אמרתי, אם תבקשי אותי להפסיק לאסוף פרפרים, אני אהיה מוכן.
אני מוכן לעשות את כל מה שתבקשי ממני.
"חוץ מאשר לתת לי לעוף מכאן."
(ג'ון פאולס / "האספן")


בפעם שעברה אמרתי לעצמי שרגל שלי לא תדרוך יותר בטירה,
ולמרות כל השכנועים העצמיים החוזרים ונשנים שוב מצאתי את עצמי
בחבורת הנערים המנוכרת הזאת, שרוי באפלוליות של האולם העגול
והקודר. מה יש לי, לאדם מתבודד ואובד, לחפש בתוך שטף חיוכים,
קרבת לבבות ומהומות רגשיות? אומנם אף אחד מאלה לא התמנה להגיד
לי בפרצוף, שמקום זה לא נועד לאנשים מדוכאים כל-כך כדי להותיר
להם לקבור את בו את ייאושם; לא היה בדעתו של איש מהם לגרש אותי
ואפשר אף לומר, שכולם היו נחמדים אלי מעל למידת הצורך.
על-כל-פנים, הרגשתי שאני זר. תמיד זר. זר לגמרי.
שלובי רגליים ישבנו במעגל, מחזיקים זה בידו של האחר כשותפים
למדיטציה אחת, קשורים במגע הדוק ועוצמתי. כפות-ידי המיוסרות
סבלו בשקט האופייני להן, כשבכל רגע מצאו להן מקום להזכיר לי את
הכאב ההולך ומתעצם. כפות-ידי הנפוחות והמעוותות היו מכוסות
בכפפות עור שחורות שהסתירו את הדבר המכוער והמגושם ביותר
שהעולם העז לצור. ואני נגרר אחרי אותם המתבגרים כל פעם שלא
לצורך לבית הישן והנטוש שבקצה הרחוב, מאחורי עץ האורן החלול,
כשאני משלה את עצמי לאדם רגיל, לחלק מאנשים מאושרים אלה. מתהדר
לי בנוצות זרים.
נער שחור שיער בשנות-העשרה המאוחרות שלו הושיט את ידו לעבר
הבקבוק הריק. בעודו בוחן במבטיו העוקצניים את כל הנוכחים הוא
סובב אותו."המשחק מתחיל," לחש בקולו המהדהד, כקובע גזר-דין.
עקבתי אחר מסעו הבלתי-פוסק של בקבוק הבירה סביב עצמו, עד שראשי
הסתחרר לחלוטין. עצמתי את עיני במאולץ ומתוך מערבולת הזמן
הקשבתי לקולו המתנגן של הנער: "סתיו, זה אתה."
מה פתאום אני? בן-רגע פערתי את העיניים והשתחררתי מהמגע.
מבטים נוצצים כבשו אותי מכל עבר, זיעה מיהרה לכסות את גופי
הלוהט. בלעתי בדרך שורקנית את האוויר נושא הצינה וקפאתי
במקומי. לפתע חשתי דבר-מה נוחת על הכתף שלי וכשהגנבתי מבט זריז
הצידה גיליתי שם את ידה הקטנה והענוגה של דפנה. "אז מה תבחר,
אמת או חובה?" שאלה, מלטפת אותי בעיניה הירוקות הגדולות,
מהפנטות משהו.
תמיד ברחתי מאמת לכל סוגיה, אפילו למלה עצמה היה לא מעט מן
החרדה, כשסיומה בשניה מפחידה, ברמיזה על המוות. שמעתי את עצמי
ממלמל: "חובה".
התלחשויות מילאו את החלל הריקני של המבנה הסגלגל, מוקף
בחלונות-צרפתיים מנופצים, שהתירו לרוח המקפיאה לחדור פנימה.
שקית רועשת ואטומה לחלוטין הועברה מידיהם של כל הנוכחים, עד
אשר הגיעה אלי. ומה עכשיו אני אמור לעשות עם זה? הרהרתי.
לפתוח את השקית, כנראה - לחשו לי עיניה המצומצמות של דפנה.
בשעה שעשיתי כן בדרכי הכושלת הרגשתי מבוכה מביישת בגלל התנועות
המסורבלות, האצבעות הלא גמישות - לגמרי מיותרות - וזאת בשל
תרומתה הרבה של דלקת-פרקים הארורה. כנראה שהיא קלטה את
ההתמהמהות שלי, לכן בחרה להתיישב קרוב יותר אלי, לעטוף את גופי
בזרועותיה מאחור. חשקתי ללטף את ידיה החמימות, אך הסתפקתי רק
בנגיעה קלילה ורופפת. מתוך השקית הוצאה קופסת-אלומיניום קטנה,
אותה היא פתחה בעדינות מיוחדת עד כדי כך שהיה נדמה לי שהקופסה
נפתחה מעצמה. בפנים מצאתי מעט אבקה לבנה. מה זה, רעל-עכברושים
במיוחד בשביל מכרסמים מזיקים כמוני? צחקקתי בתוכי, כשאז גל
הכאב שוב הכה בי. דפנה פיזרה את האבקה על פני חתיכת ראי שבור
ומתוך אותה השקית הוציאה קשית מיוחדת.
קוקאין, לחשתי לעצמי בהנעת שפתיים מיובשות, בלא-קול. סנטרה
התמקם על כתפי, ידיה קירבו לעבר פניי את החומר. "תסניף כבר,"
עודד אחד מהצעירים שישב בפינה החשוכה של אולם הטירה, כפי
שאנו היינו רגילים לקרוא למקום הזה. מבט עיני היה סתום וחלול -
הרגשתי מעין הסתעפות עצמית, כאילו שאני בתור אחד הנערים מתבונן
בעצמי מהצד - בהיתי כמכושף בפעולה המתבצעת, בתנועות ידיה של
דפנה, שהתמנו להחליף את שלי, ואלה היו כה קלילות ורכות.
מהכיוון השני היא הצמידה את כריות אצבעותיה לאפי וקירבה את
הקשית לעבר הנחיר השני. הסמקתי, עצמתי את עיני ושאפתי לתוכי את
גרגרי האבקה שנמשכו עם האוויר...

דלת העץ הכבדה נפתחת בשאון חורק.
רק הסם הנתעב מסוגל להשכיח את כאבו המייסר של אבי. אני מוצא
אותו, כמו תמיד, שוכב רפוי איברים במיטת העץ הגדולה, ממנה
נודפים ריחות ריקבון מעוררי גועל. גוון הלבן העמוק חדור לתוך
עור פניו הנפוחים והמיוזעים, כשסדין לבן לא פחות מכסה את יתר
גופו ענק-הממדים. מבין רווחי שפתיו הצרות ורפויות במקצת מחלחל
ריר דביק ומהול בשל כל הסמים האלה שנוטל יום ביומו. מלבד ניחוח
התרופות העז אני קולט ריח של סרחון לא נסבל. ניגש אל המיטה,
אני מרים ברישול מעט את הסדין ושם מבחין בהזנחה של אמי, בכך
שהיא שוב החליטה לחסוך מעצמה את הטרחות המיותרות. "בלאו הכי
תירקב ביום מן הימים," שמעתי אותה פעם אומרת זאת, כשהיא מנופפת
בידיה לאות זלזול וחוסר-אונים מייאש, בדרכה לצאת מהחדר.
לרגע אני מרגיש שמשהו כאן לא כשורה, משום-מה הוא נראה לי שונה
מאי-פעם. הוא נראה מת בעיניי. "אבא..." לוחש אני בחלל החדר
השומם של הלילה. לבן עיניו מבצבץ מבין הריסים הדלים, קשתית
מימית מגולגלת מעלה בזווית מוזרה, כשכל התופעה מתרחשת במעמקי
חור העין הימנית שלו, מכוסה בחיוורון חולני ובעשרות קמטים
מתעגלים תחת העיגול השחור שסביבו. כדי להבין טוב יותר עד כמה
מצבו אבוד, אני מסובב ראשי מתוך סקרנות טבעית של ילד קטן שנכלא
למציאות כמוה לא הכיר עד כה.
"ברגע שלבי יקפא בתוכי," לחשה כלפני שנה סבתי הקשישה באוזניי,
"יהיה זה סימן שגופי ונפשי ייפרדו זה מזו לנצח". אומנם לבה
ממשיך עדיין להלום כמכונה יציבה ומשומנת היטב, אך סבור אני,
שנשמתה הזקנה והמתבטלת נטשה אותה כבר מזמן ומה שנשאר זה לא
יותר מגוף צנום ומיובש. שאלה אחת ממשיכה להטריד אותי, לאן
נעלמות נפשות עזובות אלה?
מתוך חוסר-בהירות ובגלל פחדים העמוקים שלי, שמאופרים ביופייה
הקסום של רחרחנות כובשת, אני מחליט לקרב את פני לעברו, כדי
לוודא האם הנפש שלו עדיין יושבת לה בקרבו. את זרועי אני מחליק
על חזהו המרומם והחשוף, מחכה להרגיש תחת המגע את בעיטות לבו
העצום.
במהירות של רוח פרצים הוא נאחז בעוצמה בשורש כף-ידי, עיניו
ערניות מבוקעות כשל חיית טרף המבחינה בקורבן פתי, שאין בדעתו
להניח ולו לרגע שהוא נמצא כעת תחת מעקב רצחני. אני בולע את
האוויר הצונן ומתאבן במקומי.

"... זהו, מספיק לך לפעם אחת," פונה אלי דפנה.
"כנראה החרא הזה מצא-חן בעיניו," אומר הבחור המנומש, תולה בי
את עיניו הקרועות לרווחה במין מבט נאיבי-נלעג.
המראות היטשטשו לנגד עיני ונאלצתי להתעטש, מישהו שלא הצלחתי
לקבוע מיהו האיש, הציע לי גליל של טישו. "תודה," אמרתי לזר וזה
חשף בתגובה את שיניו הלבנות והמבריקות לעברי, חיוך שהפיל עלי
חרדה שגרמה לקיבתי להתכווץ בכאב. "אני יכול לקנות מכם את
הקופסה עם הקוק?" אמרתי. "את מה שנשאר ממנו, כלומר."
מהומה של קולות לוחשים חמקה לתוך החדר כשבסופה חזרה השתיקה.
התכופפתי מעט להוציא מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס את הארנק.
"אני מוכן לשלם כל סכום שתגידו," אמרתי, מצפה לתגובה מהם. לאחר
שהבנתי שדבר לא יעיר את החרישות השולטת, הושטתי קדימה את הארנק
באומרי: "קחו כמה שתרצו." בלאו הכי המגבלות שלי לא תאפשרנה לי
בקלות להוציא מהארנק הקטן את הסכום המיועד.
צחוק גדול השתמע מכיוון לא ברור.
"לא כל דבר אפשר לקנות בכסף, ממש לא. לפעמים המחיר הוא הרבה
יותר יקר ממספר שטרות נייר מזויינות, שעולם הרעב לשחיטות,
מגושם ועלוב שבו אנו חיים מצא בהם שימושים רבים כל-כך."
חיפשתי את מקור ממנו בקע הקול המנוכר, אך לא היה ברור לי מי
מבין כל הדמויות המוצלות אמר את הדברים האלה, אפילו לא הצלחתי
לקבוע אם היה זה קול גברי או נשי. דפנה תחבה חזרה לכיס את
הארנק יחד עם קופסת האלומיניום הקטנה וכרכה סביבי את זרועותיה.
נשימתה החמימה דגדגה את תוף האוזן שלי כשהיא לחשה לי, "מחר
בלילה אני רוצה לראות אותך בחוף שלנו." הנהנתי במהירות, מרוצה
מהמתנה שהביאה לי, שלא התירה לי אלא להסכים עם כל דבר שתאמר,
על-אף שלא היה לי מושג על איזה מין חוף היא מרמזת.

