בתל-אביב, רגע לפני העלייה לאוטובוס שנוסע לבאר-שבע, קניתי את
הגלידה.
מכיוון שהגלידה היתה בשבילה, כמובן שלא היה שום הגיון בלקנות
את הגלידה כל-כך הרבה זמן לפני הפגישה איתה. יותר נכון היה
לקנות את הגלידה, שם, בבאר-שבע, רגע לפני שאני פוגש אותה.
אבל הסיבה שקניתי את הגלידה עוד בתל-אביב היתה האהבה שלי
אליה. אהבה מאותן אהבות שלא נותנות לך להתאפק, וגורמות לך
לעשות דברים שאנשים סתם לא עושים.
כמו לקנות גלידה שעתיים לפני הפגישה איתה.
אנשים שאין להם אהבה לא קונים גלידה שעתיים לפני שהם מגישים
אותה, כי הם יודעים יפה מאוד שהגלידה תימס להם בידיים. לעומתם,
אנשים שיש להם אהבה, אנשים כמוני, כשהם רואים גלידה, הם חושבים
מייד על החברה שלהם. הם יודעים שהגלידה לא תאכזב אותם, לא
עכשיו, לא כשהם אוהבים כל-כך. הגלידה אצלם לא נמסה אף-פעם.
זה נכון.
עמדתי עם הגלידה ברציף של האוטובוס לבאר-שבע כשהאוטובוס הגיע.
עליתי והתיישבתי ליד הנהג. ביד אחת גלידה.
הנהג שישב בכיסא של הנהגים היה שמן. שמן ממש. כמו האנשים שהם
שמנים ממש. הוא הסתכל עלי דרך המראה שלו כשהתיישבתי עם הגלידה,
קרוב אליו. הוא אולי חשב שאני מנסה להרגיז אותו ככה כשאני יושב
עם גביע מלא בגלידה, מולו, ולא מלקק ממנה בכלל. הוא חייך
כשהביט במראה, ולי נדמה כאילו הוא מתאמץ לחפות על הכעס העצור
שלו, על התאווה לגלידה.
הנוסעים לבאר-שבע עלו לאוטובוס. הם התיישבו אחד אחד על
המושבים, וכשרוב המושבים של האוטובוס קיבלו ראש, הנהג השמן
שיחרר את הבלמים והאוטובוס יצא לבאר-שבע.
הסתכלתי במראה של הנהג השמן, וראיתי איך הוא בוחן אותי חזרה.
השפתיים שלו זזו קצת. הוא תיכנן להגיד משהו, ובסוף הוא אמר.
הוא אמר, אז מה, יש לך גלידה ואתה לא אוכל אותה?
הגלידה היא בשביל החברה החדשה שלי.
יש לך חברה חדשה?
חדשה לגמרי, אמרתי.
הנהג השמן ניסה להסתדר בכיסא שלו, שיהיה לו נוח יותר.
יפה, יפה, הוא אמר. ואחרי רגע הוסיף, אני מכיר את זה. מתחשק
לעשות כל מיני דברים משוגעים, הא?
לא אמרתי כלום. בגלל ששתקתי, הוא המשיך בעצמו. הוא אמר, אז
מה, יש לנו נסיעה ארוכה. עד באר-שבע. וכשהמשכתי בשתיקה שלי הוא
אמר, חם היום, מה? והסתכל עלי וגם על הגלידה.
פעם היתה לי חברה חדשה, הוא אמר. זה היה די מזמן, אני מודה,
אבל אני עדיין זוכר אותה כאילו היא עלתה לפני שתי תחנות
לאוטובוס. היא היתה יפה כמו הבחורות מהטלוויזיה. שיער ארוך,
עיניים בהירות, אתה יודע... קראו לה דליה.
הסתכלתי הצידה דרך החלון שלי. הרגשתי איך הנהג השמן בוחן אותי
במראה שלו. החברה החדשה שלו עניינה אותי רק בקושי.
