[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שרון ממם
/
אילם

מהתאונה אני לא זוכר כלום. חוץ מאולי את השקט והשחור שהיו לי
בראש אחרי. כל-כך הרבה רעש ומחשבות רצות בראש שפשוט לא יכולתי
לשלוט בעצמי. התחננתי שזה ייגמר, שאני אפסיק לחשוב ואז, פתאום,
זה הפסיק. הכל. כל הרעש, כל התמונות - הכל נעלם. ואז הגיע
השקט. השחור והשקט. כל התמונות והרעשים, הכל נעלם. פשוט שכבתי
שם בלי לזוז, בלי לחשוב, בלי כלום. פחדתי. לא ידעתי מה קורה
לי, פשוט הרגשתי איך אני משתגע. הראש שלי היה ריק. התחננתי
שהוא יעבוד. רציתי לחשוב, רציתי להרגיש, רציתי להיות מסוגל
לעשות משהו. אבל כלום. אחר-כך אני לא זוכר.                  
           

כל הלבן הזה משגע אותי. שינוי מרענן אחרי השחור הנוראי שראיתי.
אחרי החלומות הנוראיים האלה. עכשיו אני בכלל לא זוכר אותם
עכשיו. מוזר. אבל אני יודע שהם נוראיים. אני מרגיש את הפחד רק
בלחשוב על זה. אני לא רוצה להירדם יותר, לחלום, לא רוצה. אני
עדיין לא זוכר למה - אבל זה מפחד. אולי אני פשוט משוגע. כאב לי
ביד, הסתכלתי על הצינור הדק שהיה לי בזרוע, עקבתי אחריו עם
עיניי לאט לאט, מפחד לגלות את מה שידעתי שיהיה שם. אינפוזיה.
אני שונא אינפוזיה. ניסיתי לקום אבל כל הגב שלי כאב "תשכב,
תשכב. אל תאמץ את עצמך, הרופאים אמרו..." אמא קפצה עלי והפסיקה
את עצמה, מתחילה לבכות. הסתכלתי עליה. רציתי להגיד משהו, אבל
לא ידעתי מה, אז שתקתי. לא היה לי כוח לדבר. הדלת נפתחה, "הוא
התעורר." אמר אדם בחלוק. רופא, ניחשתי. ואני בבית חולים. מה
קרה? לא ידעתי, ניחשתי שאני גם לא רוצה לדעת, אז המשכתי לשתוק,
לא שאלתי. אמא הנהנה בראש, עדיין הדמעות בעיניה. אבא נכנס
אחריה, "זה לא אשמתך," הוא לחש אליה כשהיא רצה אליו וקברה את
ראשה בחזה שלו. אבא גבוה מאמא בראש לפחות, אפילו יותר. בחיים
לא ראיתי אותם כל-כך קרובים, מחובקים. אבא מלטף את אמא בשקט.
לרגע הייתי גאה בעצמי שבגללי הם ככה. הרופא ביקש מהם ללכת והם
יצאו. הוא התיישב לידי. אני שונא רופאים. שונא. "אתה תהיה
בסדר," אמר לי וחייך. "רק אל תאמץ את עצמך, תאונה דיי רצינית
עברת, כדאי שתנוח קצת." המשיך. תאונה??? התחלתי להיזכר, נסעתי
עם אמא לשירלי. רבנו ורציתי ללכת להשלים איתה, אז ביקשתי מאמא
שתיקח אותי. זה הדבר האחרון שזכרתי. זה, ואת הצרחות של אמא.
אני כבר לא זוכר למה, אבל רק הפרטים האלה גרמו ללב שלי לפעום
יותר חזק, שבגלל זה אמא בכתה, "תקרא לאמא שלי" רציתי להגיד,
אבל זרם חזק עבר לי בגרון, כאב. שתקתי. "מה אמרת?" שאל הרופא.
אוף!!!  למה אני לא מסוגל לדבר יותר חזק?! הייתי עייף... לא
משנה, חשבתי, היא תבוא כבר לבד... נרדמתי.

