ועוד משהו, זה שרף אותי מבפנים. הייתי חייב לדבר
עם מישהו, לספר משהו, לשתף אותו או אותה בסוד, בקצה הסוד שלי
ושל הבחור, בזנב של הסוד, בזנבנב שלו. רציתי לקבור בתוך מישהו
אחר את השתיקה הכואבת שלי.
פתאום עליתי על רעיון מבריק.
הייתי כבר בדרכי לתחנת-המשטרה הקרובה.
חוסר-סדר ומהומה משתקת שלטו במבנה הצנוע. כולם דיברו בוזמנית,
לכל-אחד היה הרבה מה לומר וכל-אחד אימץ את קולו למידת האפשר
כדי שכל השאר ישמעו רק אותו. 'המפקד, המפקד', כולם פנו לאיש
השמן, שנגס מכל צדדיו את ההמבורגר הלעוס שלו והקטשופ נזל על
אצבעותיו המשומנות. המפקד, פניתי גם אני אליו. יש לי משהו
חשוב לספר לך. בבקשה ממך, רק תקשיב בשלב זה. הוא הסביר לכולם
שעכשיו זה ארוחת הערב שלו וגם שככה היא באיחור ושיעזבו אותו
לזמן קצר עד שהוא מסיים, אבל לי הוא הניח לדבר, אחרי כל
הדרישות והתחנונים שלי. אני מקצוען בדברים האלה. "שפוך אבל
מהר," אמר. הכל היה תחת שליטה, תכננתי כל פרט ופרט, התכוונתי
לייעד את כל האשמה על הבחור, כי אחרי הכל הוא הרוצח האמיתי, גם
בלעדי היא בטח הייתה מתפגרת. אני רק צמצמתי את הסבל שלה.
התכננתי לספר שהוא פלש לביתה של אמא ורצח אותה מול עיניי, אני
לא יכולתי לעשות שום-דבר, פחדתי ולכן נמלטתי, ובוודאי ששיתוף
פעולה לא היה בנינו, כי לא הכרתי אותו לפני כן. הרוב הייתה
אמת, לא? אכן הרגשתי ייסורי מצפון, אבל החלטתי לדפוק אותו בשלב
המוקדם, לפני שאני מכיר אותו לעומק. התיישבתי על איזשהו משטח
רך והתחלתי לומר: העניין קשור באמא שלי. טוב, אז הכל מתחיל
מזה ש-
"למה לעשות כזה רעש?" הוא צעק, מתעלם ממני, "למה אתם עושים לי
חור בראש? למה בהפסקת התדלוק שלי, דוביק? למה חברים, תסבירו לי
כבר? על מה כל המהומה?"
"תשומת לב, אם אפשר", ניסיתי, "זה מאוד חשוב לי שתקשיב, המפקד
-"
"לא, לא! ומה זה פה, אתם נורמלים? גם ככה אין פה מספיק מקום
לספל קפה, מי הביא לפה את ה... מה זה? מה המיטה הזאת עושה פה
באמצע?" הוא צעק בלי סוף, "חבורת מטומטמים, מאיפה הבאתם את
הדבר הזה!"
זרקתי מבט הצידה והבחנתי שאני יושב על המיטה, מיטת-בית-חולים,
שאותה הוא הזכיר הרגע הזכיר. אמא! פלטתי צעקה ונחתי בזינוק
מטה. "מה יש להתרגש?" שאל אותי בחצי אדישות והרים את הסדין
שכיסה את הגופה. הסוד שלנו. מילים אלה היו שרוטות על היד
החיוורת שלה, של הגופה שלה. הגוף שלה היה מעוות לגמרי,
והרגליים היו לבנות כמו סייד, מכוסות חבורות טריות. היא הייתה
במצב הרבה יותר גרוע ממה הייתה כשעזבתי את הבית. הזר הזה דאג
לטפל בגופה. "חבר'יה, מישהו מוכן לעזאזל להסביר לי מה
הגברת-אני-מתה-פה עושה כאן ועוד באמצע ארוחת-הערב שלי? הורסים
לי את התיאבון, לא לעניין. בואו לפה, חייבים להתיעץ."
בתוך הקהל התוסס הזה חמקתי איכשהו ויצאתי מהתחנה.