השכם בבוקר מצאתי את עצמי משרבט מילים על הדפים הלבנים שנקלעים
בזה אחר זה לפח הזבל שבפינה. תתרכז, אמרתי לעצמי כשהוצאתי מתוך
המגירה דף הנייר שהתברר לי כאחרון. הרמתי את עיני לעבר השמיים
המעוננים, דרכם עברו מעט קרני שמש זוהרים, שבזבזו את צבעיהם על
שטחים נרחבים ושוממים שמאחורי החורשה המערבית. החזרתי את כל
תשומת לבי לדף הריקני שניצב מולי, כנראה רק כדי להעיק עלי.
התחלתי לכתוב באותיות ענקיות ומעוותות: "אמי היקרה" וזה אחרי
כל הניסיונות של: "אל אמי", "לגב' אדלר", "לכבוד אמי האהובה",
"שלום רב, אמא".
הרעשים מבחוץ חזרו להטריד אותי. רק המוות של אחת מהן יכול
לפייס הנשים חסרות המנוחה האלה, קבעתי לעצמי. "שאני לא אראה
יותר את הכלב המלוכלך והמסריח שלך מסתובב ליד הגינה שלי,"
שמעתי את אחת הנשים צורחת. "אין לך זכות לכנות אותו עם כאלה
ניבולי-פה מחורבנים. מוטב שתתעסקי עם החתולים הדפוקים שלך,
שמתרבים כמו פטריות אחרי הגשם," החזירה השניה את קולה לצעקה
רמה יותר. "זאת רק ההתחלה, מצדי שכל השכונה הזאת תתמלא עד
אפס-מקום בחיות מקסימות כאנ-" צחוקה של האויבת בלם את קולה
הרועד של השכנה הזקנה מהבית הסמוך. "אם כך, עוד תשמעי ממני
כשאחליט להרעיל אותם אחד-אחד בלי יוצא מן הכלל".
הכיתי באגרופי על פני שולחן הכתיבה - כשמיד אחר-כך הרגשתי את
הכאב העז מתפשט בלהט - הקמתי את עצמי ובמהירות סגרתי את חלון
חדרי הקטן. קברתי את ראשי בכפות-ידי המגודלות עד שנרגעתי
והרגשתי מעט טוב יותר. לאחר מספר ניסיונות מתישים הצלחתי להרים
את העט שעל הרצפה, שהחליק ללא-הרף מבין אצבעותיי. "שנים
ארוכות שנינו שומרים על השתיקה שלנו, מחכים כנראה מי יהיה
הראשון שישבר. אינני יכול יותר, אמא, אני לא מסוגל להחזיק
בתוכי את גוש האדישות שיצרנו יחד, בכוחות משותפים. כל יום אני
מתעורר מאחד החלומות התמידיים שבו את לוקחת חלק ניכר, את חוזרת
לרצף המחשבות שלי ואני לא מפסיק לדאוג לך כל פעם, לא יכול שלא
לחשוב שאת היחידה שנותרה לי..."
"תסתלקי מפה!" שברו מילים אלה את רגעי-השקט הספורים שתלו בי
תקוות שווא. "נמאס לי ממך, נשבר לי מהכלב המחורבן שלך שמיילל
כמו מטורף במשך כל הלילה, הופך את השכונה השלווה שלנו לגיהינום
עלי אדמות, לבית-משוגעים שאני לא מתכוונת להיות חלק ממנו. בשום
אופן לא, גיברת נכבדת." כאשר החלטתי לגשת שוב לחלון, דחפתי את
הכיסא לפינת החדר, כשאז הוא נחבט בקיר האדיש והתהפך. הגרוטאה
הזקנה, חסידת חתולי-רחוב מורעבים באשר הם, עמדה מול האישה
אדומת שיער בתנוחה מאיימת, בעודה מחזיקה את מקל ההליכה שלה
בזווית מסוכנת. "האהבה הזאת של שתיכן תסתיים פעם בבכי," אמרתי
לחדר הריק. "את מזמן היית צריכה להתאשפז במוסד לחולי-נפש,"
השיבה ברוגז מסופק האישה עם השיער האדום ומסנוור כמו פנס
רחוב.
תקעתי מבט בכתב המכוער שעל דף הנייר, במילים הריקות שנכתבו בו,
והחלטתי שגורלו כגורל שאר המכתבים להיזרק לפח.
"כלבה!"
חיוך זעיר נגע בקצוות שפתיי המתעגלות בשעה ששמעתי את בעלת
הכלב, שהתמנתה להיות הסניגורית הבלעדית שלו, אומרת זאת.

החוף שלנו. חוף-הים שלא שייך לאף-אחד אחר מלבדנו. הרי זה מה
שהיא אמרה. בנוסף לכך היא קבעה את הפגישה בשעות הלילה, אבל
לאיזו שעה בדיוק היא התכוונה? בחורה מוזרה...
שוטטתי לאורך קו הים הבלתי-פוסק, לובש את מעיל הגשם שלי, בעוד
שזוחלת לה עונת-קיץ לוהטת. אולם מה זה עשוי לשנות כשרוח כה
צוננת נושבת לי בפנים כנווד בודד שסטה מדרכו. מכל מקום, איזה
מין דרך יכולה להיות לאנשים שנמצאים ברוב הזמן בחיפושים אחר
הלא-נודע? והיכן מסתתרים להם השורשים של הלא-נודע הזה, שפרויד
מצא בו עולם ומלואו? אולי דווקא את הרוח הזאת הם מחפשים, הרוח
שאותי היא רק מטרידה. גם כן מורה-דרך, זרם של אוויר דחוס שרודף
אותך לכל מקום. רגע אחד, איך זה שהרוח התגלגלה לממד אנושי
פתאום?
השמיים היו כבויים מעלי, נראה כאילו דיו שחור ומרוכז נמרח
אי-שם בממלכת הרקיע המופשט, מורכב ממספר עננים עלובים וצבעים
שאנו האנשים מבחינים בהם בגלל טעות אופטית של הראיה לקויה
ומוגבלת. הים השלו והאפל השמיע רעשים קלילים, וכאשר הפגשתי את
עצמי עם באר הנפט הענק הזה, ראיתי חומר סמיך, דומה לעשן, מרפרף
מעל פני המים הטמאים, מה שיצר מראה אפל ובו זמנית קסום. מן
הראוי הוא שאהיה מרוצה כשאת חיי סובב כל היופי העצום הזה,
שבאורח פלא לא ממתיק אותם ולו במעט. ומה מפליא בכלל בכל
פלאי-התבל האלה, בכל אותם דברים שאוהבים לעשות מהם מהומה על לא
מאומה? ואם המסתורין הכובש הוא שעושה אותנו קצת יותר מאושרים,
למה נועדו כל המחקרים וריחוף סביב אותו המעגל, שייתכן שגם בו
ימצאו בקרוב פינות? ולמרות הכל, רובינו מעדיפים להתעמק בדברים
שלא יובילו אותנו לשום-מקום, להכיר בתוכנו דוקטורים גדולים
בלהיות חוקרי המציאות (חוקרי הכלום), בטרם הוענק לנו תואר
ראשון. מעולם שום-איתני טבע לא יהרסו את מה שאנחנו, את כל מה
שיצרנו בשנותינו. מעבר לעובדה שהזענו, עבדנו קשה בלמצוא דברים
לא קיימים - אחרי כל מה שבנינו לא ניתן לאיש לרמוס את האשליה
הגדולה הזאת של האנושות. נלחם עד לטיפת דמינו האחרונה כדי
להוכיח שאמונת האויבים היא עיוורת; דבקים בדעה שכפנו על עצמנו,
נעמוד על כך שהגורל מנווט בנו כנפשו, מושך בחוטים, ורק הוא
דוחף אותנו למעשי הרצח, הסדום, שיכרון הנקמה, האונס.
דמעותינו אוזלות, הן מתרוקנות לשווא משום שכך החליט מר גורלנו
האכזר, הוא שדחף אותנו כנראה לאנוס את אותה הנערה הסובלת, מוכת
גורל גם היא, כי קרענו בלהט את קרום-בתוליה, כשבעצם אין דבר
כזה קרום-בתולין.
"סתיו." תהיתי אם הקול היה מספיק מוחשי כדי להשתייך למישהו
בחוף השומם. הסתובבתי סביב עצמי פעמיים-שלוש. "בוא הנה,
טיפשון."
לצד קצף הגלים הנשברים ישבה דפנה, שיערה הערמוני הארוך פזור על
כתפיה החשופות. שלחתי אליה את אחד מהחיוכים הפחות כואבים שלי
ורצתי לקראתה. בזמן שהתקדמתי לעבר הים נדמה היה לי שאני הולך
ומתרחק ממנה יותר ויותר.
כמעט מבלי שנגעה בחול, היא נעזרה בקצוות אצבעותיה כדי להתרומם
מעט עד אשר נעמדה על רגליה הארוכות. מצאתי את עצמי בוהה בה שעה
ארוכה, בשמלתה הקיצית דבוקה לגופה בשל רטיבות מי-הים, מבליטה
את גזרתה הדקה. היא נראתה בעיניי כיצור שמימי, שביר ופגיע יתר
על המידה מכדי לדרוך על אדמתנו הגסה. חיוכה המטמטם המיס את
הגושים המוצקים שבתוכי, היא המשיכה לעודד אותי כדי שאזדרז בעוד
שאני שב ומחזיר לה תשובות מהירות, שאני כבר מגיע, כבר מגיע.
עוד מעט.
מולה עמדתי מתנשם בכבדות. היא הטתה את ראשה בזווית מסוקרנת
ומיקדה את עיניה בשלי, הרגשתי פתאום נבוך ונאלצתי להוריד את
ראשי ולהשפיל את עיני בנעליים הכבדות שלי, כשבמרחק של כמה
גרגירי חול התמקמו להן כפות-רגליה היחפות, עם האצבעות הקטנות,
מכווצות לתוך החול. היא נטלה את זרועותיי, שניסיתי לפני כן
להסתיר בכל תוקף מאחורי הגב, והניחן על כתפיה. "תחבק אותי,"
אמרה בקול לחישה. לשם כך הזדקקתי לעצום את עיני, לקחת נשימה,
לספור עד שבע, לעצור אותה למשך שלוש שניות נוספות ולשחררה
בפליטה איטית, ורק אז כיווצתי את אצבעותיי בחיבוריהן וכשהכאב
התעמם מעט הענקתי לה חיבוק חזק. "תהיה הראשון שלי הלילה,"
מלמלה הנערה, כבולה תחת המגע המתקשה.
עצורת-נשימה ועצומת עיניים היא נצמדה אלי חזק עוד יותר, נותנת
לי להרגיש את לבה הפועם והעוקץ. נשקתי בעיניה והעברתי את
הידיים הרועדת בשיערה החלק. "את עדיין רק בת שבע-עשרה." בבת
אחת פקחה את עיני ירוק-ארד שלה בסימן שאלה - אז מה?
אם כך, במה אני אהיה שונה משאר האנסים, שגם להם לא היו
מלכתחילה כפי הנראה כוונות רעות?
דקירה קטנה נוספת. עשיתי צעד לאחור כדי להבין מה גורם ללבה
לעקוץ אותי. בין שידיה הסתתר תליון קטן שנקשר לשרשרת זהב שעל
צווארה. "עם מה אתה מסתכל בדיוק," שאלה אותי במתיקות מפתה, "על
זה או על זה?" ידיה מתלטפות באזור החזה, שלא היה מבייש אף
בחורה, הודיתי בפני עצמי.
"אפשר את התליון לשניה?"
היא כופפה את צווארה והרימה מעליה את השרשרת אותה היא הושיטה
לי.

