בתחילה, חלפתי על פניה מבלי להבחין בה כלל. כמו כל אותם הדברים
מהם אנחנו מעדיפים להתעלם, לדחוק אל שולי תודעתנו, כך גם המראה
של אישה זקנה ומוזנחת המחטטת בפחים ברחוב חומק מהכרתנו מבלי
להשאיר זכר. בפעם הראשונה שמגיעים לעיר גדולה עוד מבחינים בהם.
לאחר זמן מה הם הופכים לחלק בלתי נפרד מנוף העיר. איננו
מבחינים בהם עוד, כדי לא לפגוע באסטטיקה הפנימית שלנו. כדי לא
ליגע את המחשבה בדברים חסרי טעם.
היא בדקה את תוכנו של הפח במסירות, תוך שהיא מפזמת לעצמה איזה
שיר. משהו גרם לי להביט בה פעם נוספת. אולי הקול נשמע לי מוכר?
היא הרימה את פניה לרגע ויכולתי להבחין בהן בבירור. "אישה
זקנה? למה חשבתי שהיא אישה זקנה?" תמהתי לעצמי. נכון, בגדיה
הבלויים, השיער הפרוע והמלוכלך, המראה המוזנח, כל אלה גרמו לה
להראות מבוגרת מגילה, אבל היא בהחלט לא הייתה אישה זקנה. אולי
אפילו בת גילי.

לא הייתי מקדיש לה מחשבה נוספת, אלא שמשהו בפניה נראה לי מוכר.
מוכר מידי. בעוד שמות וזיכרונות עולים וצפים במוחי, ניסיתי
להתכחש להם. אולי כבר ראיתי אותה כאן פעם, ולכן הפנים שלה כה
מוכרות? הרי לא יכול להיות שזאת היא, שעומדת כאן מולי, מחטטת
בפחים. עבר כל כך הרבה זמן מאז, ולי הרי אין זיכרון כל כך טוב
לפרצופים. זהו סתם דמיון מקרי. איך יכולתי להעלות על דעתי?
צעדתי כמה צעדים לעברה. "מיקה?" קראתי בפליאה.

היא הרימה את ראשה מהפח. וכשהבחינה בי, עיניה נצצו, והפכו לרגע
את הדמות הכעורה והמוזנחת למלאת חיים.
"אלי?" היא קראה. "עבר כל כך הרבה זמן ... הו אלי ... התגעגעתי
אליך".
"הו אלוהים. מיקה ... את נראית כל כך ... שונה"
היא השפילה את מבטה. "אתה לא אוהב את מה שעשיתי לשיער שלי?".
בדברה העבירה את ידיה בתנועת סירוק בשיערה הפרוע והמוזנח.
"עיצבתי אותו בעצמי" אמרה בליווי צחקוק עצבני משהו.
לאחר שבה והביטה בי, סורקת אותי במבטה, מכף רגל ועד ראש. "אתה
דווקא בכלל לא השתנית".

את האמת? זה רחוק מלהיות נכון. מאז אותם ימים גידלתי כרס קטנה,
הלבשתי את עצמי בחליפת עסקים ועניבה. תווי פני הראו בבירור את
השנים הנוספות שעברו, ושיערות לבנות כבר החלו לצוץ על ראשי.
אבל היא. מיקה. אני זוכר בבירור את אותם ימים. היינו אז חבורה
פרועה של צעירים חרמנים. והיא הייתה כל כך יפה. אני זוכר את
הפעם הראשונה בה נפגשנו. הנחתי אז שהיא החברה של רונן. הם
הגיעו ביחד, וכל הזמן החליפו מבטים. לא עברו חמש דקות, וכולנו
סבבנו אותה. ניסינו להרשים אותה בחכמתנו ושנינותנו הרבה. והיא,
מיקה היפה, מיקה המהממת, העבירה את תשומת ליבה מאחד לשני
במיומנות ובחן של לוליינית קרקס, צוחקת עם כולנו, גורמת לכל
אחד ואחד מאיתנו לחוש כאילו הוא- הוא זה ששבה את ליבה.

הבטתי בה וניסיתי לחפש בה את אותה היפיפייה שהייתה פעם. ניתן
היה להבחין באותו האף. אותם העיניים. אותו מבנה פנים. כל אותם
הדברים, שאז משכו אותנו כל כך, עדיין נמצאו אצלה, אם חיפשת
היטב. מעבר לחזות המוזנחת. ללחיים הנפולות. לקמטים הרבים מסביב
לעיניה.

איך היא הגיעה ... לזה? נזכרתי שוב באותם ימים רחוקים. גם אז
חשבנו שהיא מעט מוזרה. אני זוכר את השיחות איתה. כיצד, ממש
באמצע משפט, היתה עוברת לדבר לפתע על נושא שונה לגמרי, מבלי
ששמה לב לכך כלל. אבל לא ייחסנו לכך הרבה חשיבות אז. למי בכלל
איכפת מכמה מוזרויות קטנות אצל בחורה שנראית כמוה?

עברנו הרבה חוויות ביחד באותם ימים, אבל היה לילה אחד אותו אני
זוכר טוב יותר מכל הזמנים האחרים שבילינו ביחד. זה היה כאשר
אבא התקבל לעבודה בניו-יורק, ואני, כמו שאר המשפחה, עמדתי
לעבור איתו. מיקה באה אלי בכדי להיפרד. ישבנו אצלי בחדר, על
המיטה, ופתאום היא התחילה להתייפח. "אלי", היא אמרה בעיניים
דומעות, "אל תעזוב אותי. איך אני אסתדר בלעדיך?".
"אבל כל החבר'ה נשארים כאן איתך. רונן וזיו וקובי ... את לא
נשארת לבד."
"אבל אתה היית הכי מיוחד ... הכי ... רגיש. אני לא יודעת מה
אעשה כשתלך. אתגעגע אליך".
הבטתי בה. לא ידעתי מה לומר. אני לא זוכר הרבה רגעים של דממה
במחיצתה של מיקה, אבל זה היה אחד מהם.
"אלי", היא שברה את השתיקה. "חבק אותי".
אולי, במבט לאחור, זה נראה מוזר, אך בכל הזמן הרב שהיינו ביחד,
עד כמה שנמשכתי אליה, מעולם לא חשבתי להגיע איתה לקרבה פיסית.
אולי כי עדיין ראיתי בה החברה של רונן. מעולם לא הגענו קודם
אפילו לכדי חיבוק תמים.

לאט לאט, התקרבתי אליה.  כרכתי את זרועותי סביבה, והיא עטפה
אותי בזרועותיה. ישבנו כך, מחובקים, במשך חמש דקות בערך.
"אלי", היא לחשה אז באוזני, "אתה חושב שאני בחורה מושכת?"
"מעולם לא ראיתי בחורה מושכת ממך", השבתי לה. מבטנו הצטלבו,
ואז התנשקנו.

המשך הלילה היה חוויה אותה נצרתי שנים רבות לאחר מכן. בתור נער
בן שבע-עשרה וחצי, וחסר ניסיון מיני לחלוטין, לילה כזה, עם
נערה כמו מיקה, הוא חוויה שלעולם לא תשכח. גם שנים רבות לאחר
מכן, בזמן שהותי בניכר, עוד דמיינתי את עצמי נפגש איתה שוב,
והיא רצה אל זרועותי, ואחר כך אנחנו מתחתנים וחיים באושר.

"אלי", היא העירה אותי מהירהורי. היא חייכה חיוך שחשף שני
טורים של שיניים ששנים רבות של הזנחה נתנו בהם את אותותיהם.
"אלי", שבה ואמרה בהתקרבה אלי. "אתה עדיין חושב שאני מושכת?"