כשטבלתי את המברשת בדלי עם הצבע הכתום העז נזכרתי שוב בזר. איך
שהוא הופיע משום-מקום ונעלם לתוך הכלום בלי להגיד שום-דבר.
שבוע ימים חלף מאז ביקורו המפתיע, השבוע שהתחיל ברגל שמאל
והסתיים באותה רגל, כשבאמצע בצבצו כמה סימנים של פריחה ולבלוב.
את המברשת הספוגה בצבע הנחתי על הקיר. לא יכולתי להתלונן על
מרגש רע במיוחד, אבל נראה שגם אחרי שנפטרנו ממנה הבית הזה נותר
להיות שלה, נתון לשליטתה המוחלטת של האדונית המנוחה.
ובשום-פנים לא שלי. כיסיתי בכתום את שלושת האותיות האדומות
הראשונות: שמו. אם ככה, אאלץ לזרז את המתווכים עם המכירה של
המקום הזה שלא מביא לי את שלוות-הנפש ולא את ההשראה הדרושה.
כעת גם האות ר' הסתתרה תחת שכבת הצבע, עברתי במהירות של
המילה השניה, כתובה גם היא בדמה של אמי. אני מוכרח להודות
שבמידה מסוימת התגעגעתי לזר המסתורי, היה לי מה לשאול אותו,
לברר איתו כל-מיני עניינים חשובים, שלא נאמר דחופים. אפילו
הייתי מסתפק בלהביט פעם אחת בלבד לתוך השחור של עיניו. היו לו
עיניים יפות, הכי יפות שראיתי אי פעם.

השלט הצהוב הורד סוף-כל-סוף. הבית נמכר. תודה לאל. בדיוק אתמול
הקיץ הכל-כך מיוחד ושונה מכל קודמיו נתקף בבכי, כשהטיפות
הראשונות של הגשם שברו אותו לרסיסים. התיישבתי וכתבתי עליו כמה
שירים, עליו ועל אמא ועל היציאה שלו בתחנת המשטרה. הקיץ הזה
כבר מת, כל הסודות שבו מתו איתו, כך לפחות חשבתי. הייתי מוכן
ומזומן לנסוע לבית הקיץ, ששכרתי לפני כשבוע. בית ישן ושקט על
גדות-הנהר, אומנם במקום קצת קודר כשבמרחק אפסי בית-קברות, אבל
מצד שני, מה יש לי לפחד מהמתים? אמא אמרה לי פעם שכל הרוע בא
מאנשים חיים בשר-ודם ורק המוות הוא שמחפר על הדברים הרעים שעשו
וככה הופך אותם לטובים יותר.
המחשבה שהגיע הזמן להעביר פס על כל הטוב והרע שהיה גרמה לי
לרצות לתכנן בצורה אחרת, אומנותית יותר, את העידן החדש. וגם
כתבתי שיר בנושא שהיה מעין תכנית לאיך לממש את את המשאלות. זה
מה שמלמדים אותנו לאורך כל הדרך, שצריכים לדעת שזה בסדר להתחיל
מאפס, כי רק אז משיגים את המטרה הרצפיה.
הפסגה מעולם לא ריגשה אותי במיוחד, אני יצור שמסתפק בבינוניות,
לא דורש יותר מזה. החלום שלי במקום החדש היה לפזר את הרכוש
החדש שנקנה (לא לקחתי דבר מבית אמי) כלבבי, כראות-נפשי, מבולגן
וחסר טעם ככל שייראה, העיקר שימצא-חן בעיניי.
לאזור הפיתוח שבסמוך לבית-הקברות הגעתי במסחרית הישנה שלי -
כבר תכננתי להחליף אותה באיזה ג'יפ ישן ופריקי - עמוסה בכל
מיני דברים שימושים ופחות, שבקרוב יתמקמו בנחת בחדרי הבית
הישן-חדש שלי. לא היה לי שמץ של מושג ששם אזכה לראות אותו שוב,
לא יכולתי להעלות זאת בדמיון הכי פרוע, או בחלום-בלהות הכי
שחור.