נרות דולקים מקיפים את חדרו של המת, שסתום מכל חוריו
בווילונות המשי הכבדים ומלאי אבק. אמי עומדת ליד המיטה הגדולה
של האב, סדין מכסה כעת גם את פניו. מאז ליל אמש היא לא מוציאה
הגה בודד מהפה, עיניה - שלא מביעות דבר -  יבשות לגמרי, ממש
כעיניי הבובות העתיקות שבאוסף שלה - עשויות זכוכית. היא מסובבת
את פניה לכיוון שלי ואני מזדרז להתחבא מאחורי הדלת לזמן-מה, עד
שאמצא הזדמנות מתאימה לחמוק בדריכות לתוך העולם הלא מוכר שהיא
מנסה להסתיר ממני.
מידיה משלשלת שרשרת זהובה אליה קשור גוף מתכתי זעיר. קולה הזר
מופיע לפתע: "אמך אמרה לי שביום שהיא תמות אתן לך את הקמיע,
אבל אתה החלטת לשחרר את הנשמה שלך לפניה." היא מתחילה להניד
קלות בראשה ולאחר מכן היא אפילו מעזה להסיר את הסדין מפניו.
"נראה אם זה מה שיעזור לך," היא אומרת במין לעג בעודה קושרת את
השרשרת סביב צווארו.
כשהיא יוצאת אני מסתלק בריצה לחדר השני וכעבור דקה חוזר לאותו
מקום ונכנס לתוך החדר בו אבא השתהה כאסיר במשך השנה האחרונה,
ספק רדום, ספק מסומם. ספק מת. מנסה שלא להביט בפניו הכחולות
כמעט, מקושטות בסימנים מוזרים ובעיקר מאזור המצח, אני מרים
מחזהו את הדבר המוזר ששאמי העניקה לו.

השרשרת מחליקה מידי ושוקעת לתוך החול, רק הקמיע המוזר עם האבן
הירוקה והעקומה בולט לעין. אני נושא את עיני קדימה ומבחין
בדפנה הערומה לחלוטין. לא ידעתי מה לומר, לא היה לי מושג מה
לעשות במצב מביך שכזה, הרי לא מן הראוי בשלב זה יהיה לעטוף
אותה במעילי.
לרגע אני מחליט לשוב ולהיצמד אליה, אך לאחר התלבטות פוסע מיד
לאחור. את עיני אני מנסה להוריד לאט-לאט ובזהירות, כדי לא
להראות סימנים להתלהטות מוגזמת, אבל גופה המושלם נמשך באופן
חריג מעט. בתמיהה אני מנמיך עוד קצת את מבט עיני הנדהם ולא
מגלה ולו רמז לחלוקה טבעית של הגוף, איפה שאמורות להתפצל
הרגליים. גופה ניצב לנגד עיני כגוש שלם בעל מידות לא-ברורות,
שהתעוות ונמתח בצורה מוגזמת ושקע מטה בתוך החלל האבסורדי
העצום.
חול חורק תחת הצעדים הטובעניים שלי, בעוד שאני מנסה להתרחק
ממנה, ממה שצמח מתוך הקרקע, שלא הגיוני שזאת אותה בחורה
שפגשתי לפני כרבע שעה. נחפזתי לריצה מהירה, מסתלק ממראות
האימים. "חולה-נפש שכמוך," השתמע הקול שמאוד דמה לקולה של
דפנה, רק שלי לא היה צל של ספק שזה לא אותו קול משיי ומתקתק.
"הומו אחד! מניאק! פחדן! תמיד ידעתי שאתה מטורף, שאי אפשר
לסמוך עליך! אתה לא בן-אדם, אתה לא מבין? אינך שייך לפה..."
הסערה התחזקה. אומנם אלה היו רוחות חלשות אבל הן נשבו מכל
הכיוונים ובשל מספרן האינסופי הצליחו לצור סופה הרסנית,
שאיימה להסיט אותי מדרכי. באותה שעה התברר לי מה משותף להן -
הרוחות - ולנו: הרי שאלה אותן נשמות עליהן דיברה סבתי הקשישה;
נפשות שנטשו את הגוף המשומש, כשראו שאין להן יותר מה לעשות
בתוך הגוויה הנרקבת.

שכבתי לי על המזרון הישן ובהיתי בתקרה במשך זמן רב, ייתכן
שעיסוק זה כבר נמשך למעלה משעתיים. לא ידעתי בבירור, לא הזיז
לי האמת. חסר לי דבר מה - הרגשתי זאת במצולת תודעתי - לכן
באופן מעמיק יותר הוספתי לחקור את הסביבה שלי, חלל החדר הצר
והארוך שהזכיר לי בכל-פעם מסדרון של בית-חולים נידח ואולי איזו
תולעת ענקית. פרפר הלילה שלי, איפה הוא לכל הרוחות? היה לו
תמיד מקום קבוע משלו בפינה השמאלית-הקדמית של החדר. ועכשיו הוא
התפוגג לו. אבל אין סיכוי שגם הוא נטש אותי, הוא לעולם לא היה
עושה לי זאת.
בתקווה להשתחרר מדאגה שהכבידה עלי סובבתי את עצמי במאה-שמונים
מעלות, פונה להביט ביצירה הלא-גמורה שלי, שהיתה פרושה על הקיר
בשלל גווניה האדומים. כך ניסיתי לצור גן-עדן. שום זכר לפרפר
גם בשתי הפינות האחרות. התעכבתי בלהביט בכתם שחור בקצהו של
המקל עליו אמור היה להיתלות פעם ווילון. חידדתי את עיני ונעצתי
אותן ארוכות בכתם המוזר. הדלקתי את האור הקלוש שהבליח מתוך
הנורה הבודדה שהשתלשלה ממרכז התקרה כבלון שנשאר במקומו זמן רב
אחרי החגיגה.
"בזנונה מלוכלך," סיננתי בזעם כשראיתי את כורי העכביש וביניהם
לכוד הפרפר היפה שלי. כנפיו הדקות שבורות ועקומות כמו נייר
מצהיב ומקומט. כעס עצום שטף את המודעות שלי. זה לא הוגן! אני
מזכיר לעצמי בייאוש ומשליך את הנעל שלי לכיוון העכביש השטני רק
שבטעות פוגע בפרפר עצמו וזה נוחת לו מטה יחד עם הכורים שנדבקו
לדופן הנעל. השרץ עם הרגליים הקטנות והזריזות זוחל וכך מתחמק
מפני לקוטב השני של התקרה. משחקי החתול והעכבר, מה? "נראה
אותך," אמרתי בקול רם והוצאתי מארון הבגדים נטול הדלתות את
המטאטא. כשהרמתי אותו מעל ראשי הוא נשבר לשניים בקול חריקה
ונחת על ראשי. בתוקפנות הולכת וגוועת נטלתי את השעון המעורר
שלי מן הרצפה, מיידה אותו בשיקול-דעת רגעי בזווית מדויקת.
לאחר מאבק כוחני ידי היתה על העליונה. במקום שבו נחבט והתרסק
השעון - העכביש השוטה נשאר מרוך ומעוך. התנשמתי בגאווה לאות
הניצחון וחייכתי לעצמי. חזרתי לשכב בזווית הנכונה ומתחת לכרית
הוצאתי את קופסת האלומיניום שלי. כשהיא היתה פתוחה הסתבר לי
שדבר לא נשאר מהקוק. הנחתי את מבט עיני על הנעל הזרוקה ליד
הדלת הלבנה והסדוקה בצדה העליון, החזרתי אותו לקופסה, נעצתי
אותן שוב בנעל ונשארתי לבהות בה לאורך זמן...