אתה זוכר אותה, יורי? הוא פנה אל איש מבוגר עם שיער בצבע
ג'ינג'י שישב מושב אחד מאחוריו.
דליה? יורי אמר. בטוח זוכר.
זה יורי, הנהג השמן אמר והצביע בבוהן לאחור. נוסע איתי כל יום
לבאר-שבע, ובערב חוזר. אין לו מה לעשות בבית.
יורי צחק וחשף שתי שניים קדמיות שלא היו. אישה אין, הוא אמר,
ילדים אין, עבודה אין, מה נשאר, נוסע לבאר-שבע. הולך חוזר.
אז מה יורי, תספר לו על דליה. נכון שהיא היתה משהו משהו?
היא היתה משהו ספיישל, דליה, יורי אמר. היא היתה מאוד
ספיישל.
היה לה שיער ארוך, בצבע חום, ועיניים כחולות, נכון? אמר קול
של אשה מהמושב מאחורי.
הה? הנהג השמן אמר והסתכל על בעלת הקול דרך המראה שלו.
אני זוכרת שראיתי אותה יושבת לידך. היא היתה חברה שלך? אמר
הקול.
ועוד איך. היא היתה יושבת כאן לידי, והיינו מדברים... איזה
ימים. הייתי מגיע לבאר-שבע בחצי-הזמן. האוטובוס היחיד של החברה
שעשה את המרחק מתל-אביב לבאר-שבע בשלושים וחמש דקות. שלושים
וחמש דקות. אנשים היו נוסעים איתי במיוחד. היו שואלים את יעקב
הסדרן מתי יש אוטובוס של בן-ציון לבאר-שבע.
נו, ככה, יורי אמר. יש חברה, יש חיים.
שלושים וחמש דקות, הנהג חזר.
אני זוכרת, אמר הקול של האישה מאחורי. ואחרי רגע הקול של
האישה אמר:
ואיך החברה החדשה שלך? מעניינת?
היה שקט, ורק כשהנהג הסתכל עלי דרך המראה הבנתי שהקול התכוון
אלי. הלב שלי התחמם בשניה.
אמרתי, את שואלת אם היא מעניינת, החברה שלי? בטח שהיא
מעניינת. אני חושב עליה כל היום.
גבר עם חליפה ירוקה שישב ליד יורי זז על הכיסא באי-נוחות. הוא
החזיק עיתון גדול בידיו, והסתכל אל תוך העיתון. הוא אמר, איך
אפשר שלא לחשוב כל היום על חברה חדשה. יש חברה, חושבים עליה כל
היום.
והנהג השמן הסתכל במראה ואמר, ומה אתה חושב שבלילה לא חושבים?

וכמה קולות התערבבו יחד לצחוק אחד מתגלגל.
נו, אתה מספר עליה או לא מספר? הנהג שאל.
חייכתי אל עצמי. קוראים לה שילה, אמרתי.
שיל-הה, אמר הגבר עם החליפה הירוקה, השכן של יורי. הוא הסתכל
עם העיניים בדפים הגדולים של העיתון וקרא, כאילו מתוכו: שילה
זה שם יפה.
לבעלת הבית שלי קוראים שילה, אמר הקול הנשי מאחורי. והיא
נחמדה מאוד. מאוד מאוד. לא כמו... הקול הנשי השתתק.
אני אומר, עכשיו, אדון נוסע נותן לנו תמונה איך שילה, אמר
יורי. בכל פעם שיורי חייך, הופיעו שתי השיניים החסרות מחדש.
אחרי שהוא אמר את זה, הוא עשה תנועה של קדימה עם היד לעודד את
האחרים שיבקשו גם הם תמונה.
נו, יש לך תמונה של החברה שלך? הנהג אמר. הוא היה שמן אפילו
בתוך המושב הגדול שלו. מתחת למושב שלו היתה מערכת של קפיצים
שמתו.
