76 שבועות עברו מאז אותו אחר צהרים חורפי בו ביקשה ליאורה מארז
לעזוב את ביתם המשותף בכפר הנוטר, 76 שבועות בהם חשב שכבר שכח
אותה. קרוב לשנתיים עברו, שבהן הכיר ארז חצי מהבנות בת"א, בילה
איתן, שכב איתן וניסה לשכוח אותה.

את ליאורה פגש באוניברסיטה, לקחו יחד קורס בסטטיסטיקה,
וכשנפגשו ליד לוח הציונים בסוף הסימסטר שמו לב בפעם הראשונה
אחד לשניה או אולי אחת לשני (אף פעם לא הגיעו להסכמה בנושא
הזה).

וכשראו אחד על פני השני את האכזבה מהציונים....... "רוצה ללמוד
יחד למועד ב' ? " פנו אחד לשני, מי פנה למי הם לא זוכרים.
מאותו יום לא נפרדו. הוא לא חשב שאפשר לאהוב כל כך, פעם ראשונה
שחברה שלו היתה גם חבר שלו, פעם ראשונה שלא אכלו אותו געגועים
לחבר'ה, פעם ראשונה,

פעם ראשונה, פעם ראשונה, פעם ראשונה, פעם ראשונה, פעם ראשונה,

פעם ראשונה, פעם ראשונה, פעם ראשונה, פעם ראשונה,

פעם ראשונה, פעם ראשונה, פעם ראשונה,

פעם ראשונה, פעם ראשונה,

פעם ראשונה,

ליאורה

בפעם הראשונה.

ליאורה מסיימת תואר ראשון, ליאורה מסיימת תואר שני, ליאורה
מאכילה את החתולים, ליאורה עושה אהבה, ליאורה עצבנית,ליאורה,
ליאורה, שש שנים צפה בה, שיתף אותה, השתתף איתה.

ליאורה,

ליאורה, ליאורה,

ליאורה, ליאורה, ליאורה,

ליאורה, ליאורה, ליאורה, ליאורה,

עד לאותו יום לפני שנתיים "
אני רוצה זמן לחשוב, ארז" - "בסדר" ענה והלך.

מעולם לא הפסיק באמת, לאהוב אותה, למרות שלפעמים חשב כך.

לפני חודשיים הכיר את גילי.

לילה של יום חמישי קפץ לבקר את עופר - חבר מהצבא, מנהל מועדון
של גייז' בת"א, תמיד כשאין לו מה לעשות באמצע הלילה, הוא קופץ
לבקר את עופר במועדון, להרביץ כמה וודקות חינם, לפני השינה.

בדרך כלל כשנכנס לבית קפה או מועדון מרגיש את הפרפרים בבטן,
חושב לעצמו הנה, היום אני פוגש אותה, את האהובה הנצחית, את
אותה אחת שמחפשת אותי, שמסתובבת לילות וימים בניסיון לפגוש
אותי. ולפעמים באמת נדמה לו שפוגש אותה, אפילו מתרגש קצת אחרי
הפגישה הראשונה, אבל לא, שוב ושוב לא, "זאת'י לא האהובה הנצחית
שלה אני מחכה" - אומר לעצמו.

הוא אוהב לשבת שם, אפשר לשבת רגוע, אין צורך לסרוק כל הערב אחר
הנצחית, ברור לו שכאן היא לא נמצאת, ואם כן, אז היא בטח תעדיף
את בת דמותו הנשית.

עופר התקרב לעברו מכיוון הבר - יודע מה אוהב ארז לשתות - אוחז
בשתי כוסות חד- פעמיות מלאות בוודקה עם אשכוליות.

"מה המצב ארז ? יש מישהי ?" שואל עופר בשעה שמוסר לו כוס אחת.

" לחיי האחת " עונה ארז ומשיק את כוסו בזו של עופר.

"סוף סוף " ממלמל עופר ונזכר בלילות השלמים שהיו מעבירים יחד
בשמירות ומארבים בלבנון, מביטים ב"ערגה" (איפה נמצאת "ערגה"
שאל אותם פעם יוסי, מביט לעבר ישראל) לעבר האורות המנצנצים
מכיוון הארץ, ומדברים רק על איך הם יכבשו את כל בנות הארץ
והעולם לאחר השחרור, אף אחד מהם לא חלם אפילו שיום אחד ימאס
להם מהזיונים,

       

"עופר, הנה החוזה מוכן, תרכז את כל המוצב ליד הדגל" קרא ארז
בוקר אחד כשחזרו ממארב.

"יאלה, כולם לדגל, הקפצה" התרוצץ עופר בין כל החדרים בבונקר
"כולם חוץ מהשומרים, תוך חמש דקות ליד הדגל" הכריז בצאתו
מהבונקר, למשמע קריאות הסמ"פ קפצו כל חיילי המוצב ממיטותיהם,
לובשים אפודים, חובשים קפלס"טים,
מתנגשים אחד בשני ומקללים "כוס אמק, אמל", "עוד שנה למנייאק"
ועוד קריאות משונות. אבל, כיאה לחיילי גולני מקצועניים,
תוך שתי דקות ניצבו מתחת לדגל, מצפים לשמוע איזה מוצב חטף את
הפיגוע של היום, לאן הם מוקפצים, קצת עצובים שלא הם עצמם
ניתקלו.