"עוד ניסיון אחד, רק עוד מאמץ אחרון ונצא לדרך." הפעלתי שוב את
המנוע הצווחני ולחצתי על הגז, מקווה להתניע סוף כל סוף את
הגרוטאה. המושב החל מרטט חזק יותר וריח של דלק נודף בחריפות
מחניקה שחסמה את דרכי הנשימה שלי. כמה צלילי נביחה חולפים,
רגעי התעשתות ספורים, שיעול מכני עמום ולבסוף היה מושמע ברקע
קול של אנחה רמה של עייפות וכך בעצם החיפושית יד-שניה -
שבמציאות החליפה בעלים כמו השכנה הפוסטמה מהקומה שמעלי - שחררה
את נשימתה האחרונה לתוך ענן משחיר שהתפשט במהירות.
לא האמנתי שזה מה שקורה לי דווקא היום, כעבור כל אותם שכנועים
עצמיים ורתיעות של שנים החלטתי לנסוע לכפר שבו נולדתי. התחלתי
לקלל בשקט ולאחר שרוקנתי את עצמי מגסויות ניגשתי לתא המטען כדי
להתעניין לשלומו של המנוע, שכפי הנראה לא יחליט להפתיע אותי
לטובה.
"בוקר יפה היום."
"סליחה?" שמעתי את עצמי אומר. מי פנה אלי?
על המדרכה עמדה אישה קטנה עם תספורת בגובה של שני ראשים כמעט,
שהקנתה לה מראה מוזר, בלשון המעטה. היא לבשה חצאית ירוקה ארוכה
עם המון כיסים, פיתולים וכפתורים לא שימושיים, וחולצה אדומה
פשוטה למדיי, שהיתה גדולה עליה בכמה מידות. "מה, אתה מסוגל
לדבר?" שאלה אותי בהבעה הכי רצינית שהיתה מסוגלת לאמץ לעצמה.
"יותר מזה, אני מסוגל גם לראות, לנשום, לשמוע ו..." השפלתי את
עיני בכפות-הידיים.
בעיניים פעורות כשל ילדה המגלה לראשונה שהעולם הוא עגול היא
סרקה אותי וניגשה לעניין נוסף, שכפי הנראה נורא הטריד אותה.
"אל תגיד לי שאתה גם מבין את כל מה שאני אומרת לך."
הנהנתי בפשטות, לוכד בגרוני גל מאיים של צחוק.
"איזה כיף לך!" אמרה למרחק, כלא מדברת כלל אלי ובהליכה קופצנית
ומרקדת המשיכה לצעוד לאורך הרחוב.
בדקתי את המנוע שלא בישר לי חדשות מלהיבות ובניסיון חסר תקווה
נכנסתי חזרה לתוך המכונית. סובבתי את המפתח וברגע שהתחלתי
להתניע, הגלגלים החלו מסתובבים והזקנה יצאה לדרך. "לא יאומן,"
מלמלתי בהתרגשות ילדותית, פונה לכיוון המערבי. בדרך ראיתי
בשמשה הקדמות דמות מוכרת, פגשתי שוב את האישה המוזרה ומבלי לתת
לעצמי הסברים מיותרים נעצרתי וקראתי לעברה: "תודה רבה, גברת."
היא הסתכלה אלי, כלא מבינה על מה אני מדבר.
לאחר שעברתי את הפקק העצום נאלצתי שוב להיעצר מול חבורת תיירים
הודיים שהתקדמו בזחילה לקראת הטיילת. חיכיתי מעט, הספקתי אפילו
לסיים את פחית הבירה מאתמול - ואגב, היה לה טעם מריר משהו - אך
גם אז הם עדיין התעקשו לחסום את המעבר. קירבתי את האגרוף לעבר
הצופר, מתוך התחשבות נתתי להם הזדמנות נוספת, ואז החלטתי
לצפצף. מיד הם השיבו אלי את פניהם עם הבעות חרותות של תמיהה
מוחלטת. הרהרתי באותו רגע, שמא - מבלי להיות מודע - דרסתי
במקרה פרה קדושה.
לבסוף החלטתי לפנות לרחוב הצדדי ומשם המשכתי בכביש המהיר.
הייתי בנסיעה במשך זמן חסר-משמעות, הרוח נושבת בפני ואני שוקע
במחשבות רודפות. בעיניי רוחי ראיתי את שערי הכפר, את המקומיים
- אנשים נמוכים לרוב, לא עולים על מטר-שישים, עם הכובעים
המוזרים ההם שנהגו לחבוש והנעליים הגבוהות מהן לא נפרדו מאז
שהכניסו בהן לראשונה את כפות-רגליהם הקטנות - שלכבודי מוחים
כפיים. בית הוריי, הנמצא בקצה הכפר, איפה ששוקעת בכל הערבים
השמש, נשאר להיות...
קר. נורא קר פה. רעדתי מקור העז שחדר לתוך המכונית עם הבריזה
המצננת, לא היה טעם לנסות לסגור את החלון הצדדי התקוע עוד מאז
שרכשתי את החיפושית הקשישה. בדקתי את המושבים האחוריים, שעם כל
החפצים שהעמסתי עליהם דמו למזבלה עירונית, ובסופו של דבר מצאתי
את הנחוץ לי - המעיל. בעוד שאני מחזיק בהגה, אני מלביש על היד
המשוחררת את המעיל, לאחר מכן מושך אותו חזק יותר אלי, אך היד
שתחבתי נשארת להיות דחוקה איכשהו באמצע השרוול. היה עלי להיעצר
וכשעשיתי כן דבר לא השתנה. שלפתי את זרוע מתוכו והזדרזתי
להפשיט את כפות-ידי מהכפפות. ניסיתי שלא להסתכל אך נכשלתי וממה
שראיתי הזדעזעתי. האצבעות המכוערות דמו לנקניקיות שמנות
ונדקרות אינספור פעמים במזלג, מאז הפעם האחרונה שצברתי אומץ
לבהות בהן, נראה כי הן גדלו כמעט פי שתיים (הגזמתי כמו תמיד).
נורא ואיום.
תחבתי את כפפות העור לתא הכפפות שהסריח מטבק, שב לשמוע את
הרופא הכסיל, לאחר שחקר את הדבר הזה בעיון רב, אמר במקצוענות:
"מה אני אגיד לך, בשנות עבודתי ראיתי מקרים גרועים הרבה יותר
מזה." אבל מה יכול להיות גרוע מלסחוב אחריך את הידיים ששוקלות
טונה שלמה? מה? תרופות רגילות להשכחת כאבים, זה מה שהציע לי
הדוקטור הנכבד, מומחה בלדבר, כישלון בלהקשיב. חירש.
כשהיה כבר מאוחר שמתי לב שאני נושך בקצוות אצבעותיי מבלי
להרגיש כאבים. אך במוקדם או במאוחר הם יתנו לדעת על עצמם. זה
מה שקרה בסיכומו של דבר, קרוב יותר לגבול המוקדם. מהכיסים
הוצאתי את ה'אספרין' וכרגיל הכנסתי לפה משהו כמו שלושה-ארבעה
כדורים. החלקתי בדרך לא הכי חלקה את שרוולי המעיל, רכסתי אותו
והלבשתי את הכפפות. הייתי יכול להמשיך בדרכי אל המקום חסר
היעד, שקוע אי-שם בזיכרוני.

הגעתי לשטח מיושב, שנראה בעיניי פורה-אדם אחרי שעברתי את הכביש
הארוך והריקני עליו בזבזתי לא מעט זמן, אולם לא ידעתי בבירור
כמה שעות עברו מאז שעזבתי את העיר, כי השעון שלי לא היה אתי
עוד. ובכל זאת היה לי ברור שהזמן הזה הוא עצום בצורה לא
רגילה.
על דרך העפר חלפו זוג דמויות, קשורות בדרך כלשהי זו לזו. צפרתי
לעברן. הדמות הנמוכה יותר היתה הראשונה שהיסבה את גופה אלי,
הסתבר לי שזוהי רק ילדה צעירה עם פנים יפות ללא כל פגם. "ערב
טוב, דוד," אמרה בנימוס, חיוכה הרחב זהר על פנים ההן, עם
הלחיים העגולות ומנוקבות בגומות-חן עמוקות. זרועותיה הקטנות
כל-כך היו שקועות בתוך השרוולים הגדולים, שכמעט התרופפו ברוח.
רק כאשר הבטתי בשמיים הסתבר לי שבמקום שהרגע זרחה השמש של שעות
הצוהריים התבטל עכשיו הכלום. "שלום לך," אמרתי לה ואז
התעניינתי באשר למיקומו של הכפר אותו אני מחפש.
"תפקח את עיניך," הופיע קולה של הדמות השניה, שעמדה כשגבה
מופנה לעברי, "אתה הרי נמצא במקום אותו אתה מחפש."
הפתעה נעימה. הילדה המשיכה להסתקרן בי, ממקדת את עיניה העגולות
והתמימות. חיטטתי בכיסי ומשם הוצאתי את סוכריית הווניל הישנה,
שהיתה במצב די טוב האמת. הושטתי אותה לידיה.
"בואי אלי מהר," אמרה הדמות המבוגרת בנזיפה, אמה כנראה. והילדה
צייתה טיפה בייאוש מבלי לקחת את הסוכרייה המוצעת לה.
התבוננתי סביבי והכל נראה לי שונה לחלוטין, אין זה אפשרי שהכפר
השתנה בלא-היכר. "אני מצטער, גברת," פניתי לאישה הגבוה, "אבל
אינני מוצא כאן את שערי הכניסה מברזל של הכפר. את בטוחה שאני
ואת מדברים על אותו מקום?"
עדיין נחושה בדעתה להציג לי את עורפה המנומס היא לחשה, "השערים
נמצאים רק בלבנו." ואז היא פנתה לבתה: "פרחחית, אין לך מה
לעשות שם יותר ליד הזר. תזדרזי, אנחנו מאחרות."
"אמא, את אומרת את זה בגלל ידיים-של-ליצן שיש לו? מה, את חושבת
שזה מדבק?"
"לא חשוב," משיבה האם ונאחזת בשרוולה הריק וחסר-התוכן של
הילדה. בריצה שתיהן נעלמות בתוך הערפל הסמיך, ואני מאבד את
המבט הדביק שנשאה אלי הילדה הנכה מעל כתפה.