עשיתי כן עם הראש. לא התכוונתי להראות את התמונה של שילה
לאף-אחד, אבל התמונה היתה לי בכיס של החולצה, ולא היה איכפת לי
לשלוף אותה מתוך הכיס, רק בגלל שאני בעצמי רציתי להיזכר בה.
הוצאתי את התמונה ביד הפנויה, נזהר שלא להפיל את הגלידה
שהחזקתי ביד האחרת.
הסתכלתי בה קצת בעצמי, ואחרי כמה רגעים, כשחיוך שלא אני
הזמנתי התחיל מרכך לי את הקצוות של השפתיים ומותח אותם ככה,
לאט, באופן נעים, הושטתי את התמונה ליורי שישב בטור המושבים
המקביל.
יורי לקח את התמונה בידיים, ואחרי רגע קצר העביר אותה לגבר עם
החליפה הירוקה שישב לידו עם העיתון. הגבר הניח את התמונה בתוך
העיתון והסתכל על התמונה כאילו היתה חלק מכתבה שקרא. הוא החזיר
אחרי רגע את התמונה ליורי, ויורי שוב הביט בה בעצמו. נהיה שקט
באוטובוס. הרוח לא הרעישה דרך החלונות הפתוחים, ואפילו המנוע
השתתק. נסענו כמו בדימיון, ויורי העביר את התמונה לנהג השמן.
הנהג הניח את התמונה מולו, ונהג כך בלי להסתכל על הדרך. הוא
שוב הסתכל על הדרך, ושוב לא הסתכל. כך המשיך עד שקטע את השקט
בבת-אחת ואמר, פששש...
הרוח חזרה להרעיש, והמנוע, והקפיצים המתים מתחת למושב של
השמן, הכול הרעיש שוב.
יורי אמר, כזאת בחורה אין כל יום. זה פעם בחיים.
והאיש בחליפה הירוקה הקריא מכותרת העיתון: שילה הזאת היא משהו
נהדר.
הנהג השמן החזיר לי את התמונה ואני הכנסתי אותה חזרה לכיס
בחולצה. שמחתי כשהיתה שוב בתוך כיס החולצה שלי. איכשהו הרגשתי
טוב יותר ככה.
הקול מאחורי אמר, אני עוד לא ראיתי, אבל אני מתארת לעצמי שהיא
נראית נחמדה מאוד החברה החדשה שלך. אני קצת מקנאה, אתה יודע?
שתקתי.
גם אני הייתי חברה חדשה של מישהו, פעם. הקול של האשה אמר.
הסתכלתי על הדרך. ספרתי עמודי חשמל לצד הכביש. הגעתי עד מאה.
עוד מעט, חשבתי, אני אראה אותה.
המזגן באוטובוס הורגש רק בקושי, והגלידה עמדה יפה בגל החום.
אף טיפה לא נזלה.
הנהג השמן חטף עוד מבט בגלידה שהחזקתי.
דמיינתי איך אגיש לה את הגלידה...
יבנה משמאל, הנהג השמן אמר, ואני קצת התפלאתי שהוא אמר את זה,
כי לא זכרתי שהנהגים בחברה ההיא של האוטובוסים אוהבים להסביר
על הדרך.
שלחתי אליו מבט דרך המראה, והוא החזיר לי במבט משלו. הוא אמר
בלי להגיד, שבסך הכול הוא במצב רוח טוב, אז הוא יכול להסביר על
הדרך.
יורי התחיל לזמזם משהו שנשמע כמו נעימה רוסית ישנה.
הגבר בחליפה הירוקה הקריא מהעיתון שלו, שהאנשים שיש להם חברה
חדשה הם האנשים הכי מאושרים שיש בכלל בעולם. אולי אפילו יותר
מזה.
נו, בטח, הנהג אמר. תיקח אותי לדוגמא. כשפגשתי את דליה...
הנהג השמן הנחית את הרגל על דוושת הגאז והאוטובוס האיץ.
