דוריאן שכב שרוע על המיטה. חזהו הכמעט לגמרי חלק בלט על רקע
מצעי הסאטן השחורים. שרשרת כסופה שבסופה טבעת כסף נחה סביב
צווארו הארוך והבהיר. הוא עישן, שוב, על המצעים, למרות שהבטיח
לעצמו שלא יעשה זאת שוב. הוא התבונן היטב בעור הלבנבן שהיה
מתוח על חוט השדרה לפניו. עורף בהיר, נטול שערות. כמעט כמו
שהיא הייתה. היא הניעה את ראשה, בכך מנערת את שערה הזהוב לאחור
ומסתירה את צווארה. דוריאן הושיט את ידו והסיט את שערותיה. הוא
הביט בגידיה מסתובבים ומתעוותים בזמן שהיא מסובבת את ראשה
אחורנית. הוא רכן לנשק את עורפה. שפתיו נגעו בעורה הגס והלא
מטופח. הוא העביר את שפתיו סביב ושקע לתוך הזכרונות.  נקודת חן
חומה ומכוערת החזירה אותו למציאות. הוא הסיט את פניו ממנה ולקח
את שאיפה מן הסיגריה שלו. הוא העביר את ידו על לחיו. שתיהן היו
מגולחות למשעי, פרט לזקן צרפתי מטופח. עיניו הכחולות- אפורות
עטו שוב את המבט הזגוגי שבדרך כלל היה נראה עליהן. עורו היה
מתוח על גוף צנום, גבוה, עם מעט מאד שרירים. רק שריד לימי
נעוריו. הוא אסף את שערו החום והגלי בגומיה  והרהר. "העיניים
שלך.." הוא אמר לנערה הערומה  שמלפניו. "הן כה...הפכפכות. ואין
לך ניצוצות זהובים". הוא שינה את תנוחתו  כך שיכל להסתכל על
הנוף שניבט אליו מהחלון.  הוא נעמד ופתח את החלון. בריזה קלילה
נשבה על עורו. הוא איפר את הסיגריה ולקח שאיפה אחרונה. אחר זאת
הוא העיף את העטיפה מבעד לחלון הפתוח. הנערה הסתובבה לשמע
ההערה  הלא מוסברת. "סליחה?.."- היא שאלה ומיקדה את עיניה
החומות על דוריאן. "מה ששמעת. הן.. סתמיות כאלו. עיניים של בת
תמותה רגילה לחלוטין.. את לא מיוחדת לעזאזל... "- הוא אמר לה
וגבו אליה. אחר הוסיף בשקט-" אם ככה אז מה אני מוצא בך?.." .
לפי הבעת פניה של הנערה היה נדמה כאילו בלעה חתיכת חסה גדולה
מדי. היא מילמלה בשקט על גברים כפויי טובה ועל חלאות אדם כמו
דוריאן. הוא שב וישב על המיטה, גבו שעון אל הקיר, מתבונן בנערה
מתלבשת. נדמה היה לו שזרקה עליו גם נעל בדרכה החוצה. אבל הוא
לא היה יותר מדי בטוח בעצמו. הוא אפילו לא זכר את שמה, למען
האמת.  הדבר המדהים ביותר בעניין, זה שהיא לא הייתה סטוץ. היא
הייתה החברה שלו זה חצי שנה. הוא קם לאיטו, מוכן להתחיל יום
חדש. הוא בחר משהו שנראה נקי מתוך ערימת הבגדים השחורה שבחדרו,
והלך להתקלח. מנסה לשטוף מעצמו את ריחה של הנערה, שעכשיו נראתה
לו כמו סיוט רחוק מהלילה, מעין תוצר לוואי של ההאנגאובר. הוא
התפלא על עצמו כיצד לא הבחין בנקודת החן המכוערת שעל עורפה כבר
לפני הרבה זמן. הוא לבש ג'ינס וטי שירט הדוקה שהבליטה את גופו
החטוב. הוא נישק את הטבעת שעל השרשרת בזמן שרכן לקשור את מגפיו
השחורות. הוא תפס במהירות את האוטובוס הראשון לכיוון מרכז
עזריאלי. הוא עבד בתור מוכר בטאואר רקורדס שם. מובן מעצמו שהוא
היה מעדיף להתלות מהפירסינג בגבתו ולהיות מוטס כסיוע
לאפגניסטן, מאשר לעמוד שם שמונה שעות ביום ולהסביר לילדות בנות
12 שהדיסק החדש של בריטני אזל מהמלאי. הרבה לפני שהוא בכלל חשב
על לעבוד בטאואר, הוא עבד בסופר זאוס, בדיזינגוף. אומנם גם שם
הוא היה צריך להסביר לילדים בני 15 שמטאליקה זה לא סדרה של
משחקי מחשב, אבל מדי פעם באו לשם אנשים שאפשר לפתח איתם שיחה.