דפקתי בדלת פעם אחת בלבד וכבר הייתי נוכח לשמע קול צעדים.
אך נראה היה שבמקום שהדמות תתקדם לפתח הכניסה, היא רק התרחקה
ממני וקולות אלה הלכו ונחלשו בתוך חלל המוגלה של הבית. ניסיתי
את הידית, סובבתיה מעט עד שהיא נתלשה ונפלה בסמוך לכפות רגליי.
לא העזתי שוב להקיש בדלת, משום שבלאו הכי גרמתי ללא מעט סבל
לעצמי. התכופפתי כדי להסתכל מבעד לחור המנעול. חושך מוחלט, זה
מה שגיליתי בפנים. לאחר מכן הטיתי אוזן כדי לשמוע את המתרחש
בפנים. הייתי משוכנע שיש חיים מעברה השני של הדלת.
הייאוש בה למלא את מקומה של הסקרנות, שיותר לא מצאתי בה כל
תועלת. החלטתי, בלית-ברירה, שעלי לבצע עקיפה מסביב לבית וכך
עשיתי. מה שהיה מוזר כאן זה שלא מצאתי אף לא חלון חיצוני אחד.
ואולי אין זה הבית שבו נקברה הילדות שלי? יותר ויותר התחלתי
לחשוש שזהו גם לא אותו כפר וכי טעיתי בדרך. כאשר התבוננתי
מסביבי ראיתי רק גזעים של עצים כרותים. בלתי אפשרי, חשבתי
ביני לביני, שאנשי הכפר שלי יעזו להרוס את עצי הברוש העתיקים,
שהיו מאז ומתמיד גאוות הכפר.
צל מפותל צנח על כותל המבנה. "הי בנאדם! אתה מוכן במקרה ל'גיד
לי, מה יש כאן ל'תעניין בבית'נטוש הזה?" אמר הקול הנמוך.
כשהרמתי את ראשי גיליתי מולי גבר, שהתיימר מעלי בראש שלם.
"חשבתי לעצמי שאולי גרים כאן אנשים," התחלתי למלמל מתוך חרדה.
"כנראה הגעתי למקום הלא-נכון, רק רציתי לוודא שאין כאן איש כדי
להיות משוכנע שגם הכפר הוא לא אותו כפר... ובאשר לבית עצמו הוא
נרא-"
"אל תלכ'תי סחור-סחור, ותודה ב'מת ש'תה עוד אחד מ.הם."
"ממי?"
הוא צחקק בקול נמוך שבקע מהבטן. "אל תעשה ת'עצמך לא-מבין, כי
גמ'ני לא תמים כדי ל'אמין בכל זיבולי-שכל האלה ש'ך. שנינו
יודעים ת'האמת עליך."
"על מה אתה מדבר בכלל?"
"עליכם ועל כל המזימות השטניות שלכם. ת'לא מתבייש לבוא ועוד
לדרוש ממני מש'ו?"
התמלאתי זעם וקמצתי אגרוף אחד בכוח בתוך כיס מעילי. "לא דרשתי
ממך כלום," צעקתי. "רק רציתי לראות את אמי. אתה לא מבין? אתה
עד כדי כך מטומטם כדי לחשוד בי אלוהים יודע מה?"
רק עכשיו ראיתי מה גדולים ממדיו של האיש. הוא נעץ בי את עיניו
הקטנות והמאיימות וכשור פראי הניע את כתפיו הרחבות, שריריו
בלטו מתוך חולצתו, ספק אפורה וספק לבנה מלוכלכת, עד שנדמה היה
לי שהיא עומדת להיקרע תחת כל הבריונות הזאת. להפתעתי הרבה
מאוחר יותר ראיתי בעיניו שביב של ניצוץ מימי ולח, כזוג כדורי
פינג-פונג הן רעדו בתוך ארובותיהן. "אתה משקר," לחש חלשות.
"אינ'ך שום אמא, לאפ'חד מאתנו אין אמהות שיא'בו אותנו. לא
ייתכן שת'יה שונה מ'תנו, לא קיבלת שום זכות מ'לוהים לחיים
שכאלה..." הוא כרע על ברכיו, מייבב בצער, וברגע שראשו הענק
התנגש בברך שלי הוא נאחז בעוצמה בזרועותיי. כעת הוא נראה
בעיניי עלוב כל-כך, שלא יכולתי לסבול יותר את הנוכחות שלו.
הדפתי אותו בסלידה ממני ומשכתי חזרה את ידי, תוחב אותן חזרה
בכיסים. הגבר המגודל הוסיף לשבת על האדמה ולהבריג את ידיו
לעיניו הדומעות.
פסעתי לאחור וכשעמדתי עם הפנים לדלת הכניסה, שמתי לב לתזוזה.
מה ככל האפשר רצתי לקראתה וכשבדקתי את הדלת הסתבר לי שהיא
פתוחה. חמקתי לתוך הבית.

בפנים היה מואר בצורה יוצאת-דופן, הקירות היו גדושים מכל
הכיוונים בחלונות, כשלכל אחד היתה צורה משלו. רהיטים ישנים,
חיקוי לא רע למהגוני, עמדו בצפיפות בפינה קטנה ומודחקת והחלק
הנותר היה ריק לגמרי, אם לא להחשיב את ארגז המצעים מקש שהתבטל
במרכז החדר. רק לאחר סקירה מחודשת נזכרתי שכל הריהוט הזה נעשה
על ידי אבי, עוד לפני שנתקף בגידול הממאיר בראשו.
על כיסא נדנדה, בצדו השני של החדר, ישבה אישה אפורת שיער,
שהתבוננה בי ארוכות - סביר להניח עוד מאז שנכנסתי - מבעד
למשקפיה הגדולים שגלשו על קצה גשר אפה. ידיה שלובות בחיקה
ועיניה האטומות ממשיכות להשפיל אותי במבט חלול ומייסר של
שלווה מוחלטת.
"אמא," אמרתי במלמול לא-סדיר.
נטולת התרגשות היא המשיכה לשבת מאופקת כחפץ דומם.
בעודי צועד לקראתה שמעתי את עצמי אומר: "מה, אינך זוכרת
אותי?"
הנוף הכפרי שמאחורי גבה היה שטוף-שמש, אגם "האכזבה" - כפי
שתמיד קראנו לו, מכיוון שמעולם לא נמצאו בו דגים - היה
במרחק-מה מביתו הדו-קומתי היחיד עם גג-הרעפים של ראש הכפר,
הטרח הזקן הזה, והנערונת שלו, שקרוב לוודאי התאימה יותר להיות
נכדתו מאשר לגלם מאהבת צעירה.
אמי הרימה קמעה את ראשה והחלה מתנדנדת על הכיסא, כשהיא מזמזמת
לעצמה שיר כלשהו בשפה לא מוכרת. בידיה השלובות שמתי-לב לחפץ
מוזר עטוף בשמיכה. "סתיו," שמעתי אותה פונה אלי. "למה שלא תכין
לנו ארוחה. אני מתה מרעב."
עצמתי את עיני למספר רגעים, כדי לבלוע את המחנק בגרון.
"אל תעמוד כאן כמו גולם ותעשה כבר משהו," אמרה בנזיפה קלה,
נימתה לא השתנתה. "שמעת אותי?"
השד השמאלי שלה היה חשוף. היא היניקה. חוץ מזה ראיתי שהדבר
אותו היא מחזיקה הוא אחת הבובות הישנות שלה. "תגידי, מה את
עושה?"
"מטפלת בבתי, אם אתה לא רואה," אמרה את הדבר הנראה מובן מאליו
בעיניה. "ככה זה, אנחנו האמהות מעניקות חיים לדבר היקר לנו,
משגיחות, מקדישות אהבה עצומה לילדינו והם, הם פשוט נובלים.
יוצא שכל הטרחה הזאת נועדה רק כדי שבסוף נוכל לחפור להם בור
קבורה."
בכל כוחותיי ניסיתי שלא להיכנע לבכי, כדי שלא תראה את חולשתי
הרבה ואת חמלתי כלפיה. דעתה נטרפה עליה, בכך לא היה לי ספק,
מלבד זה שדבריה היו הבלים גמורים, פרחה מזיכרונה העובדה שלא
התראינו כבר יותר מעשור שלם.
"למה אתה לובש כפפות כשהחום בלתי נסבל?"
בדבר אחד צדקה, בתחזית הודיעו על חום כבד, רק שאני לא מרגיש
כלום מלבד הרוח החורפית. ואולי כולם פשוט טועים ובמקום לראות
את המציאות כהווייתה הם מעדיפים לסמוך על תכליתה של עונת הקיץ,
להאמין לקריינים שוגים.
את דלקת הפרקים ניתן לראות גם כשהכפפות עלי ולמרות הכל החלטתי
להסיר אותן אט-אט, סמכתי על תחושת הבטן, שרק היא, אמי, מסוגלת
לראות באור הנכון את ייסוריו של בנה. "הנה זה," אמרתי תוך כדי
שאני מוריד את כפפות העור.
היא נטלה את כף-ידי הנפוחה לידיה ולאחר כמה רגעים השיבה אלי את
מבט עיניה החד. "היית צריך לראות את הידיים של אביך; ידיים של
אדם שעבד והשקיע במשך כל חייו; ידיים הנוקשות כאבן, מכוסות
יבלות, של אחד שלא נח לרגע - אז לא היית מעז להתלונן בפני
ולהציג לי דבר כזה פעוט, חסר-משמעות בתכליתו. ואתה, רק שמרת על
עצמך כל הזמן, שחלילה לא לצאת לידיי חובה, כמו איזה פראייר. רק
ידעת לדרוש מאחרים את מה שאינך מסוגל - כלומר לא רוצה -
לעשות." כשריאותיה התרוקנו מחמצן היא התנשמה בכדי להמשיך:
"ועכשיו, רק תגיד לי במה אתה עוסק?"
אף-אחד בעולם הזה לא מסוגל להבין אותי, אפילו לא האם. "אני
צייר." כפתרתי את הכפפה. "זאת אומרת, הייתי."
היא הגיבה בחיוך מבזה, כאומרת: מגיע לך לקבל את העונש!

