אחרי ששכבנו בפעם הראשונה, היא שאלה אותי מה הדבר הכי עצוב
שקרה לי בחיים. אמרתי לה שזו שאלה מאוד מוזרה לשאול במצב כזה,
ושאנחנו עדיין לא הגענו לשלב כזה של פתיחות ואמון הדדי.
וחוצמזה אני עדיין די ילד כדי להתחיל לעשות סיכומים כלשהם. אבל
היא התעקשה. ביקשתי כמה דקות לחשוב על זה. אחר כך אמרתי לה,
שזו לא חוכמה מצידה לשאול אותי דבר כזה. היא הרי איבדה את אמא
שלה לפני שמונה שנים, ואין לי שום דבר שיכול להתחרות בזה. היה
לה סרטן, לאמא שלה. זה היה הרבה לפני שנפגשנו. אני מכיר אותה
סך-הכל שבוע וחצי. היא אמרה לי שזה לא הכל. לפני חמש שנים היא
איבדה את החבר הראשון שלה. הוא נהרג בצבא ממטען צד. אמרתי לה
שהתוספת הזאת לא עוזרת לי הרבה עם הניסיון למצוא תשובה הולמת
לשאלה שלה. ואז היא אמרה שיש עוד. לפני שלושה חודשים היא איבדה
את החתול שלה. הוא נדרס על-ידי משאית. לא ידעתי מה היא רוצה
שאני אגיד. בסוף אמרתי לה שאני לא יכול לחשוב על רגע ספציפי
שאפשר לבודד אותו ולהגיד עליו שהוא "הכי עצוב". יש כמה רגעים
שאיזה משהו שהיה חשוב לי לא הסתדר וזה עשה לי הרגשה לא נעימה.
למשל בכיתה י"א, כשהבנתי שהמטר שישים ואחת שלי לא יתקדם עוד
הרבה, והחלום שלי להיות שחקן כדורסל מקצועני לא יתגשם. למשל,
כשגם החברה השנייה שלי עשתה פרצופים כשדיברנו על מין אוראלי
והתחלתי לחשוש שכבר אף פעם לא תהיה מישהי שתרד לי, עובדה
שמחזיקה עד היום. למשל כשהורידו את סיינפלד לפני שהספקתי לכתוב
להם פרק. אבל לא היה שום דבר רציני. לא איבדתי קרוב משפחה או
חבר או אפילו חיית מחמד אהובה. הדבר הכי רציני שאיבדתי היה את
הכדורגל שלי בגיל תשע, ואני זוכר שגם זה היה רגע עצוב בשבילי.
אבל עד כמה שזה אולי ישמע מקאברי - הרגע הכי עצוב בחיים שלי
עוד לא הגיע. שתקנו כמה דקות ואחר כך היא ירדה לי והזדיינו עוד
פעם.