קריאת "הקשב" נשמעה במוצב ענדוריה, עשרת חיילי המוצב נמתחו
לקראת בואם של סגן ארז שדה המ"מ וסגן עופר סוויסה הסמ"פ.

"חיילים יקרים" פתח ארז "נאספתם כאן היום ע"מ לשמש כעדים בטקס
חתימת ההסכם ביני לבין כבוד הסמ"פ שלכם מר סגן עופר סוויסה"
"אבי גש לכאן בבקשה, אתה תהיה יושב ראש הטקס" פנה ארז לותיק
החיילים במוצב, בן אותו מחזור גיוס שלו ושל עופר.

אבי ניגש לחדרו ויצא ממנו כשהוא עטוף בסדין לבן ומגבת על ראשו,
כתחליף לפיאה שהיה חובש לו היה שופט בבית משפט אנגלי. נוהג
מקובל הוא בגולני שתפקיד השופט בטקסים מעין אלה מוטל תמיד על
החייל הותיק בפלוגה שאינו קצין או מפקד, החפ"ש הותיק ביותר.

אבי תפס את מקומו על כורסת היו"ר שהובאה מחדר האוכל בידי שני
חיילים וקרא " כיו"ר טקס חתימה זה הריני ממנה את מר חיים עיני
ואת מר שגיא קוטלר כסגנים" שני החיילים ששמותים הוזכרו רצו
לחדרם וחזרו כשהם עטופים בשקי השינה שלהם המשמשים להם
כגלימות.

"אנו החתומים מטה, ארז ועופר מתחייבים בזאת שאף לא אחד מאיתנו
יתחתן או יצור קשר של יותר מחודש עם אשה (אלא אם כן היא
מתעקשת), לפני שיזיין לפחות מאה נשים, ולראיה באנו על החתום
בנוכחות כבוד היו"ר."

"ארז, עט" ביקש אבי והמשיך להקריא מתוך הדף " בנוכחות כבוד
היו"ר אבי, שני סגניו חיים ושגיא ובנוכחות כל הנופשים במוצב
ענדוריה אשר בארץ הלבנון"

ארז ניגש ראשון אל הספסל, תוך עידוד קולני של חיילי המחלקה,
לקח את העט בידו וחתם, וכמו לפי תאום מראש באותו רגע נמלא
האויר בשריקות מתכתיות, "כולם לעמדות" נשמע קולו של עופר מבין
רסיסי העפר והעשן שהופיע בכל מקום.

       

"לא, לא, אין" העיר ארז את עופר מתוך החלום בהקיץ ששקע בו, תוך
כדי שמדליק סיגריה, ומנסה להיזכר אם כבר אמר לשרית שזה לא זה
ושאין טעם להמשיך את מערכת היחסים בניהם, או שאולי רק תכנן
להגיד לה את זה.

"בוא'נה אני אפילו לא הספקתי לחתום אז על ההסכם" נזכר עופר
באבי, יושב ללא רוח חיים בתוך כורסת היושב ראש אוחז בדף ההסכם
כאילו מחכה לו, לעופר שיבוא ויסיים את הטקס.

"איזה הסכם ? ? ?"

"אז ב."

"עופר... עופר," קרא
אחד העובדים מבעד למוסיקה "מחפשים אותך למעלה בכניסה, יש
בעיות" הוסיף.

"שלא תזוז," פנה עופר לארז "אני כבר חוזר."

"לאן אפשר לזוז פה, "
ענה ארז, אך עופר כבר היה במדרגות בדרך לכניסה ולא שמע אותו.

"יש לך אש?" פנה אליו בחור מיוזע לבוש גופיה.

"קח," הושיט לו ארז את הסיגריה

"תודה."

"פעם ראשונה במועדון?"
שאל הבחור מציב את מרפקיו על הבר ומניח את ראשו בתוך כפות ידיו
- דומה לגביע העולמי בכדורגל - חשב לעצמו ארז וחייך - חיוך
שהתקבל
בשמחה.

"עזוב אריק, מה קרה לחוש הריח שלך? אתה לא רואה שיש לנו פה
זיין נשים דגול," דחף אותו עופר מאחור.

"אבל שווה ניסיון," אמר אריק מחייך וחזר לרקוד.

"נו.. אז מה קורה, יש חדשה או אין?" חזר עופר לארז.

"תגיד עופר, הבחורה שם, היא גם בקטע? או שיש אפשרות?" שאל ארז
תוך כדי שהוא מצביע בעיניו לעבר בחורה לבושת שחורים שרקדה
בפינת האולם.

"לברר???" שאל עופר.

"לא, לא, שכח מזה,"
תופס את עצמו מפר הבטחה שנתן לעצמו רק הבוקר לפני שפגש את שרית
לשיחת פרידה.