כמו טרנט, בחורה שלמרות שמה, הייתה שופעת נשיות בצורה שלא
תאמן. כל אימת שהיה צריך להדריך את הילדות לאות B, או לאוסף
הלהיטים החדש שניצב על הדלפק, הוא נטה להיזכר ביום הראשון שבו
ראה את טרנט.
הוא בדיוק היה שקוע בשיחה עם מוכר אחר על מהות הבסיסטים באשר
הם, כאשר היא נכנסה. שערה השחור שהגיע עד לכתפיה נאסף כלפי
מעלה, ורק פוני דליל כיסה את עיניה הזוהרות. " תגידו.. יש לכם
אולי  את  הדיסק של Adema?... " עיניו נקרעו לרווחה ברגע שראה
אותה.  הוא יצא לצד השני של הדלפק  ללא מילים והתכופף בשביל
לחפש את הדיסק במצבור מתחת למדף. תוך כדי כך הוא הציץ אל גופה.
היא לבשה שמלה שחורה שהגיעה לה לברכיים, ומהם למטה היא לבשה
מגפיים גבוהים מעור. חלק מאצבעותיה הארוכות היו עדויות בטבעות
כסף אדירות. ציפורניה נצבעו בצבע דם כהה, ועיניה נצצו בירוק
בהיר. הוא נעמד והסתובב אליה-" את אוהבת את אדמה?.."  הוא שאל
והבחין במחשוף מפתה וגדוש. "לא ממש... זה לאחותי הקטנה. אני
מנסה לחנך אותה למוזיקה נורמלית, שלא תהיה כמו כל הילדות בנות
ה12 ששומעות בריטני.. ימח שמם". שנים אחר כך הוא עוד גיחך כאשר
נזכר במשפט הזה שלה. מפה לשם, הם דיברו, וקבעו לקפה, ואז לעוד
קפה, ולהופעה, ולבר, וכל פעם שיצא יחד איתה בציבור הוא הבליט
את חזהו, גאה בעצמו על שהצליח להשיג בחורה כל כך יפה.  הוא
זוכר את הלילה הראשון שבילו יחד, כאשר הוא נדהם לגלות דרך
שפתיו כמו דבר כמו עורף יכול להיות חושני ויפה.
הוא נזכר בכל הימים והלילות שתמיד היו קצרים מדי. הם יצאו שלוש
שנים. ודוריאן תמיד נדהם מחדש כמה שהוא מאוהב בה, וכמה שהוא
קשור נואשות אליה. הוא זוכר כאשר החליטו לצאת ביחד לחו"ל. הם
טיילו שלושה שבועות באירופה, נכנסו לפסטיבלי ענק, התמסטלו על
המוזיקה ביחד. ביום האחרון לטיול הם היו על חוף אגם נס
בסקוטלנד, ממציאים ססמאות בעד אימוצה של נסי ומציאת בית חם
ואוהב בשבילה. הוא הושיב אותה על שברי הצדפים וצפה , יחד איתה
, בשקיעה הכי יפה בעולם. ואולי זה רק בגלל שטרנט הייתה שם.
ממש לפני שהשמש שקעה ונעלמה מהעין, הוא הציע לה נישואין.  הוא
סיפר לה כמה שהוא מאוהב בה. כמה שהוא לא יכול בלעדיה.  כמה
שהוא רוצה אותה כל שניה אומללה מחייו. והיא הסכימה,  חיבקה
אותו וליטפה את עורפו.  טבעת כסף שאבן ג'ייד ירוקה הייתה טבועה
בקצהה קישטה מאותו יום את אצבעה.  דוריאן תמיד אמר לה שהאבן
הזכירה לו את עיניה, העמוקות בלי סוף.


אבל מזלו הרע של דוריאן חזר לרדוף אותו, לאחר שהניח לו שלוש
שנים מאושרות מחייו. ביום שבו טרנט לבשה את שמלת הכלה הלבנה
שלה,  היא מתה.  דוריאן זכר עד היום את הנשיקה האחרונה שלו על
עורפה, על שפתיה האדומות כדם.  הוא הלך לארגן מספר דברים לפני
החופה, וסיכם איתה שיפגוש אותה באולם. בעיניה הירוקות פיזזו
נקודות זהובות קטנות. היא הפריחה לו נשיקה באוויר והתניעה את
המנוע. כך היא התרחקה, והוא נסע באוטובוס לעידו, הבן אדם שהכיר
אותו כבר מימי הגן, ודיבר איתו. בדרך חזרה היה פקק איום.
דוריאן בחר ללכת ברגל. הוא שם לב לתאונה שעיכבה את  התנועה.
רוכב אופנוע התנגש ברנו. מכונית שנראתה בדיוק כמו המכונית של
דוריאן. כוחות החילוץ של מד"א הוציאו מתוך הרכב המעוך גופה של
אישה. שמלת הכלה הלבנה שלה הייתה מוכתמת בדם. דוריאן רץ לעבר
המקום, חושש שאכן הגרוע מכל קרה.  טרנט שכבה על הכביש, ללא רוח
חיים. עדיין יפה כמו ביום שראה אותו לראשונה. עיניה היו קרועות
לרווחה,וטבעת הכסף עדוייה על אצבעה הארוכה. עיניו של דוריאן
ניטשטשו ודמעות מילאו את עיניו כל אימת שנזכר באירוע.הוא עצם
את עיניה ולקח את הטבעת. מאז היתה הטבעת תלוייה על צווארו
בשרשרת, דוריאן הטביל אותה כל שבוע בבושם שלה. כך שתמיד הריחה
כמוה. מאז הוא איבד שתי עבודות, בגלל חוסר ריכוז אימתני. עכשיו
עיניו התמלאו שנית בדמעות, והוא הרגיש שתיים שזולגות במורד
לחייו.


לאחר עוד חמש שנים שבהן זיין ללא הכרה  והיה נטול רגשות כלפי
כל בחורה שבא איתה בקשר, דוריאן התאבד. בצוואתו ביקש להקבר עם
אישתו. ונראה שבכל זאת, לאחר שחייו נגמרו, מזלו הרע עזב אותו.
הוא נקבר עם  טרנט, כמו שדיברו ביניהם פעם, שיתאבדו ביחד
כשימאס להם מהחיים, בגיל מאוחר מאד. הוא דמיין זאת  בתור
הלוויה בארון גדול, בו הוא וטרנט ינוחו, חבוקים, כמו שהיו פעם.
דוריאן נקבר, לבוש בבגדי הכלולות שמעולם לא לבש, יחד עם
ארוסתו, לבושה בשמלת הכלה המוכתמת שמעולם לא השלימה את יעודה.
השושנים ששתל ליד קברה בזמנו, רק כדי לסמל את אצילותה וקסמה,
גדלו ופרחו, ובמותו  צמחו פרא, יפים ומכאיבים. ועד היום, אם
תסתכלו בין המצבות והקברים, תראו את השיח הענק  ובתוכו נצנוץ
של כסף. הטבעת שוכנת בבטחה.