הגבר בחליפה הירוקה סגר לרגע את העיתון, קיפל אותו על הברכיים
והסתכל עלי. היו לו עיניים ירוקות בצבע החליפה. הוא אמר לי, אז
אתה מאושר, מה?
חייכתי עוד חיוך רחב כזה, שהשפתיים נמתחו לי עד שהרגשתי קצת
מטופש.
יורי דחף את הגבר בחליפה בזרועו ואמר, איך אפשר לא מאושר?
בטוח מאושר? ראית פעם תמונה כזאת לא מאושר?
יורי פנה אלי. אפשר לראות תמונה?
הסתכלתי עליו. רציתי להגיד לו בעיניים שרק הרגע העברתי את
התמונה שלה בינו ובין החברים שלו, אבל במקום להגיד לו את זה
בעיניים, פשוט הוצאתי את התמונה ונתתי אותה שוב ליורי.
יורי לקח את התמונה והסתכל בה באופן שהיה מעט מוזר. הוא עצם
עין אחת ובחן את התמונה מקרוב.
זה טוב מאוד, הוא אמר. זה טוב מאוד.
הוא נתן את התמונה לגבר בחליפה. חיכיתי לשמוע את הגבר בחליפה
אומר ליורי שהרגע, רק לפני רגע הוא ראה את התמונה, אבל הגבר
בחליפה הירוקה עם העיניים בצבע של החליפה רק לקח את התמונה
לידיו, הניח אותה בין דפי העיתון  וקרא מתוכו:
אנשים צעירים יש להם כל מיני דברים שעושים להם טוב.
תראו אותו, הנהג אמר והסתכל עלי במראה. הוא קנה לה את הגלידה
הזאת.
החבר שלי היה קונה לי גלידות, אמר הקול מאחור. וגם הרבה דברים
טובים אחרים. בכל פעם שהייתי פוגשת אותו הוא היה מביא לי
משהו.
אבל הגלידה שלו, הנהג המשיך, תסתכלו, הוא מחזיק אותה ביד
מתל-אביב, ואני נשבע לכם שאני מסתכל עליה מהמראה הזאת כאן כבר
עשרים רגע, ואף טיפה לא נזלה.
יורי אמר, ברוסיה כל הגלידות היו כאלה.
והנהג אמר, אבל כאן זאת לא רוסיה.
ולרגע היה שקט.
הקול הנשי מאחור אמר, זה יפה מאוד לראות איך הגלידה לא
מטפטפת. ברור שיש כאן נס קטן. כשאוהבים קורים כל מיני נסים.
הגבר בחליפה הקריא: זה לא עניין של נס. המזגן עובד, והגלידה
לא נמסה. זה כל העניין.
המזגן? איזה מזגן? יורי אמר. משלמים כסף בשביל נסיעה, ובקושי
יש לנשום.
הנהג התכופף אל אחד הכפתורים על לוח המחוונים שלו ועשה כאילו
הוא מגביר את עוצמת המזגן. עכשיו יהיה לכם יותר קר, הוא אמר.
ראיתי שהוא לא הזיז שום כפתור.
הגבר בחליפה הירוקה זז בנוחות בתוך המושב שלו, נהנה מהמזגן
המשופר.
לדעתי זה בכל זאת נס קטן, הקול של האשה חזר.
כן נס, לא נס, הנהג אמר, העיקר שהגלידה הזאת לא תנזל עד
באר-שבע. הוא שוב דרך על דוושת הגאז, והאוטובוס דהר קדימה.
קבעתי עם שילה בשש, אמרתי פתאום. אני לא יודע למה אמרתי, אבל
אמרתי.
הנהג אמר, בבאר-שבע אנחנו נהיה כבר ברבע לשש. אם לא יהיו
פקקים נגיע לתחנה המרכזית כמה דקות לפני שש.
זמן בדיוק, יורי אמר. אני כבר מרגיש לב.