מרבית הלילה הראשון עבר עלי בחוסר שינה מוחלט. עוטף את עצמי
בשמיכה חמימה ישבתי על מיטתי במקום שפעם שימש לי חדר פרטי
משלי. אומנם כל הדברים נשארו לעמוד במקומם הם - כמו המכתבה
וארונית הספרים בפינה, השטיח, גם הוא, אותו שטיח ישן ומרופט,
שארגה לנו השכנה לאות הוקרה על תרומתו הרבה של אבי לכפר, השתרע
על פני מרצפת פסי העץ - אולם לא מצאתי בהם סיבות לזיכרונות
שייכמרו את נפשי.
עוד לפני כן, שעות ספורות בטרם גלש הלילה לתוך דממת הכפר,
ניגשתי לחדר האמבטיה המוזנח, קירותיו המוכתמים מקושתים בצללי
שקיעה זהבהבים. ארון תלוי עם דלת מראה מנופצת למחצה היה ממוקם
מעל הכיור הסתום, יורק מפעם לפעם מהחור התהומי נתזי מים
מלוכלכים. חסמתי אותו על ידי חתיכה חלקלקה של סבון נרקב, כדי
שלא יטריד. בזווית העין התבוננתי בהשתקפות המעוותת שלי,
בפנים מאורכים בהם ניתן לראות אפילו כמה תווים אנושיים, רמזים
דקים לחייכנות, אך כנראה לא היה זה יותר מגיחוך מצד הזר
שמולי (שבי). במאולץ מתחתי את שפתיי בקצה השמאלי, כלומר הימני
שלו, כשמאוחר יותר עשיתי את אותו הדבר בצד המנוגד. הרחבתי את
הרווח שבין הקצה הראשון לשני, לחיי התעגלו באותה שעה ועיניי
שקעו. עמדתי כך, חושף בהגזמה את הלסת העליונה ואת הניבים
החדים, כשבאותו זמן אני חושב על כמה קשה לליצנים, לוליינים
ולכל אותם סטנד-אפיסטים להסתדר על הבמה, להעמיד פני תם ולקבור
בחלל ריקני את הדמעות, הרצון העז להיכנע לבכי, הבכי בשבילו לא
נותר מקום ולו פינה חשוכה אחת, כשהקהל רוצה לראות את הליצנות
המוחלטת שבך.
כמה צער וכאב הסתתר תחת האיפור העבה. לפעמים כדאי ואף רצוי
לתת לקרני הזריחה לכבוש את הפנים הקודרים, רק שבמקרה שלך החיוך
הזה קצת גדול עליך.
ההבעה הזאבית נשרה מיד. כך הרבה יותר טוב. רציתי לפתוח את
הארונית כדי לחפש איזו משחת שיניים ואולי אפילו גרם גילוח,
ידיים הטביעו בראי העקום את חותמן, הפעם הן נראו רגילות למדי
בהשתקפות הבוגדנית. החלל הפנימי של הארונית היה ריק כמעט, למעט
שני בקבוקונים זהים. זיהיתי אותם מיד, הלא בהם השתמש אבי כדי
להשתחרר מהמכאוב. חטפתי אותם בזריזות, כאילו היו אלה יצורים
חיים, והם החליקו מהמגע הנחוש ונפלו לתוך הכיור. קראתי את
הכתוב על העטיפה - על בסיס קפאין. אצבעותיי היו נפוחות די
הצורך כדי למנוע ממני לסמוך עליהן. למזלי אחד המכלים היה כבר
פתוח וחלק מהכדורים התפזרו בכיור המלוכלך. קירבני את פני לעברם
ובקצה לשוני נתפסו כמה מהכדורים, שלא כמתוכנן נאלצתי ללקק את
הסבון התחוב בכיור. נטשתי לבסוף את החדרון, מבלי לחוש בשינוי
כלשהו.
רק חלום זעיר אחד חדר לתוך החשיכה של ערנות כאורח לא קרוי.
כנטע זר. החלום התחבר ברכות הולמת לתוך רצף הממשות. קמתי
ממיטתי בתנועה מיוחדת שסיגלתי לעצמי, מבלי לאמץ את ידי; מין
זינוק של חלקו העליון של גופי, המקפץ על המזרון תוך היעזרות
בתכונת הגמישות של הגב, וכשאני ישוב בזווית ישרה. נותר לי
להשליך את רגליי לכיוון הרצפה, והן כבר מוצאות להן קרקע מוצקה,
מרצפה שבן-רגע מזכירה את המציאות, ממידת הקרירות והקשיחות שבה.
אני עובר את המסדרון, צר עד כדי היווצרות חרדה, חושש שמא
הקירות יתנגשו עוד מעט זו בזו וימחצו אותי למוות. הרגשתי בתוכי
מקק מטונף. בסופו אני מוצא את הדלת הכבדה המובילה לחדר הצונן
שמסגיר בתוכו את הפחד הגדול שלנו, של כל אדם ואדם - המוות.
מיטה מכוסה בסדינים לבנים ניצבת מולי כמצבה ענקית, שנבנתה
בכוונה כדי להדגיש את כמלונות הגופה. בגרירת רגליים אני מתהלך
בחדר המרווח, נרתע מלעבור את הגבול המסוים הזה, נרתע כביכול
בגלל החשמל הסטטי. קודם כל עלי להרים את התריסים, השומרים על
חסות החשיכה במשך כל שעות יממה. בעודי מושך לאיטו את פס
הגלילה, אור הירח הצהבהב הכובש מתפשט בהדרגתיות על פני
הסדינים. כשאני מרגיש שאני מוכן, אני מסיר את הבד מהגולגולת
העגלגלה והבולטת.
עיניו שחורות במידה יוצאת דופן. ארוכות בחנתי אותן מכל צד עד
אשר הבנתי שארובות אלו חלולות לחלוטין. לא חשתי כל פחד. תופעה
די הגיונית, ובכך אין שום ספק, חשבתי לעצמי, מאחר ועברו שנים
רבות, מן המצופה שלא רק הדמעות תהיינה היחידות שיתייבשו. בדרך
פלא עור פניו נשמר במצב לא רע בכלל, ללא פגם כמעט, הוא היה חלק
כשל תינוק, אכן צבעו חולני מעט, אבל לאור מצבו גם זה לגמרי
טבעי.
עפעפיו החלו מזעזעות לפתע, לרגע נדמה היה כאילו שאחת מהן אפילו
נעצמה. לראשונה אני חש מעין כיווץ של התרגשות משתולל בקרבי.
מתוך ארובת העין המסוגרת למחצה בקע משהו חי, מין עין כהה
ובולטת בצורה מוגזמת, שקפאה במקומה כשהבחינה בי. המבט החד כבר
פוזל לשלל הכיוונים, נעצר למספר רגעים בידיים שלי ומוסיף לשנות
יעדיי חיפוש מעניינים מזה. העין החלולה השניה, גם היא מתעוררת
לחיים ורק אז אני יכול לראות טוב יותר שאין אלה עיניים כלל
וכלל, אלא תולעים שחורות וחלקלקות, המטפסות על פניו, משאירות
סימנים דביקים על עורו המגולח למשעי. אני מגונן בידיי על הפה,
כדי לנסות לעצור את הבחילה. פיו של אבי המת מתעוות, שפתיו
נמתחות, כביכול כדי להקדים את המילים הראשונות שהוא עומד לומר
לי.
מצערת המחשבה, אך היא היחידה שנחרתה בזיכרוני בצורה בהירה -
התולעים, הן שגרמנו למחלתו של אבי, הן היחידות שאחראיות
למותו ואותן הוא החזיק בתוכו שנים רבות, עד אשר נטף מהן הרעל
הקטלני ששרף את המוח המיוסר. פיו של האב התנפח לממדי ענק ובקול
של שיעול קולני, עשרות תולעים נוספים השתחררו לחופשי, בהתפרצות
רגעית נדבקו לגופי, חלקן מתנפצות וכתוצאה מכך הותז מהן חומר
צהוב ומעורר סלידה.
אני מחבק את גופו בעוצמה, משעין את ראשי על חזהו המוצק, בוכה
בלא קול וברור גם שללא דמעות. "לו רק התולעים היו עוזבות אותך
עוד כשהיית חיי," בוקע מגרוני מלמול צווחני, "עכשיו כבר מאוחר.
מאוחר מדי בשביל שנינו."

אמי היקרה, היא יושבת לה בנינוחות על כיסא הנדנדה שמול החלון
הפנימי, ועיניה רודפות אותי בכל מקום. בכל זמן. נראה שדבר לא
מסוגל להשכיח ממנה את הכאב שנושאת בלבה המתאבן. זו הפעם
הראשונה כעבור כל השנים האלה שהתקרבתי לפסנתר. "מספיק לאנוס
את הפסנתר,"זה מה שתמיד אמרה לי, המילים האלה הוצמדו לתודעתי
כדבק, בזכותם החלטתי לפרוש מנגינה. אבל היום נדמה שהכל השתנה,
הנגינה היתה כה נעימה וערבה-לאוזן, שלא יכולתי להפסיק. היא לא
אמרה לי מילה, אני משוכנע שכשישבה על כיסא-הנדנדה שלה והביטה
דרך החלון, היא נהנתה מהנגינה הנשכחת ומצאה בה את המנוחה
הנפשית לה הזדקקה. לאחר שהכנתי לשנינו את ארוחת הבוקר - שנשארה
מיותמת על גבי השיש במטבח, כי בסופו של דבר איש לא נוגע
במאכלים שנעשו באמצעות שתי ידיים שמאליות - יצאתי לשדה זהרורי,
בעודי מכוסה במקטורן שחור חמים, על ראשי חבוש כובע עשוי צמר,
רגליי נועלות מגפיים גבוהים.
הדומיה שררה גם שם, לא היה אחד שהעז להפר את השתקנות הזאת; את
השקט שלפני הסערה.
דורך על עשב-פראי, אני מחפש את המחסן. אכן מאחורי הבית התמקם
לו המבנה הקטן מעץ, מכורבל בשמיכה ירוקה של השיח המטפס. זה היה
המקום. כשהתקרבתי אליו יכולתי כמעט לשמוע את רעשי המסור, הברזל
הזה שמשתפשפות בלוחות העץ הריחני והמסמרים הנדפקים לתוכם...
אבי הוא האיש שאחראי לכל השאון ההומה, הוא שעמד מאחוריו.
נכנסתי פנימה.
לא היה בדעתי להתבונן בכל עבודות העץ הלא-גמורות, מיהרתי לגשת
לארון הגדול של כלי-העבודה, מכוסה בכמה שכבות צבע מתקלפות.

לאורך ימות החורף הקרירים אני עוקב אחר מצבו של כל גולם וגולם
שמצא לו מקום-מקלט דווקא בארון העץ הירוק של אבא. הוא שהבטיח
לי שבקרוב יצאו מהם פרפרים יפהפיים, ציפיתי ליום הזה
בכיליון-עיניים. אמי, היא תמיד זועפת בי, אומרת שאני מבזבז את
זמני לחינם על חרקים מטופשים, כי במילא הפרפרים שיווצרו מהם לא
יאריכו ימים.
מוזר איך שבגלמים מגושמים אלה טמון יופי כה רב, ואיך שהטבע
חורת כל נקודה, כל כתם, בדייקנות ציורית ומלהיבה כל-כך על גבי
הכנפיים הללו, שבקלילות תורמות למעופם הרכרוכי. חבל שלמעוף זה
הוקדשו ימים ספורים. הנה הם כבר אוזלים.

אני מסובב את המפתח החלוד שתקוע בחור המנעול, עוצם את עיני
וסופר בלבי את הרגעים...

מאז שיצאה מחדרו, היא לא אומרת לי דבר. היא מתבוננת במראה כבר
שעות ארוכות, ובקפדנות מסרקת את שיערה הארוך והרך, מחליקה עוד
ועוד את מסרק הנחושת עד כדי ליטוש ובוהק. היא נשארה להיות
האישה היפה ביותר בעולם, על-אף הלובן הזה המכסה את פניה
המבודדים מכל שביב של רגש.
    לבסוף אני מחליט לעבור את השביל הטבחני של הבית, בהתרגשות
המקרבת אותי למפולת האימה שלא-מן-העולם-הזה. רגלי מחליקות
בזריזות של אדם נרדף על פני השעמנית האדמדמה, שכיסתה את
המסדרון הארוך. אני מגיע לדלת החסונה ומגלה את המחסום. אין
ביכולתי לפתוח אותה, במצב שכזה, כשהיא סגורה ומסוגרת. מאוחר
יותר הבנתי את פשר הדבר. הכל היה ברור לי. הכל.