הוא ישב על אדן-החלון, מקשקש ברגליו, חובט איתן בקיר כמו איזה
ילדון חסר-מנוחה. מה אתה עושה כאן? איך מצאת אותי? מאיפה לך
שאני הולך לגור פה? תקפתי אותו מיד עם כל השאלות הקשות. בלי
לדרוש לפרק כל שאלה ושאלה הוא התחיל לענות: "ראשית כל, גם אני
גר כאן מעכשיו. אתה הוא זה שמצא אותי. ולא, לא יכולתי לנחש
שתבוא אליי לביקור ותעשה את כל הדרך עד לפה."
אליך לביקור? כמעט נחנקתי מרוב החוצפה, אני מצטער, אבל
שילמתי על המקום הזה שכר-דירה ואף-אחד לא הסביר לי שאני הולך
לחלוק אותו עם איזה זר.
"גם לי בעל הבית לא אמר כלום... ומצטער אחי, אבל לי קראת זר?"
הוא שאל אותי וחייך חיוך עצלני ומרושע. אין ספק, היה לו חיוך
מקסים וקול חמים ורך כמשי. אהבתי את המראה הנועז שלו, את
העגילים ששיפדו את פניו, את המשפטים הפרובוקטיביים שעל החולצה
הקרועה שלבש. הוא היה כל מה שאני לא. "טוב, בעצם אתה מה זה
צודק. אני באמת זר לך בדיוק כמו שאתה זר לי. כאלה הם
חוקי-החיים, הניכור שבנו עושה את שלו, הוא מייחד אותנו.
היכונו למהפכה. אתה בעד?" הנהנתי. הוא נחת עם המגפיים הכבדים
והמרופטים שלו וניגש אלי. "תחשוב לרגע מה היה קורה אם כולם היו
מכירים אחד את השני באופן מוחלט, אני סבור שהחברה המסוכסכת שבא
אנחנו חיים היתה כבר מתפוררת וקורסת מזמן, לטוב ולרע, כל
המסתורין שבנו היו מתנדף והאנושות הייתה הופכת לצבא אחיד
ומסודר. נכון?"
לא הבנתי חצי ממה שניסה להסביר לי, אבל היה לי ברור שהוא אומר
דברים נבונים ובעיקר נכונים. הנהנתי שוב כמו טמבל והחזרתי לו
חיוך מעושה. זמן-מה התבוננתי בו כמכושף. הוא היה פחות או יותר
בגילי, היו לו תווי-פנים עזים ומחודדים, הפנים כלל לא מכוערים,
אך גם ללא ספק היה בהם משהו מרתיע. משונה איך שאהבתי לשקוע
בתהום עיניו העמוקות. למה רצחת את אמא? לא התכוונתי לשאול
זאת באותו זמן ובטח שלא באותה צורה ספונטנית.
"תקלל אותי, תירק עלי, לא איכפת לי, כי אני אקלל וארק בחזרה,
אבל אל תאשים אותי בפשעים המוסריים שלך," הוא נראה מאוד מודע
לעצמו כשאמר את זה, מאוד בטוח בכל מה מילה ומילה שאמר. "חוץ
מזה, לא אוהב את הטון התוקפני שלך. פשוט זוועתי," אמר בפשטות.
גם אני לא, הסכמתי. הוא פסע אנה ואנה וכאשר נעצר מולי דמי קפא
בעורקיי. באופן קצת פיותי אומנם, אבל גם נורא מדוייק. "אתה הוא
זה שרצח אותה, אתה יודע. אני רק באתי כדי לסייע לך להשתחרר
מהגיהינום, שהכלבה הזאת עשתה לך. אני מסכים, לקחתי חלק
בשלבי-ההכנה, שלא היו לך ביצים לעשות בעצמך, ושלבי-הסיום, שהם
העלמת עקבות. את כל השאר אתה עשית, יקירי."
גם הפעם הוא צדק. כמה שהוא צדק! כבר התחילה להימאס עליי העובדה
שאני נאלץ להסכים עם כל דבר שהוא אומר עוד לפני שסיים לומר
אותו. ולמה החלטת לעזור דווקא לי?
הוא תלה על הכתף שלי את מעיל העור הצורם שלו ומתח את ידיו. "אם
תיזכר במה שדיברנו לפני שתי דקות על הזרות שלנו אחד לשני תוכל
לענות על השאלה הזאת בעצמך. אתה קולט אותי?"
בטח שאני מבין, אמרתי בתקיפות. אני לא כזה טיפש. בעצם לא
הבנתי כלום.