אתה מה? שאלתי את יורי.
הלב, יורי אמר, הוא עובד יופי יופי. יורי נגע בלב שלו, ואני
ניסיתי להבין למה הלב של יורי צריך לדפוק מהר עכשיו.
האיש בחליפה הסתכל בשעון שלו, שעון עם זכוכית עבה ונוצצת,
וקרא מתוכו את השעה. אחר-כך הוא אמר, עוד שלושים דקות תהיה
השעה שש. נדמה לי שגם הוא הרגיש לרגע את הלב שלו בידו.
הנהג לחץ עוד על דוושת הגאז, והאוטובוס דהר על הכביש
לבאר-שבע. מצד ימין זה קיבוץ, אני לא זוכר איזה, הוא אמר. מצד
שמאל אתם יכולים ליהנות מהנוף הפתוח. תראו כמה יפה בדרך
לבאר-שבע.
יורי והגבר בחליפה הסתכלו דרך החלונות ימינה ושמאלה כאילו היו
תיירים באוטובוס של הנהג השמן.
הקול הנשי אמר, אני כל-כך רוצה כבר להגיע לבאר-שבע. זה יהיה
נפלא. הגלידה...
ואז הנהג אמר, באר-שבע ממול.
והגבר בחליפה אמר, מה?
וגם יורי אמר, מה?
ואני חשבתי להגיד מה, אבל לא אמרתי.
פתאום היתה באר-שבע.
הנהג השמן נראה בעצמו קצת מבולבל. הוא לא ידע להסביר איך
הגענו לבאר-שבע הרבה לפני שהיינו צריכים להגיע לבאר-שבע. הוא
אמר, אמרתי לכם, אמרתי לכם, אנשים היו עומדים בתור כדי לנסוע
עם בן-ציון.
נכנסנו לבאר-שבע, והגבר בחליפה שישב ליד חלון הוציא מטפחת
לבנה מכיס פנימי בחליפה, והחל מנופף לעוברים ולשבים ברחובות
העיר.
יורי נופף בידו. עכשיו הוא זימזם בקול רם את ההימנון הרוסי או
מה שנשמע כמו ההימנון הרוסי.
לאן נעלמו עשרים דקות? שאל הקול הנשי שמאחורי וענה בעצמו, זה
נס, זה נס, מוכרח להיות נס. קודם יבנה, אחר-כך קיבוץ, פתאום
באר-שבע.
הנהג השמן נסע לאט לאט כשנכנסנו לעיר. כל-כך לאט שאחרי זמן מה
הגבר בחליפה הירוקה הקריא את השעה מתוך השעון המנופח שלו. הוא
אמר, חמש דקות לפני שש, והוסיף עוד פרשנות מתוך העיתון: אם לא
נגיע מייד לתחנה המרכזית, זה יהיה כישלון. הוא נופף לנהג בעמוד
הכותרת.
הנהג השמן אמר, כל הזמנים מתבלבלים. אני מכיר את זה. בטח שאני
מכיר את זה. כשהייתי עם דליה... שעה היתה רגע, רגע היה שעה.
כבר חמש דקות לפני שש?
הוא החזיר את האוטובוס למסלול הדהירה שלו, ואחרי כמה רגעים
הכריז ברמקול של האוטובוס: התחנה המרכזית.
הקול של האישה מאחורי חזר על המלים של הנהג כאילו היו חלק
מתפילה. הקול אמר בלחש, התחנה המרכזית.
יורי הסתכל עלי, יד אחת שלו מונחת על הלב, ולא אמר כלום.
העיניים הכחולות שלו נצצו בתוך הפנים הלבנות.
הגבר בחליפה הירוקה סגר את העיתון.
האוטובוס נעצר.
הסתכלתי דרך השמשה הגדולה של הנהג וראיתי שלט: רציף הורדה.
הדלת של האוטובוס נפתחה, וחיכיתי שהנוסעים יתחילו לרדת כדי
שאוכל לרדת גם אני דרך הדלת האחורית ולא לאחר לפגישה.