איכשהו רק באמצע האביב אני נזכר בארון הירוק ובפרפרים, שכפי
הנראה השתחררו לחופשי וזכו להעניק לעולם הקודר מעט מן הניצוץ
המרהיב שנשאו עמם, בדרכם הססגונית, מעממת-צליל.
אני חש ממש איך שאני חותך את האוויר בדרכי, כשאני רץ כמטורף
בשדה המופשט כל-כך, נראה כמרוח במספר הנחות צבע אלימות. במחסן
אני מתהלך אנה ואנה בחוסר בהירות מוחלטת עד אשר נתקל סוף-סוף
בארון, אותו אני פותח בפרעות ומגלה לתדהמתי...

הריח המיוחד מתנפל בהתקפה מיידית על נחיריי, אותו ריח ממנו
אינני מסוגל להשתחרר זה שנים, כנראה עוד מאז ימי הילדות
התמימה, (שבעצם לא היתה מי-יודע-מה תמימה, רק שאז כמובן לא
ידעתי זאת) החל מאותו היום כשלנגד עיני נגלה המחזה המחריד של
עשרות פרפרים מתים שרועים ברפיסות על המדף התחתון, כחבורת
נספים במאבק אחד כושל על גורלם.
אבק,הערמה קטנה של אפר - זה כל מה שנותר מאותו זיכרון ילדות
נושן. מתוך כיס הפנימי של המקטורן הוצאתי את קופסת האלומיניום
הקטנה, בה שמרתי על פרפר הלילה שלי, שחלק אתי את הלילות הלבנים
של נדודי-שינה באותה אומנות חיים מתבודדת, בחדרינו הקטן. "זה
המקום היחיד אליו אתה שייך," אמרתי ובזהירות הנחתי אותו על
המדף, מכסה בעדינות את הכנפיים החיוורות שלו באבק הרך.

"האאאאא!"    

זה מה שנחוץ לי כעת, אמרתי בלבי ומשכתי את ידי לעבר הגרזן,
שהתמקם בחרישות בפינה חשוכה בחלל הארון. ראש הברזל החלוד נח לו
שעון על הקיר האחורי. רק כאשר נטלתי את כלי-העבודה המסיבי
לידיי הבנתי כמה כבד הוא.
פשטתי את הכפפות, לא ממהר לשום-מקום, ולכל התנשמות שלי אני
מעניק יחס של כבוד. הייתי כמעט רגוע. הברחתי מראשי מחשבות
שקפצו לביקור בהזמנה מוטעית, רוקנתי אותו לחלוטין. רק אז
הרגשתי שמשהו שם מתחיל להתנענע, לזוז, לזחול. זה כלום,
הרגעתי את עצמי. ממש כלום. נאדה. הכרחתי את עצמי להפסיק
להיות כזה רגיש לכל שטות.
הנחתי את היד הימינית על שולחן העבודה, שנראה לי מספיק יציב.
החלטתי להישאר עם עיניים פקוחות, כי אסור בשום-פנים לברוח
מהמציאות, כמה גסה וכואבת שהיא לא תהיה. אסור!
הגרזן הורם מעל הראש כבר בניסיון הראשון, ללא שום מאמצים
מיותרים. מוזר, הוא היה קל כנוצה. הסתכלתי על הצל המפותל שנמתח
על הקיר.
הנחיתי אותו במכה.
הדם פרץ לי לתוך העיניים וכיסה לגמרי את שדה-הראייה.
השקט חזר לשלוט. שתקתי כדג.

הגזעים הכרותים היו תקועים בתוך האדמה, ולאורך כל השביל לא
ראיתי עץ שלם אחד באזור הבית, ואלא החורשה העלובה של שניים
וחצי עצים שהשתייכה לראש-הכפר נראתה לי כג'ונגל פראי.
לא הייתי מוכן למעשה הנועז כלל, עצם העובדה שנאלצתי לקשור סביב
הפצע המדמם את הסמרטוט המלוכלך שהיה זרוק בפינה מעידה על כך.
היד השניה הוסיפה להוות לי מטרד, כלומר רק חצי מטרד. אבא הזכיר
לי תמיד, שמוטב תמיד להביט בחצי הכוס המלאה, הוא בוודאי צדק.
בשמחה הייתי משתחרר גם מכף-ידי השניה, אך זה בלתי אפשרי
כשגלגלתי את עצמי לשלב של סוף הדרך. עכשיו נותרה לי רק יד
שמאלית אחת, לא שתיים. החצי המיותר של הכוס.
כמובן שלא הייתי מסוגל להתעלם לחלוטין מהכאב, בסך הכל נפרדתי
הרגע לשלום מאבר-גופי, שלא כל אחד מוכן לוותר עליו בקלות,
אנשים רבים מקבלים טראומה קשה לכל החיים אחרי שאובדים חלק זה
או אחר במלחמות... ובעצם גם אני נכה-מלחמה כעת, וההבדל היחיד
בין שני סוגים אלה של המלחמות הוא בגבורה, שלצערי חסרה לי.
נותרה לי רק הבושה והעלבון של חולשה, שגבר על כף המאזניים.
הטירוף - מילה יחידה שיכולה להסביר את מה שכבר נעשה; המילה
היחידה שמסוגלת להיכתב בדם על גבי שלט בכניסה לחלקת העולם
עלובה והמיוסרת שלי, דגושה בחוסר-משמעות החיים.
לא נכנסתי ישר לתוך הבית, חשבתי באיזו צורה תתפרש חזרתי
הלא-מתקבלת-על-הדעת, בטח שלא בזרועות פשוקות. ברור שלא. עשיתי
מספר עקיפות מסביב לבית, בהיתי בקירות העירומים מצבע ולא מצאתי
אף לא חלון-חיצוני אחד. החלטתי לא לספר דבר, טמנתי את הידיים
בתוך הכיסים ופרצתי בריצה לפתח הכניסה.
"חזרתי כבר, אמא," מלמלתי בזריזות, פונה לכיוון המסדרון.
"אמא?" היא היתה שקטה באופן יוצא-דופן, אפילו את הנשימה שלה לא
שמעתי. אם כבר באתי עד לכאן, הרי זה מתפקידי לא להישאר אדיש
לנוכחותה של האם. פסעתי לעבר כיסא הנדנדה שלה.
היא היתה ישובה זקופת-גב, הופעתה מסודרת להפליא כתמיד, מין
שילוב מיוחד רק לה של צניעות ופאר. השמלה הבהירה מקטיפה משתלבת
עם שיערה הבהיר בצבע של חיטה-בשלה, סרוק לאחור ואסוף לצמה.
עיני-הזכוכית של הבובה הביטו בי באותה התנשאות מוכרת עד כאב,
פרצוף חרסינה היה מופנה אלי בנשגבות של יומרנות.
על הלחי זלג לו שביל קטן ולח, הבובה, פריט מהאוסף היוקרתי
העתיק, בכתה. מאיפה נחתה עליה התפרצות רגשית, שרחוקה מלאפיין
חפץ דומם. האור המשתקף הוסיף לדמעה המתגלגלת ניצוץ חד וחולף.
נשקתי לה בלחי והבנתי שהגיע הזמן לעזוב.
בחרישות משכתי אלי את הדלת ומצאתי את עצמי מביט ברחוב הישן
העירוני שלי.
ירדתי במדרגות הלבנות של .הטירה, שרוי בתדהמה. צעדי היו
זהירים ומחושבים, הרגשתי כאחד שנולד לתוך עולם חדש בתחושת
דז'ה-וו. חומרי הבניה הקיפו את המבנה הישן, חלק מהקירות היו
כבר מסוידים. נתקלתי בשק גדול של חומר-בניה לבן. בטח גיר או
משהו. היד שלי נמשכה לתוך השק והוציאה מתוכו מעט חומר. ברגע
שקירבתי אותו לאפי נכנעתי לצחוק מתפשט מחלל הבטן. זה היה אותו
אחד שהוענק לי בתחפושת של סם יקר-ערך. תרמית.
החיוך שלי נשר כשראיתי לנגד עיני את הרחוב הריק והמצמרר,
כשהבחנתי בכל הזוועה שמאחורי עץ האורן. הכביש היה מרוח לאורכו
בכתמי-דם טרי, בפסים של דם, דם בכל מקום. רגלי הקפואות צעדו
באמצע הכביש, הרחוב היה שוקט באופן מזוויע, רק שריקת הרוח
התמנתה להזכיר לי שעדיין לא התחרשתי. מצאתי את המקור לשטף
הדמים - חתולים, עשרות חתולים, היו מפוזרים בשולי הרחוב.
גופיהם המכוסים בפרווה מלוכלכת בדם מהול בבוץ היו מנוקבים,
לעתים אפשר היו למצוא חלקים שסועים מהגוף, בעיקר ראשים.
הרגשתי רע, בלשון המעטה. כמה פעמים הקאתי בשקט על האספלט,
פליטה מהירה, קצבית. ליד אחד הבניינים נעצרתי כשזיהיתי את המקל
של הזקנה, מזדקר מתוך שיח הוורדים. מהצד השני ראיתי נעלי עור
מחוברים לרגליים של מישהו. בתוך השיח ראיתי ראש. הוא לא היה
כרות. הוא השתייך לאדם. אפילו לאישה. לאישה שאני מכיר. צווחתי
בפתאומיות, התנשמתי ולאחר מכן שוב התחלתי לצעוק, הזעקה החלה
להיות חנוקה יותר ויותר עד שנהפכה ליבבה. בפיה הפעור של השכנה
אדומת-שיער היה תקוע באכזריות המקל השבור, ועיניה שהביעו את
הפחד הטהור והעצום היו קרועות לרווחה. מיהרתי להסתלק מהמחזה
האיום.
הגשם החל לרדת, טיפות כבדות השתטחו לקרקע, לא נמנעו שלא להכות
גם בי.
חלפתי בסערה בין כל הגוויות (ספק אם היו אלה חתולים בלבד) כנגד
כיוון הרוח, שהיתה חזקה מתמיד. הרחוב נהפך תוך זמן קצר לנהר
רועש וסוער, ואני זרמתי לאורכו, קצוות המקטורן ריחפו על פני
המים המטונפים, הרגשתי בתוכי ספינת מפרשים המפליגה לעבר
הלא-נודע, נלחמת בכל כוחה עם ההוראות של הרוחות העקשניות.
מעולם לא הכרתי בי עוצמה איתנה שכזאת, הרצון לחצות בפרעות
מביסה את המוקשים שאורבים לי בכל פינה, ללכת כנגד כל הסיכונים
ולהעלם בתוך מערבולת השיגעון.
העולם כאילו התהפך בראשי וסחרחורת כוחנית נפלה עלי וטשטשה את
המראות. גופי נחלש בו-ברגע כשחשבתי שאני מוכן להמשך ההימלטות.
הרוחות התעטפו סביב גופי וקרעו את מפרשיי המתוחים. התמוטטתי.