הוא שלח בי מין מבט רב-משמעי כזה, שהיה נדמה לי פתאום שהוא
מחליט בעוד רגע להזכיר לי את הפח שהתכוונתי לטמון לו
בתחנת-משטרה.
"הצבעים שלך נעשים נורא חיוורים עם כל רגע, זה צורב לעיניים
שלי כשאני כשאני מסתכל עליך." הוא אמר בחומרה. אני כבר הייתי
מספיק מבולבל כדי להפסיק להתייחס להערות המבלבלות שלו.

מר אלטר בכל מקום, בכל שעה, מר אלטר הופך למציאות חיי, מר אלטר
הזה יוצא לי כבר מהאף. מר אלטר נהפך להיות חלק אינטגרלי מסדר
היומיום שלי. חסר לו שעל סמך עצמו הוא החליט להתגורר אצלי, אלא
שהוא זלל גם את האישיות שלי. כל השכנים המעטים שאכלסו את אזור
בית-הקברות הכירו בפני מר אלטר. לא יודע איך ולמה, אבל הם כולם
חשבו שאני והוא זה אותו אחד. לא היינו זהים ובטח שלא נראינו
כמו שתי טיפות מים; נכון, הוא התחיל להתלבש כמו שאני התלבשתי
פעם, ולפעמים כשיצא מהבית הוא שם עליו חליפה ולעתים גם עניבה
תואמת ולי יצא בלית ברירה פעם או פעמיים לשים את אחת
הטי-שירטים המרושלים שלו או לנעול את המגפיים כשירד גשם חזק -
אבל בכך הסתכמו כל קווי הדמיון שלנו. ובכל זאת לאיש לא היה צל
של ספק שמר אלטר הוא היחידי שמתגורר פה, בבית הקטן שעל גדות
הנהר. לכך היו ללא-ספק מעלות. אבל אני, כמו כמעט כל אדם שפוי,
התחננתי למעט חופש באותו זמן, הזדקקתי לו כמו למים למחייה.
והוא שוב נלקח ממני. אז איפה הצדק?
לעתים היה קשה לי להסתיר את פרצי הזעם שלי. אני מודה, קנאתי בו
נורא מפני שהוא נהנה על חשבוני, קנאתי בו בגלל הניצול הלא
אנושי שלו. כשנתקפתי ברגשות איומים אלה הוא הזדרז להזכיר לי
שאני מלא בצהוב של קינאה וחמדנות. כמה שיותר מהר ניסיתי להסדיר
את הרגש המקציף, שלא יראה אותי במצב מביך שכזה.
כאשר הבנתי שאני פושט לא מסוגל להמשיך לחיות ככה הפלתי על עצמי
את התקופה-האפורה שלי, כפי שהוא קרא לה (פיקאסו בוודאי לא
היה מעורב בה בשום דרך, אני בספק גדול עם היה לו מושג מי זה או
מה זה פיקאסו). דיכאון אכל לי את החשק לשנוא או לגלגל את עצמי
לחיי-צביעות של האם, הנחתי לשגרה לזרום כדרכה ומה שיהיה יהיה.
גם הוא סבל מהאווירה האפרורית ששרצה בתוך הבית, שהתפשטה
והסריחה. היא החלה להתרסק כשבאו הלילות בהן התחלתי לצאת
לבית-הקברות.
שעתיים לפחות בכל לילה הקדשתי לעבודות החפירה. הקרקע היתה יותר
מדי סלעית, לכן לקח לי שבוע שלם לחפור את הבור. בסוף השבוע
המתיש התחלתי לעבוד על המצבה ובאמת שלתת צורה לאבנים היה הרבה
יותר קשה משחשבתי. תכננתי את סדר-הזמנים כדי לחזור הביתה לפני
עלות השחר, שגם הצבעים הלוהטים שבי יעממו ויאפירו.

להימלט מהבית, זאת היתה אחת האופציות עליה וויתרתי לאחר כמה
ניסיונות לא מוצלחים. כל פעם הוא תפס אותי על חם ואני רק עמדתי
והאדמתי מולו. חשתי תמיד בושה, זה החליש אותי. "לא תוכל לברוח
מעצמך," זה מה שאמר בכל פעם, והלב שלי נפל לתוך המכנסיים.
