אפשר להגיד שסמדר היא הדבר השני שחשוב בחיי.הדבר הראשון הוא
אני,אבל הדבר הראשון תלוי בשני והמתאם בינהם עולה משנה לשנה.
ממרומי גיל החמישים אני יכול להגיד שהיא האדם היחיד שאיתו אני
בא במגע חברתי,ולכן אני שומר עליה מכל משמר.
לפעמים אני חושב שהתלות שלי בה,שהלכה והחריפה במהלך השנים גרמה
לי לעשות דברים מוזרים.
הילדים שלי,בעיקר זה שראיתי בו המתחרה העיקרי על תשומת ליבה,
הפכו לעצמאיים מהר מאוד לאחר כל המאבקים והתמרונים.
אני נזכר במניפולציות ,במשחקים שהייתי צריך להפעיל על מנת
להפחית את תשומת הלב האימהית שלה אליהם.
אני זוכר שקראתי להם תלותיים,אפסים.דחקתי בהם לצאת
לעצמאות.רציתי להישאר ,כמו לפני שהם נולדו,רק עם סמדר.
אבל בעצם אם אני מסתכל אחורה לא היתה לי ברירה.
אנשים אחרים לא ממש מבינים אותי,קשה לי ליצור איתם קשר.
הייחוד שלי בסגירות שלי,בסלקטיביות הבלתי אפשרית,בפגיעות שלי.
התלות שלי בה,כמו התלות של הורי שאחד נפטר בהפרש חודש מהשני
אחד בשני, היא ממש הישרדותית.
אני בעצם אדם מיוחד,אדם שלא מתחבר עם כל אחד או שיכול להיות
שאני סתם אפס,סתם לא חברותי,סתם פגיע ולאף אחד בכלל לא אכפת.
אולי רק אני חושב שאני מיוחד,אולי החיים בבדידות רוחנית הם
האפסיות בהתגלמותה,ורק היא שם לאזן את חיי הטרגיים בקלילותה.
אולי התלות שלי באותה אשה,שאין ספק שהיא יחידה בדורה,גרמה לי
לאהוב אותה ולאט לאט להתנתק מכל הסביבה,להתרחק מכולם,לשהות
בתוך הבועה שלי,בתוך חדר העבודה שלי,סביב הספרים שלי,להתפתח
בתוך עצמי,לצבור הרבה ידע והמון יכולת על החיים,אבל בלי שאף
אחד רואה.
בלי שאף אחד יכול להתרשם.
לאמת פנים רבות והיא מובילה את העיוורים אל גורל עגום.
אבל אולי אם יקרה משהו לסמדר ,ממרומי גיל החמישים,אדע לצאת
מתוך הבועה ,אדע ליצור קשר עם אנשים אחרים,לגעת בהם.
אולי אז הילדים שלי יעריכו אותי יותר,אולי אחדל מאותה
הציניות,מאותה פתולוגיה חברתית שהפצתי בצאצאי.  אולי  ואולי
לא.......