כאב הבערה על עור רך וילדותי נחרט בתודעה שהלכה לאיבוד תחת
השנים שחלפו מהר כל כך, מהר מדי...
ואתה, עודך צלול. מאחורי שכבות הגיל והשכחה, דמותך עומדת גאה,
מחויכת ומאופקת. מאופקת?
מגע זר, קפוא או שורף משתק ילדה קטנה אל תוך עוצמתה של הגבורה
שבסבל.
כאב. פילוח עוצמתי של תמימות, ביתוק של נעורים.
אתה עצום ממדים, בעיניך אש, גופרית, גופך מעורר אימה.
ילדה קטנה מחפשת אבא. מחפשת אהוב. מחפשת את עצמה.
ילדה שקטה, ילדה זועקת בדממה.
שוב רועדת בכאב, מאיימת להתנפץ  תחת העול הממכר, המשכר, המשקר.

העור הרך מדמם. בוער, צורב. טוב לי רע לי, בתוכי, מחוצה לי.
אתה לא מפסיק. אינני רוצה שתפסיק, אינני תרה אחר מחילה.
עם ידיים יציבות ועיני שטן חומות חודרות, אתה ממשיך במלאכה.
טיפות שחורות כבר משתלטות על הרגש, חודרות אל מתחת לעור. מתחת
לנפש. נפש? איה היא?
אין נפש, רק דם, רק דם. הדם הוא הנפש.
הנפש היא רפש, הדם הוא החום, הלב עגום הנפש צוחקת הדמעות
זולגות, השפתיים קופאות, העיניים שוחקות ואתה?
חריטה קפואה שורפת את אחרון איפוקיה. ילדה קטנה צועקת, ואתה
נעלם.
מותיר בין ורידיה רק סימן שחור מכוער, נפש.