כשהתעוררתי שוב אמא היתה שם. ידעתי, צחקתי לעצמי, היא בטח ישבה
כל הזמן. "אמא, זה לא אשמתך." אמרתי בלי קול, היא הסתכלה עלי,
כאילו מנסה להבין מה אמרתי "חמוד, הרופא אמר שהקול שלך יחזור
בקרוב, התרופות כנראה השפיעו לך על מיתרי הקול או משהו." היא
ניסתה לחייך, אבל ראיתי דרך העיניים שלה שהיא עצובה. רציתי
לעודד אותה אבל הגוף שלי כאב כל-כך שלא יכולתי לזוז. אחרי כמה
זמן אמא כאילו נזכרה במשהו, קמה ויצאה מהחדר. שירלי נכנסה. היא
חייכה אלי את החיוך הרך שלה, שכל-כך אהבתי, בשניה שהסתכלה עלי
היא רצה אל המיטה שלי והתחילה לבכות, הסתכלתי עליה, ניסיתי
להרים את היד. ללטף את ראשה ולהירגע אותה, אבל היד שלי רק קצת
זזה, שירלי הרגישה אותה, הרימה את עיניה אלי, ואז לקחה את ודי
ונישקה אותה. "אני מצטערת, שחר, שרק תדע שאני סולחת לך על מה
שקרה." אמרה. היא קמה ויצאה. בכלל לא נשארה איתי. אחריה נכנס
ליאור. הוא התיישב לידי ולא אמר כלום. הסתכלתי עליו, והוא עלי.
הוא לא אמר כלום. הוא לא בכה כמו כל שאר האנשים שבאו. אבל
הבנתי הכל, את הכאב שלו, את הדאגה. ככה זה כשיש לך חבר עוד
מהגן, אתה לא צריך להגיד כלום כדי שהוא יבין אותך והוא לא צריך
לעשות שום דבר כדי להבין אותו. אנחנו פשוט קוראים אחד את השני.
בסוף הוא קם, רציתי לבקש ממנו להישאר, הרגשתי כל-כך נוח בשקט
הזה, כל-כך נוח, אבל לא יכולתי לעשות כלום. שיגיד משהו, חשבתי,
אבל הוא פשוט קם לאט לאט ויצא. אחרי שניה שירלי חזרה, "רק באתי
להגיד שאני הולכת ואני אחזור מחר" אמרה, היא התקרבה אלי, נישקה
לשפתיי, היא נשארה שם רגע, קרוב אלי, הרגשתי אותה נושמת ואז
בוכה. ליאור בא מאחורה, החזיק אותה והזיז אותה שתקום, החוצה,
שניה לפני שהוא יצא הוא הסתובב אלי "אל תדאג, אני אשמור עליה"
קרץ אלי. הם הלכו.

 עבר שבוע וחצי, כל יום שירלי וליאור באו. ישבו. דיברו. גם
מהבית-ספר והשכונה בא ולבקר, וכמה מורים כולם דיברו, נתנו
שוקולדים ופרחים, איחלו לי החלמה מהירה והלכו. כבר התעייפתי
מכולם, במיוחד מהקול שלי. הוא התחיל לחזור, אבל עדיין לא
דיברתי, היה לי נחמד להקשיב. שבוע וחצי והכל בפנים, כל השאלות,
הכעס, הבלבול, הרגשות, התמונות. שבוע וחצי. החלטתי שאני חייב
לדבר, או שאני אשתגע. ידעתי שבשניה שאני אדבר הכל ייצא. אני
אצטרך לספר את זה למישהו שאני סומך עליו, שיקשיב לי ולא ישפטו
אותי. כל-כך הרבה היה בתוכי, כל השבוע וחצי הזה חשבתי על הכל,
אני צריך מישהו שישב  ויקשיב ויקבל. חשבתי על שירלי, אנחנו כבר
כמעט שנה ביחד. אני יודע שאני אוהב אותה, לפחות יותר משאר
הבנות שאהבתי, אבל מאז שהתאשפזתי הכל השתנה. חשבתי עליה, על
איך שהיא סלחה לי בלי שביקשתי. ידעתי למה היא סלחה- אני
בבית-חולים, אני בקושי זז. בגלל זה היא סולחת לי. אולי אם לא
הייתי פה עדיין היינו בריב, אולי אפילו היינו נפרדים, אבל
אנחנו עדיין ביחד, ואני כבר לא בטוח למה. מחקתי אותה. חשבי על
ליאור. חבר שלי כבר מהגן,  אני מכיר אותו, עברנו כל-כך הרבה
ביחד, הוא יצליח לקבל את זה, כמו שהוא קיבל את זה שאנחנו כבר
שנה  לא יוצאים ביום שישי ביחד כי אני עם שירלי. שוב שירלי.
אולי אני פשוט צריך לחשוב על זה עוד קצת. לפני שאני מוציא הכל,
עד אז אולי אני פשוט אמשיך לשתוק.

"אני יוצאת היום," שירלי אמרה, "אתה לא יכול לצפות שאני אשאר
בבית ובבית-חולים כל הזמן, אני גם חייבת לצאת." יום שישי,
שירלי נכנסה לפה והתחילה לדבר. "שחר...אתה יכול לפחות
לדבר...לנסות להתחיל לדבר, זה לא אשמתי, אני לא יכולה להפסיק
את החיים שלי רק בגלל שאתה היית בתאונה הטיפשית הזאת." היא
הפסיקה לרגע וכאילו חיפשה מה להגיד, כאילו שיכולתי להגיב בכלל
או לעצור בעדה. "אני עסוקה נורא, ואתה יודע איך אני אוהבת לצאת
לבלות, הרופא אמר שאתה לא תוכל לצאת לפחות חודשיים, תצטרך
להישאר בבית ואני...אני...זה לא בריא פשוט להפסיק את החיים
בגללך, אתה מבין." שוב היא עצרה את עצמה, חשבה על משהו, "תגיד
משהו שחר!!" פתאום היא צעקה 'אני לא יכול שירלי' חשבתי, אבל לא
עניתי, שתעשה מה שבא לה. "אתה יודע משהו, אני בכלל לא צריכה
לשאול אותך, ובין כה וכה אתה בטוח תרשה לי וגם אם לא- אתה לא
אחראי עלי." התעצבנה והלכה. בין כה וכה לא הייתי מדבר איתה.