"תראו, איש מת שוכב באמצע הרחוב." שמעתי ממרחק של אלפי
שנות-אור קול קטנטן. עדיין לא הייתי מוכן לפקוח את עיני.
כעבור זמן-מה הקולות הצטברו למהומה רעשנית שחרקה לי באוזניים
כמו גלגל לא יציב של כרכרה המזדחלת לה לאיטה. הם רק הכבידו
עלי, אנשים נטולי-רגישות, למה שלא יעזבו אותי לנפשי לשם שינוי?
מאוחר יותר הם התחילו למשוך לי ברגליים, אחת אמרה שאסור לטלטל
אדם פצוע ושצריכים להזעיק עזרה מיידית. בחורה נבונה. ובכל זאת
נותרו כמה שהתעקשו לטפל בי בעצמם וביעילות. כשהתחלתי לחוש שהגב
שלי נגרר על הקרקע הגסה והדוקרנית החלטתי לדבר, אבל שום קול לא
נפלט מהפה, אז פקחתי במהירות את העיניים. מיד עם צריבת הכאב
נאלצתי לעצום אותן חזרה ושוב לנסות לפקוח מחדש, לאט-לאט.
כמה פנים קטנים, אולי עם הבעות מעט מודאגות, הסתקרנו בי
מלמעלה, בעיניים שלהם התפתחה ציפייה. בעליהם, כלום ניסו לעזור
במה שיכלו, כולם בבת-אחת. "הוא מתאושש?" שאל אחד הגברים
המזוקנים. מחוץ לקהל-המסוקרנים השתמע קול, שדרש שיפנו לו מקום,
הוא נדחף בין האנשים הנמוכים האלה כשהוא חוזר על אותו משפט,
"אני רופא. תאמינו לי, אני רופא..." הוא נפנף בחתיכת נייר ותקע
אותה לפרצופים הלא-מאמינים שלהם. דיפלומה כנראה, חשבתי לעצמי.
האיש הקירח לבוש בחליפה מהודרת נשכב לידי ופרע את החולצות
שעלי, קורע את כל הכפתורים. פניו היו אדומים, עגלי זיעה שטפו
את עיניו, הווריד שבמרכז המצח בלט כמו חוט חשמל נוקשה. הוא
הצמיד את ראשו ומשש באזור החזה, אפילו מרוב חוצפתו דחף עליו
בידיו הקצרות והחזקות משהו. כולם עמדו עצורי-נשימה כשהוא הטה
לעברם את פניו. הקרחת שלו התחילה לזרוח באור היום.
"לצערי הרב עשיתי את כל מה שביכולתי ולא ניתן להחזיר את האיש
המסכן לחיים," קבע הרופא בנימה רופפת עם שביב של רגש, ועצם
בכפות-ידיו את העיניים שלי. האור כבה. "הוא מת." כולם התייפחו
בצער קלוני.

אינני יודע אם מה שראיתי לנגד עיני היה חלום, או שפשוט הקצתי
מהחזיון ההוא. שכבתי על המזרון בדירתי הקטנה והמסריחה יותר
מהרגיל, התקרה המטונפת היתה תלויה לי מעל הראש במרחק של פחות
משני מטר. אין מה להצטער על החלב שנשפך, הרי שידעתי שהדירה
שהחלטתי לרכוש היתה בעברה בית חד-קומתי, שחולק עם השנים
לשניים, וכך קיבלנו שתי קומות, התחתונה היתה שלי. אכן מחניקה.
מין חור מזוהם, חסר-חיים. ואני כהרגלי מתלונן, תמיד מתלונן
ללא-סוף, כאילו עושה טובה לאנושות בכך שאני חי וקיים.
היה זה ערב, הנורה החשופה האירה את הסביבה המבודדת שלי. ערב
שהיה עצבני בצורה יוצאת-דופן.
רעשים משונים התנגנו ברקע, קולות שהיו כמעט אנושיים. כמעט?
הרמתי את ראשי להביט מסביבי וגיליתי שדלת הכניסה הישנה פתוחה
לרווחה, יותר מזה, נכנסו דרכה אנשים זרים כליל. סתם
עוברים-ושבים, שכנראה מצאו להם מקום מקלט דווקא פה, אצלי.
רציתי לשים קץ לחגיגה חסרת-הטעם, לכן קמתי וניגשתי לחבורת
הצעירים שצחקקו ביניהם, בטח ריכלו עלי. לא רציתי להראות
גס-רוח, ברכות החלקתי את קולי לתוך השיחה התפלה שלהם. "אני
יכול לדעת מה אתם עושים כאן?" אמרתי. ארבעתם לא נתנו את דעתם
לפנייתי, אפשר לומר שלא ניסו אף להביט לכיווני. כאילו שאני לא
קיים. עוד קצת התעקשתי לעמוד לידם ולדחוף את האף לענייניהם,
שבאותה מידה היו שייכים גם לי, כי הם התנהלו במקום פרטי שלי,
השייך רק לי. ממה שהבנתי מהדיבורים הזריזים של האנשים שנכנסו
אחד לתוך דבריי השני, הם כמעט ולא הכירו זה את זה.
בלי להתמהמה תפסתי בשרוולה של אישה אחת בודדה שהתקדמה לכיוון
מסוים, היא נבהלה מעט. "הידיים שלי," לחשתי לעצמי. "מה אייתם?"
שאלה אותי ברוגז קל, מנסה לחמוק מהמגע. "הידיים. ידיים שלי -
הן שלמות!" היא רק אמרה לי משהו בנוגע לטיפול-רפואי דחוף
ואני כבר החלטתי לעצמי חד-וחלק, שהרופאים הם לא יותר מפיקציה,
תפקיד שטחי, רק כינוי שמלווה אותם עד יום מותם, ותו לא. האישה
הסתלקה. הסתכלתי בתדהמה על הידיים הלבנות, יחסית עדינות לגבר,
ולא האמנתי. כופפתי את האצבעות, שהיו כאלה גמישות, ושום זכר
לנפיחות או חלילה לכף-היד הכרותה עם הפצע הפעור. מתוך התלהבות
נוצר בי מין דחף לנגוע בכל-דבר שיתקל בדרכי, התחלתי להעביר סתם
כך את החפצים המעטים שהיו לי בתוך הבית ממקום למקום. את האגרטל
עם האירוסים - שקניתי במיוחד כדי להרשים את דפנה בתקווה שתבוא
לביקור, אך הפרחים הספיקו כבר להתייבש - סחבתי אתי לכל פינה.
חלק מהאנשים מיהרו להעלם, אבל התנועה בחדר הצנוע לא נפסקה.
כולם התקדמו לעבר כיוון אחד בלבד - ארון הבגדים השבור. נעמדתי
כחומה מול הזוג הצעיר (שכפי הנראה גם הם היו זרים זה לזו, כמו
כולם). "מה יש לכם להתעניין כל-כך בארון הישן הזה?"
"ארון?" נשמע מאחור קולו של הגבר המבודר, הוא אמר את המילה
בבת-צחוק. "זאת מעלית, כבודו."
בטח, אלא מה? אני לא הייתי בנוי לבדיחות, אף-על-פי שהרגשתי
מעולם לא היתה טובה כל-כך. "ולאן מובילה המעלית, כשבקושי יש
בבניין הזה שתי קומות?"
הוא שוב צחק, אפילו קצת הרטיט את העצבים שלי הלגלוג הזה שלו.
לא ראיתי את האיש, אבל קולו נשמע ברור מאוד וקרוב אלי. "אתה
עוד תראה," הבטיח לי, וכשהסתובבתי לאחור הוא נעלם.
מה יש לי להפסיד? זרמתי עם ההמון לעבר "המעלית", הרדיו הלא
פעיל שלי התעורר לחיים: "הציבור מתבקש להיות סבלני ולא להידחף
למעלית. רק אדם אחד בכל פעם. ובזמן הזה אתם מוזמנים להקשיב
למוסיקה, ורק אני מחליט מה לשים. אתם תרקדו לצלילי החליל
שלי." מיד לאחר שסיים השדרן לדבר, פלשה המנגינה הקלילה.
לפתע זיהיתי בין עשרות הנפשות את הילדה החייכנית שהכרתי בכביש
של הכפר, היא עמדה בתוך הארון ונופפה בידה. גם היא היתה בריאה
כמו כל אדם כאן, זרועותיה היו חשופות ושלמות כמו שלי. רצתי
לקראתה וברגע שעמדתי מולה היא התנדפה, כלומר חלפה והתרוממה
מעלה במהירות הבזק. גירדתי בעורפי, מאמץ את עיני הבוגדניות.
"עכשיו הגיע תורך," אמר הקול המוכר והזר בעת ובעונה אחת.
בחוסר ביטחון כופפתי את צווארי כדי להיכנס לתוך החלל הפנימי.
אור, שלא היה לא בהיר מדי ולא אפל מדי, העשיר את הסביבה
בגווניו הצהובים. ובכן, זאת אכן היתה מעלית, מסוג אותן מעליות
עתיקות בבתים אירופאיים של ראשית המאה ה-20. אני מודה שהדבר די
הפתיע אותי, אבל חוסר-ההגיון היה היחיד שהכתיב לי כעת את חיי
העכשוויים. לא עמדה בפני בחירה גדולה לאיזו קומה לעלות, היה רק
כפתור אחד ויחיד. לחצתי עליו. האור החשיך ובמקומו נחתה העלטה.
תחת כפות-רגלי חשתי כוח הדוחף אותי מעלה, הצטמררתי בנעימות,
מתנשם ונלהב. השרירים שלי היו רפויים לגמרי, לא הרגשתי את כובד
גופי, לא הרגשתי דבר פרט למעורבות רגשית של קצף רענן שבתוכי.
לא אוכל להעיד על הזמן המדויק של המעוף שלי (אינני מוצא מילה
אחרת שתתאר את מה שהרגשתי), אך כל רגע בודד היה לי לתענוג
שמימי. כשהרגעים המדהימים קפאו הבנתי שזוהי התחנה האחרונה. את
הדלתות המתכתיות והרשת שמאחוריהן הדפתי בהתרגשות.
המאור העז התפשט בתקיפות. הפה שלי נשמט, הייתי מכושף ממה
שראיתי, נשימתי נחסמה מרוב הרושם-העמוק. דבר-מה הצטבר בקרבי,
התמלאתי כבלון מימן מתנפח, זה עמד לפרוץ מתוכי. "בחיי,"
התחלתי לומר. מעודי לא ראיתי סביבי משהו הדומה לזה. זה היה
כל-כך משתק, היה כזה מפתיע ומרהיב... זה היה... היה...