המילים שלו היו כה זוועתיות בנכונותן. עליהן כנראה נאמר, מילים
כדרבנות.
העניין של שימוש כפייתי שלו בי כבכלי-עזר החדיר לתוכי גלים של
שנאה-עצמית, היא אכלה אותי מבפנים. חיפשתי בכל-מקום את המטרה
שניסה להשיג, עברתי בכל פינה כדי למצוא את האמת שלו. הפכתי את
הבית המסודר שלנו (זאת אומרת, הבית שלי והסדר שלו), חיפשתי
בכיסים של הבגדים המשותפים שלנו, בתוך אוסף הניירת שבתוך
המגירות. "אין אנו יכולים לדעת את האמת, אך אנחנו יכולים לחיות
אותה." נורא חכם היה מצדו להשתמש במילים יפות כל-כך, אבל מה
שהוא כפי-הנראה לא לקח בחשבון זה את העובדה שידעתי שהמשפט שייך
לייטאס, אפילו ידעתי בבירור מאיזה ספר הוא נלקח. דפדפתי כשעה
עד שמצאתי את המילים, אותן הדגשתי במרקר צהוב, תלשתי את הדף
ושמתי אותו על אדן החלון. כבר מאז התחלתי להבין שהוא בדיוק כמו
כל השאר שהרסו לי את החיים באומנות כה נועזת. הוא ידע להתבטא
בדרך מקורית שהותירה אותי לא פעם פעור פה, משתהה, הוא למד לשחק
את החיים טוב ממני, הוא היה שחקן לא רע. אבל השורה התחתונה היא
שהוא לא היה שונה במיוחד מהאחרים, כפי שקיוויתי שיהיה. הוא היה
בדיוק כמוהם: צבוע, מוחצן ומת.
הגענו למצב שבו הוא הפסיק לדפוק חשבון. הוא צפצף עלי, פשוט
צפצף. כל כמה זמן היה מביא איתו נקבות והכניס אותן למיטה שלי.
הם הזדיינו שם בקולניות. זה גרם להם להרגיש שבעים, לי נותר רק
להזיל ריר ולסלוד ממין. הגרוע ביותר היה שחלק מהן אפילו הכרתי
והכרתי טוב, בין אם דרך אמא או במכללה בה למדתי. הן כולן היו
זונות. שכן, אני טאטאתי אחריהן את כל הזוהמה, דאגתי לאוורר את
הבית מריחות הזיעה והנקמה.
אתמול לפני שהלכנו לישון אמרתי את מה שעמד לי על קצה הלשון
להגיד לו מזמן, אתה בן אדם טוב ותודה לך על כל מה שעשית
בשבילי, אבל זה לא יכול להימשך ככה לנצח. קח דוגמא קטנה: מאז
שהכרתי אותך, לא הצלחתי לכתוב אפילו לא שיר פשוט אחד. נשבע לך,
נמאס לי לחלוק את הבית ואת המקרר ואת המיטה עם איזה סקינהד.
אתה חייב להבין שזה לא באשמתך, אבל לי קשה לחיות עם אחד שאיתו
אף פעם אין לדעת למה עוד אפשר לצפות ממנו. אני רק רוצה שתעזוב
אותי לנפשי, דיברתי בכנות. לקחתי נשימה עמוקה והשלמתי, לא
יהיה לי קל לגרש אותך, אבל אתה לא משאיר לי ברירה אחרת.
הוא התעצב לרגע ונראה מאוד פגוע, אבל בכל זאת חייך את החיוך
שלו ומיד אחר כך חזר לישון, או ליתר דיוק להעמיד פנים שהוא
ישן. ידעתי שאני מביא לו כאב בצורה כזאת, וזאת בדיוק היתה
המטרה. גם לי לא היה קל, בכלל לא. באותו זמן כשצברתי אומץ
להגיד לו הכל בפרצוף הרגשתי כמו שבוודאי מרגיש נערה בולמית שלא
מסוגלת לשלוט בדחפים שלה. קשה להעמיד פנים שאני מסוגל לסבול את
הנוכחות שלו, ובאותו זמן גם לזרוק אותו מהבית לא יכולתי.
בלילות עסקתי בעבודת החפירה באותה שתדלנות שהיא רגילה לזלול את
כל מה שנמצא במקרר, באותו אופן פזיז ופראנואידי חפרתי בידיים
במקום להשתמש באת, כמו שהיא מכניסה לפה את האוכל עם הידיים,
בלי להעזר במזלג... אני זוכר שגם אמא בתור נערה סבלה מבולמיה,
או לפחות זה מה שהיא סיפרה לי. מסתבר שגם לה לא תמיד היה קל.
גם היא סבלה.
"אני יודע הכל על הבור שאתה חופר," הוא אמר את זה בשקט בשקט,
ואני במקום לחטוף מכת הלם ולקפוא במקומי כמו חתול שמגלה כמה
רגעים לפני הדריסה שאבריו התאבנו קיבלתי את זה כדבר המובן
מאליו. "לא תגרש אותי מפה בכוח ואם תציע לי ללכת מפה ביוזמה
חופשית, אני לא אלך. כדי לגרור אותי עד לבית קברות תצטרך למצוא
דרך לחסל אותי. אתה יודע, אתה לא יכול לבנות שולחן בלי שכרתת
את העץ." הרגשתי הקלה אדירה. כל הזמן פחדתי שיחשוף את אחד
הסודות הכתומים-סגולים שלי, או במקרה הטוב את הסוד הכתום,
העיקרי. "מאז שעשית לכלבה את מה שאתה חושב שאתה יכול לעשות לי,
איבדת עניין בכל דבר אחר. זאת הייתה משמעות החיים שלך, וכשהיא
נפתרה - אתה פתאום לא מצליח לכתוב, ולמה זה? כי אנשים כמוך
זקוקים שישלטו בהם. אז מה אתה רוצה שאני אעשה לך, רוצה שאעלה
עכשיו את כל נקודות החולשה שלך ואשפיל אותך? לכבול אותך למיטה
ואז להצליף בך עם שוט? לדפוק לך את הצורה בקיר? להעיף מהבית
בכוח? אני נותן לך שפע של חופש ואתה פשוט מסרב לקבל אותו."
חופש? כן, בטח. "אבל אם אתה באמת רוצה להיפטר ממני, אז שמע
חבר, אני מוכן לעזור לך אפילו בזה," אמר את מה שפחות ציפיתי
לשמוע ממנו. אתה רציני? זה היה הדבר האחרון שאמר באותו לילה.
ואז הוא קם מהמיטה ופתח את המגירה. הוא הוציא משם את אחת
הקלטות של פרופ' סגל שקניתי לא מזמן ותחב אותה ברישול לטייפ.
הוא חזר לישון ואני נשארתי ער במשך כל הלילה, בוהה בתקרה
ומפנים את הרעיונות על משמעות הכוח האדיר שטמון בכל אחד ואחת
מאיתנו; אפילו באינדבידואלים מוכי גורל כמוני.
"אני יכול... ברור שאני יכול... ועוד איך שאני יכול! כעת,
מאזין רב-כוחני יקר, חזור-נא אחריי, בבקשה!" אני יכול... ברור
שאני יכול...

כל האירועים האלה, שלב שלב, הביאו אותנו לכביש הזה. זה היה
בלתי נמנע, על כך אין עוררין.
הוא דורש ממני לדרוס את הגוף שלו, לשבור לו את כל העצמות,
למחוץ את הנשמה השפלה, לנפץ את הגאוניות שישבה לה בתוך הראש
הגלוח הזה. אני לא אתן לאף-אחד לקבוע בשבילי החלטה כזו או
אחרת. תם עידן התמימות. לראשונה בחיי אני מרגיש שאני משוחרר
מהמשקולות שנקשרו לרגליי, יותר הידיים שלי לא היו כפותות. אני
חופשי כציפור דרור, כמעט.
"ערב-טוב מר אלטר. איזה ערב נהדר זה, אה? לאן מתכוון לנסוע,
בני?" פונה אלי השכן הזקן מגבעת-החמניות שעבר בסביבה בהליכה של
צב. הוא אפילו מעז להשפיל את עיני-הדג שלו לתוך המכונית. אני
מכבה את הפנסים כדי שלא יראה איך הוא שוכב שם, שרוי על הכביש,
כמו חתיכת חרא. "סתום כבר את הלוע שלך, פגר גריאטרי," אני
אומר לו בבוטות לא מוכרת. "אתה בכלל לא יודע מי אני. מר אלטר
בתחת שלך." לפני שהחליט להיעלם הוא מתחיל לנענע עם הראש
לצדדים ולנאום בנימה המאוכזבת של זקן-כל-יודע - לאן מידרדר דור
הצעירים של היום?
