פסעתי במשעול הצר, כתליו גבוהים וסופו לא נראה לעין. צעד אחר
צעד כבר גמעתי מרחק ניכר, אך השמש החלה שוקעת וכוחתיי אוזלים.
מדוע פסעתי שם? זה מכבר שכחתי, שביב רעיון עוד מרצד באחורי
ראשי, מדגדג ומדרבן - המשיכי ללכת, המשיכי, יש לכך תכלית,
ופסעת כבר כברת דרך... דגדוג דק זה נראה מעיק לפתע ככל שמתכהים
השמיים, וכהותם שוקעת בעיני. לפתע הבחנתי בדמות אפלה מרחוק.
בתחילה חשבתי שהוזות עיני, אשר הצללים בהן נעשו רבים יותר
ויותר, אולם ככל שהתקדמתי נוכחתי כי אין כך הדבר. המצאותה של
דמות נוספת רתקה אותי. צר או שמא ידי? ואולי זה אחד כמוני,
ששעות רבות קודם לכן החל לפסוע ועכשיו אזלו לו כוחותיו.
נוכחתי כי לבי פועם, מרגש או מרתיעה, אנרגיות של עצמה והתרגשות
החלו זורמות בעורקיי וראשי סחרחר. עצרתי לרגע ושאפתי את הצינה
לקרבי. העלטה צרה על עיני. כעת נעשתה הדמות בולטת, ומקור אור
דל נפף ממנה. היא נשענה על אחד הכתלים ונראתה אדישה לנוכח
המקום בו נצבה. גבר, אמרתי בלבי, בהחלט.
יציבות גופו גברית היא, וגם תנועות ידיו, המקרבות ומרחיקות את
הסיגריה מפיו, כה קרובה הייתי אליו שיכולתי להבחין בסיגריה
שהפיצה אור קלוש, והוא עדיין לא הבחין בי. פחד קל הרעיש את
לבי, אולם חוסר האונים שהשרה עליי המקום הזה שכנע אותו
להשתתק.
השתעלתי שיעול קל, והאיש המסתורי הביט בי סוף סוף ומייד החזיר
מבטו אל אותה הנקודה הבלתי נראית אותה בחן במשך שעה קלה.
מופתעת קרבתי אליו. "סלח לי" אמרתי "האם תוכל לומר לי היכן אני
וכיצד אני יוצאת מכאן?"
הוא הביט בי שנית במבט בוחן, גיחך ושאף שאיפה נוספת מן
הסיגרייה. מאורה התחזק לרגע ואז נחלש בשנית, כך למשך שבריר
שנייה, יכולתי  להבחין קלושות בפניו, עזים וקשים. עיניו
הצטמצמו כששאף מן הסגרייה אך בכל זאת יכולתי להבחין בעצמה הרבה
שנשקפה מהן.
"אם אינך יודעת למה את כאן, סביר להניח שלעולם לא תדעי" אמר
לבסוף
נרעדתי מתשובתו אך החלטתי שלא לוותר. "כיצד הגעת אתה לכאן?"
הוא נשף והחניק אותי מהעשן. החנקתי שיעול והמשכתי לעמוד מולו
איתנה. "הופעתי יום אחד ומאז אני תר אחרי הסוף". הייתי
מבולבלת. מהו המקום הזה? האם זהו עונש לדבר מה? מבחן? הבטתי בו
ביתר תשומת לב בנסיון למצוא תשוב. לבסוף הוא כבה את הסיגרייה,
הביט בחשדנות לשני צידיו, ולאחר שנוכח כי הדרך האינסופית ריקה
אמר לי "יש ומבינים את שורש העניין, או אז מקבלים רמז ומתנה.
המתנה מופיעה לאורך כל הדרך" הוא הניף את קופסת הסיגריות שלו
"נתקלים בה מדי פעם. יתכן שהגעת להבנה מסוימת ואני הוא הרמז
שלך. סימן שתקבלי גם מתנה." שקלתי את דבריו ואז עניתי "ואולי
אני הרמז שלך ומתנה נוספת תופיע לך בקרוב?" הוא הביט בי לרגע
כאילו הביט בי בפעם הראשונה, וחייך. "ייתכן" אמר, "ומה יהיה
הרמז שלך בשבילי?"
"מקום זה הוא אשלייה" אמרתי, "אנו יוצרים אותה בשביל עצמנו
בנבכי תודעתנו, ולעולם לא נדע אם אתה יציר מחשבתי או שאני יציר
מחשבתך."
הוא הביט בי במבטו העז עמוק בתוך עיני, ולפתע דמיינתי כי אני
רואה את דיוקני משתקף בעיניו למרות העלטה העזה. התאמצתי להשיב
לו מבט עז משלי, אולם רגליי הרועדות וכוחי הדל נטלו את עוזי
ממני.
עמדנו כך במשך מספר דקות, חיוך מסתורי נסוך על פנינו, וכבר
התחלתי לתהות האם זהו הנצח החדש המתוכנן לי להחליף את הנצח
הקודם. קודם בצעידה ולאחר מכן במבט חודר. החל להתעורר בי
העניין - מהו הנצח הבא המיועד לי?
נקלעתי למבוך הנצח. המעבר בין נצח לנצח אף הוא נצחי, ובלתי
ניתן לניבוי, ולעולם לא אדע מהו הדבר שהביא להחלפת הנצחים,
וכיצד אוכל לכונן אותו שוב. השפלתי מבטי, ונטלתי את ידו בידי.
הבטתי בה ואז השבתי מבטי אל מבטו בחיוך. השאלה בעיניו התחלפה
אף היא בחיוך.
חריקת דלת נפתחת מאחורינו הסבה את ראשינו במהירות, ואחר חזרנו
להביט זה בזו. הוא נטל את ידי השנייה ולאחר משכי אליו, נשקני
נשיקה ארוכה וחמה, וכששפתותינו נפרדו לבסוף פסענו בעד הדלת,
עדיין אוחזים ידיים.
לאן? זאת לעולם לא נדע.