יום אחרי זה העירו אותי מוקדם. ליאור התפרץ אלי לחדר
בבית-חולים "אתה לא תאמין את מי ראיתי אתמול," אמר, "שירלי!
ועוד לא לבד." מה עוד חדש, חשבתי לעצמי. "פגשתי אותה במועדון,
היא דווקא נראתה בסדר, דיי שמחה כזאת.." פה הוא עצר. "רציתי
לעצור אותה, באמת שחר- אתה יודע כמה אני לא אתן לה לפגוע בך,"
המשיך, מחפש איזה אישור או משהו. "בכל אופן, היא הציע גם לי
להירגע...שחר, תבין, זה לטובתך, בשביל שהיא לא תצא עם אחרים,
הרי עלי אתה סומך." כאילו שהייתי יכול להגיד לו שלא. שיצאו.
"שחר, אני עושה את זה כדי להרגיע את ליאור, אתה יודע, הוא החבר
הכי טוב שלך ואני יודעת שאתה רוצה שהוא יהיה בסדר, אז אני עושה
את זה בשבילך, לא משום דבר אחר." שירלי.
איך זה שדווקא עכשיו, שאני הכי צריך לדבר והכל בתוכי עומד
להתפוצץ שניהם בוגדים בי. חברים צריכים להיות שם, לא להפנות את
הגב. דווקא עכשיו.

עבר חודש מאז התאונה. "אמרו לי שאתה משתחרר!" שירלי חיבקה
אותי. הסתכלתי עליה במרירות, בגעגועים. אני מתגעגע אליה, רציתי
להגיד לה את זה, אבל שתקתי. ידעתי שבשניה שאני אדבר הכל ייצא.
לא ידעתי אם אני רוצה שדווקא היא תהיה זאת שתדע הכל. "אני
מצטערת שלא באתי לאחרונה, אבל הייתי נורא עסוקה, אתה יודע,
לשקם את עצמי ואת ליאור, הלימודים והכל..." אמרה אחרי שהיא
ראתה את עיניי. היא מכירה אותי, שמחתי, יודעת לקרוא אותי ממש.
הבעיה היא שגם אני יודע לקרוא אותך, שירלי, את המילים שלך
'לשקם את ליאור' חשבתי וראיתי בראש שלי את התמונות שלהם נכנסים
ביחד לחדר שלי בבית-חולים. ליאור מחבק את שירלי, מבטיח לי שהוא
רק שומר עליה מאחרים, שומר עליה בשבילי, שזה לטובתי. אני מכיר
אותו כל-כך טוב ועדיין פספסתי את זה. את איך שהוא לאט לאט לקח
ממני את שירלי, לטובתי. והיא רק שומרת עליו. צחקתי עליהם בלבי.
ממה אתם כל-כך מפחדים?! ממני?! אני- שבקושי יכול לזוז?! אני
חבר כל-כך טוב ונאמן ומבין, אז למה אתם לא מסוגלים לספר לי את
מה שאני כבר במילא יודע! אני לא עיוור, אתם יודעים?! כל-כך
הרבה צעקות בראש שלי, אבל כלום לא יוצא. לא יכולתי לדבר איתם.
הרגשתי כאילו הם בוגדים בי.

חזרתי הביתה. אני עדיין על תרופות, ועדיין קצת כואב, אבל
אומרים שאני משתקם. הרופאים קבעו שכנראה הפגיעה במיתרי הקול
שלי הוא בלתי-הפיך. אבל הם לא יאשימו את התרופות, הם יאשימו את
התאונה. אפילו הם מזויפים. מפחדים. ככה זה תמיד היה? תמיד
פעלנו ככה על פחד? ואני? הייתי גם כזה? והייתי עיוור מידי כדי
לראות את זה. ליאור ושירלי באים אלי פעם בשבוע, לראות שהכל
טוב. הם כבר באים ביחד, מחובקים 'שומרים אחד על השני'. עוד
זיוף, עוד פחד. הרופאים קובעים שאני אילם. הם לא מבינים שפשוט
אין לי עם מי לדבר. הם לא יודעים שגיליתי שכל החברים שלי הם
זיוף ועכשיו, שאני רוצה לדבר, גיליתי שאין לי עם מי, שאין לי
אף אחד שאני יכול לסמוך עליו שיהיה אמיתי איתי. אולי אני גם
פשוט מפחד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איש אחד הולך
לשירותים...






















מה נו!? חכו
שהוא יצא !!!!


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/1/02 20:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרון ממם

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה