ככה אני מדמיין את זה:
אנחנו נהיה באוניברסיטה. אני, משועמם מדורון והירידות של
אביגדור, אסתלק לי באגביות שכזו מהחדר הקבוע שבו אנו יושבים
כשאנחנו מחכים בשקיקה עד ששאר הקורסים יסתיימו כבר ואנו נוכל
סוף-סוף לחזור לביתנו הקט.
אני אהלך לי בשיעמום מדוכא ואצא מחוץ למבנה כדי לעשות מספר
סיבובים סביב איזה עץ אחד שם.
אז אני אחזור, ואלך בחזרה לחדר, עם אנרגיות חדשות לסבול את
השיעמום.
אבל החדר יהיה ריק.
"שיט." אני אצעק, כי אזכר שיש לנו קורס נוסף באותו היום, שמשום
מה שכחתי ואף אחד לא טרח להזכיר לי. אני ארוץ בהיסטריות לעבר
הכיתה, שבאמת לא רחוקה, אבל אני אוהב להיות דרמטי ואז, בגלל
חוסר תשומת לב עיקבית, אני אתנגש בה.
"אה, היי ---." אני אגיד מובך.
היא תתאושש מהמכה, ותגיד לי היי צייצני בחזרה.
אנחנו נדבר איזה, שתיים, שלוש דקות, ואני בכלל אשכח שיש לי את
הקורס המטומטם, ובטח בגלל זה דפנה, האחראית שלנו, מה-זה תצעק
עליי, אבל זה כבר באמת לא קשור.
בזמן שאני אדבר איתה, אני פתאום, בלי סיבה מיוחדת, אסתכל לה
בעיניים, ואזכר למה אני כל-כך מטושטש בזמן האחרון. אני בטח
ארגיש כאילו האדמה קורסת ואני עומד ליפול, אבל לפי "אשליית
השקיפות" שלמדנו שבוע שעבר בקורס, היא לא תשים לב.
אני אתחיל להגיד שטויות, כמו שאני תמיד עושה כשאני מובך, אבל
היא, שוב, בטח לא תשים לב.
פתאום אני אתפוס אומץ ואגיד לעצמי "יואב, היא כאן, אתה כאן,
אולי, סוף-סוף, הגיע הזמן לעשות משהו?"
אז, לאחר גמגומים רבים, או שאולי בפליטת פה, תלוי במצב הרוח
שלי, אני אצליח להגיד את מה שאני רוצה להגיד כל-כך הרבה
זמן...
בניסוח זה או אחר.
ואז היא תתקע בי מבט. אני לא ממש בטוח איזה מבט, כי לבנות יש
מבחר די גדול של מבטים, ובמיוחד לבנות כמוה, שיש בהן משהו
מיוחד כזה. אבל היא בטוח תתקע בי מבט. רוב הסיכויים, לא, בטוח,
שהוא יהיה מבט שלילי. אבל גם למבטים שליליים יש מבחר גדול.
יכול להיות שזה יהיה מבט מבויש כזה. לא סביר, אבל תמיד קיימת
האפשרות. המבט היותר סביר, הוא מבט כזה מופתע, שאומר "מאיפה זה
בא?". זה המבט שאני הכי מפחד ממנו. זה אומר שהיא אפילו לא שקלה
את האפשרות של היא... ואני. אבל, למה שהיא תחשוב? רגע, אני
גולש בחיזוי שלי לתסכולים. לא טוב. אחזור לנושא.
בכל מקרה, היא תתקע בי את אחד מהמבטים הרגילים, שבנות שלא ממש
יודעות מה לעשות נוהגות לתקוע.
אחר-כך, היא תפתח את הפה. זה ייקח לה קצת זמן, כי היא תחשוב
לפני זה מה בדיוק להגיד. למרות ההפתעה, יהיה לה משפט מוכן.
לבנות יש תמיד משפטים מוכנים. גם אם תעיר בת באמצע הלילה, לאחר
שלא ישנה שבוע, יהיה לה משפט מוכן. אז בטח שלה יהיה.
המשפט, בטח יהיה משהו יצירתי כזה, אם היא תשקיע, היא בטח תמציא
תסכית שלם, שמגולל למה אנחנו לא מתאימים. אולי יש לה חבר שלא
ראיתי. אולי ראיתי אותו אבל לא שמתי לב. ידידה שלי אמרה לי פעם
שאני מאוהב גרוע שלא עושה מספיק עבודת רקע על מי שהוא מאוהב
בה. יש לה נקודה.
אחרי שהיא תגיד את המשפט, שלא משנה מה הוא יהיה, הוא יהיה
מעליב, אני אצטרך להחליט מה לעשות. יכול להיות שאני פתאום אזכר
שיש לי את הקורס המטומטם, אז אני אלך משם במהירות, מבלי להגיד
לה דבר נוסף. בטח אני כבר אאחר לאללה. אבל אני בכל זאת לא
ארוץ. כי אני רץ בצורה די טיפשית, ואני בטח ארצה לצאת משם כמו
גבר.
יכול להיות שאני אשאר לעמוד שם, בלי להגיד דבר. אני אעמוד שם,
כמו טמבל, עד שלה יימאס והיא תחזור לקורס שממנו היא התפלחה.
אני אשאר שם ויתחילו לנזול לי דמעות. אבל לא דמעות של עצב, לא,
מה פתאום. דמעות של אושר. "לא נורא," אני אגיד לעצמי "גם ככה
זאת סתם עוד הידלקות."
אני אמחה את הדמעות ואלך לי באיטיות לעבר הקורס. אני פתאום
ארגיש צביטה בלב, ורגש עז של התחרטות. אני אסתכל אחורה, אבל
היא כבר מזמן תעבור מהמסדרון ותיכנס לקורס.
"לא נורא יואב," אני אגיד לעצמי "באמת לא נורא."