"איזה כבד היית איתו. אתה מתקדם יפה, הרבה בזכותי אני חייב
לציין", הוא אומר בשקט וכשהזקן התחפף הוא שוב צועק, "אז מה
איתך, אתה הולך לדרוס אותי או לא, מר כלום?" אתה עוד תראה,
אני אומר לעצמי ומתחיל לנסוע, מגביר בהדרגה את המהירות.
"הללויה, אנחנו מתקדמים בקצב מסעיר! אני כבר שם-לב לצבעים
החמים של הזעם והשנאה. סע! סע כבר יותר מהר, בנזונה! טוס! שרוף
את הכביש הדפוק! הסוף לניצול - מוות להיררכיה! אלוהים, כמה
אדום-ארגמן יש בך, שאני אדפק!" זאת הפעם הראשונה שאני מוצא
לנכון לא להסכים איתו, אני דווקא מרגיש שאני מלא בכחול-עמוק.
קר וצונן. הוא טועה, טועה בגדול.
הציפייה הקפואה שלו מקנה לאבריי קורת-רוח מפנקת. ברגע שבו
בוודאי הוא מחליט להכריז על הסוף שלו, אני עובר מעליו עם
הג'יפ, בזהירות, משתדל שלא להזיז שיערה אחת מראשו. לא נעצר
אחרי מעשה-הקונדס התינוקי (והנוקמני) שלי, אלא שאני מוסיף
לנסוע במעלה הכביש ומשאיר אותו מאחור. אני שומע אותו צועק:
"פחדן! כלומניק, בלעדי אתה לא שווה יריקה. אם לא אני לא היית
מגיע היום לאן שהגעת, טמבל. לא תשרוד יום אחד בלעדי, אתה תמות
עוד הלילה! תחזור כבר לפה, אידיוט אחד!" בחלומות-הלילה שלך,
אני מתבונן בשמשה בחיוך רחב ובריא.
היעד לא ידוע לי, אין לי מושג לאן אני חושב שאני נוסע ומה אמצא
שם... איפה שזה לא יהיה. נוסע ונוסע בכביש המעוקל לעבר חלקו
העליון של ההר. העיר שלא מי-יודע-מה מרוחקת מבית-הקברות, כמו
שלפני כן הנחתי, מתנוצצת באורות בוהקים, שהוסיפו לי איכשהו את
הרצון לחיות, ואפילו החזירו מעט מן התקווה הקלושה. האור הזה
עומד לפלוש לתוכי, אני מוכן לקבור את זוהרו בגוף שלי. אני פוער
את הפה, מתנשם בכוח.
סימני-דרך מורים לי לפנות שמאלה. אני מחליט שלא להישמע לכל
אותם השלטים שמאז ומעולם הכתיבו לי איך לחיות את החיים, לא היה
איכפת לי לסימני-הדרך המחורבנים, לא ייחסתי לפקודות להם שום
משמעות. לא שם יותר על מיליוני כללים מיותרים שתחבו לי בכוח
לפה, על איך יאה לנהוג במסעותיך. מאכילים אותך בבעיות קיומיות,
מייעצים פעם אחר פעם איך לנהל בדרך הטובה את הסגנון המקובל
על-פי הרוב הטועה. יותר לא אניח לאך אחד להחליט בשבילי מתי
לעצור, באיזה שלב להאט או למי לתת זכות קדימה. מד-המהירות השיג
את הלא-ייאומן, טסתי ברכב שלי כמו פגז. הרגשתי כמו שלא הרגשתי
מעולם, לא הרגשתי כל כל טוב אפילו כשנפתרתי מאמא או כשרק לפני
דקות ספורות סובבתי אותו סביב האצבע הקטנה. ברור שלא החלטתי
שלא לפנות לשום שמאלה, אלא שאני בוחר לנסוע, בעודי חותך את
האוויר שבדרכי, בקו הישר והנצחי של החיים.