שוב היה שקט. לא שמעתי את הנוסעים קמים. אף-אחד לא הרים את
התיק שלו או את החבילה שסחב מתל-אביב או כל דבר אחר, ובאופן
המוזר ביותר נשארו כולם לשבת על המקומות שלהם.
הסתכלתי על הנהג. הוא הביט בי דרך המראה.
שתי דקות לשש, אמר הגבר בחליפה הירוקה.
קמתי והסתובבתי לאחור.
דלת היציאה היתה פתוחה.
המושבים נותרו כפי שהיו בתחילת הנסיעה. כמעט לכל מושב היה
ראש. ירדתי מהדלת האחורית ונעמדתי על הרציף.
התחלתי לצעוד.
הסתכלתי לאחור. אף-אחד לא הלך אחרי. הייתי רק אני והמחשבות
שלי.
והגלידה.
הסתכלתי על החלונות של האוטובוס. המראה הפך מוזר. הנהג נשאר
לשבת במקום שלו, ויורי והגבר בחליפה הצטרפו אליו ליד המושב
שלו, והם דיברו זה עם זה, וגם עם מישהו שאותו לא יכולתי לראות.
הם דיברו עוד ועוד, וכמה נוסעים החלו יורדים מהדלת האחורית,
ולא משכו אחריהם מזוודות ולא נשאו תיקים, רק הם בעצמם, ראשים
שקיבלו גוף, וכך הסתדרו בשורה לאורך האוטובוס, וכשהשורה היתה
מוכנה, ראיתי את הנהג השמן קם, והאוטובוס קם איתו, והנהג השמן
ירד במדרגות הדלת הקדמית, ואיתו ירדו גם יורי והגבר בחליפה
הירוקה ועוד דמות שהלכה ממש מאחורי החליפה של הגבר בחליפה
הירוקה.
הסתכלתי על הגלידה שלי והסתכלתי על השעון הגדול שהיה תלוי על
עמוד במרכז הרציף.
השעה היתה שש.
האנשים שעמדו בשורה אחת ליד האוטובוס נשארו לעמוד קפואים כמו
שהם, והנהג השמן והחברים שירדו מהדלת הקדמית הצטרפו אל השורה
אבל עמדו מעט לפניה. עכשיו קיבלה קבוצת האנשים צורה של חץ.
הנהג השמן הוביל אותם.
בעצם, הם הלכו עכשיו אחרי.
הלכתי אל נקודת המיפגש שסיכמתי עליה עם החברה החדשה שלי. מעט
מההתרגשות שלי שככה תחת המראה המוזר הזה שבו אני הולך ואחרי
הולך נהג שמן של אוטובוס, שזה עתה ירדתי ממנו, ואחריו צועדים
לאט, ללא קול, הנוסעים כולם.
השעה באמת היתה שש.
שילה עמדה שם, במקום שקבענו, בשעה שקבענו, במבט. היא הסתכלה
עלי כשהיו לי עוד עשרים או שלושים צעדים להגיע עד אליה. צעדתי
אותם הכי מהר שיכולתי, נזהר שלא יהפכו לצעדי ריצה, כי צעדים
שהופכים לריצה ראיתי הרבה בסרטים, ושילה, היא היתה מהחיים.
הגעתי אליה. בשש הגעתי אליה. היא פתחה את הזרועות שלה כדי
לקבל אותי בחיבוק או בנשיקה, ואני עצרתי רק צעד אחד לפניה,
במקום שבו הכי קשה לעצור, במקום שבו אי-אפשר לעצור, במקום שבו
אף אחד עוד לא הצליח לעצור, והרמתי יד קלה, אולי מהתרגשות,
והגשתי לה.
טיפה אחת שיכולתי לראות מהצד שלי החלה גולשת מטה, על הגביע,
מיד כששילה לקחה אותו בידה.