       

"לא עוד נשים," הבטיח לעצמו, "אני מאבד את כל הריגוש בשגרה
הזו, שגרה שעוד תגרום לך לפספס את הנצחית גם כשתפגוש אותה."

       

"מה שכח מזה? -  אני ניגש."

"אמרתי עזוב, אז עזוב."

...

"שלום, שלום, מישהו פה מדבר עלי? או שהחבר שלך פוזל עופר?"
הופיעה הבחורה בשחורים מאחורי ארז.

"שלום גילי. מה שלומך? תכירי,"
אמר עופר מפנה את מבטו לעבר ארז "זה ארז, חבר מהצבא, פוזל מאז
המצור על ביירות."

"נעים מאד, גילי," הושיטה גילי את ידה, קדה קלות.

"נעים מאד," ענה ארז ונישק את כף ידה.

"פעם ראשונה במועדון? " שאלה גילי

"מה זה? סיסמא פה השאלה הזאת?"

"מה???" שאלה גילי מקרבת את ראשה לארז, "המוסיקה," הוסיפה
מצביעה בעיניה לעבר הרמקולים.

"לא, לא פעם ראשונה, הפעם המאה לפחות, ומה איתך קבועה פה?"

"לא, כל פעם טועה מחדש."

"אז שנלך ?" שאל ארז ולא האמין למשמע אוזניו, "כוס אחת עדיין
לא שתית וכבר אתה נשבר," חשב בלבו.

"לא שומעת אותך עם המוסיקה, מה אמרת?"

"בואי נצא קצת למרפסת, אמרתי, הרעש פה באמת מחריש אוזניים,"
אחז ארז בידה של גילי מוביל אותה בין הרוקדים לכיוון המרפסת.

"אתה אפס, ארז, אתה אפס, זה מה שאתה, לא מסוגל לעמוד מאחורי
החלטה כל כך פשוטה." שקע ארז במחשבות תוך כדי הליכה, ולא שם לב
לחילופי המבטים והחיוכים בין גילי לבין בחורה קטנה ובלונדינית
שנשענה על עמוד בפינת האולם.

"רוצים עוד משהו?" שאלה המלצרית, מפנה את בקבוק היין הריק מן
השולחן.

"קצת גראס" חייך ארז את חיוכו המקסים.

"בכיף, תקפוץ אחרי הגשם" השיבה המלצרית בחיוך משלה, עוזבת אותם
לנפשם.

...

"שש שנים הייתם יחד?" שאלה גילי מעלה על פניה הבעת התפעלות
"חודש אני לא מחזיקה עם אותה אחת," הוסיפה מחייכת.

"ותאמיני לי אין לי מושג למה נפרדנו?" שקע בהרהורים.

"כבר שנה וחצי היא לבד ולא מוכנה אפילו לשכב איתי, ושלא תטעי,
היו לנו זיונים ענקיים, שכחנו את עצמנו לשעות."

"...מה את עצמנו?"

"את העולם כולו, מאחרים לפגישות, לארוחות ערב, לחתונה של אחיה
הגענו באיחור בגלל זיון."

"לא מבין איך היא מסתדרת בלי."

"היא לא !!!" קטעה אותו גילי.

"מה את מדברת, היא אמרה לי שהיא לא הייתה עם אף אחד," ענה ארז
"ואני מאמין לה."

"אף אחד??? אולי? טוב, בוא נעזוב אותה, כבר מאוחר, בוא ניסע
אלי לנס," אמרה, "אני הולכת להביא את המעיל שלי," הוסיפה תוך
כדי שהיא קמה ונכנסת למועדון.

"נראית לא רע," חשב לעצמו ארז, מביט בה מתרחקת "גוף מושלם,"
תיקן את עצמו מהר, "טוב ממחר דיאטה, היום נלך אליה, בבקר נגיד
יפה שלום וזהו.
ממחר גמילה עד להופעת הנצחית," תירץ לעצמו את שהולך לקרות.

       

"מה לשים?" שאלה גילי רוכנת לעבר ערמת הדיסקים "מתי כספי
מתאים?"

"כן, כן, מתאים," ענה ארז, חש את ההתרגשות עולה לכיוון בטנו
למראה חולצת הטריקו בתפקיד הפיג'מה שלה, שלבשה אחרי המקלחת.

צלצול בדלת הקפיץ אותו.

"בטח השותפה!" קבעה גילי רצה לכיוון הדלת...

"נמאס לי, פעם עשירית שהיא שוכחת את המפתחות," רטנה גילי תוך
שהיא מחבקת את כתפיו של ארז מאחור ומעבירה את שפתיה לכל אורך
צוארו , מתנוך אוזנו עד לכתפו.

שוכח את כל סיכומיו עם עצמו עצם ארז את עיניו מתמכר לשפתיה
המלטפות, כשלפתע חש זוג ידיים נוסף מלטף את גופו.

"אל תפקח את העיניים, תן לנו לטפל בך," חש את הבל פיה של גילי
באוזנו תוך שהיא קושרת את עיניו.

חודשים ארוכים עברו מאז ישן כל כך טוב בפעם האחרונה, אפילו
הצורה בה התכרבל עם הגוף שלצידו הייתה מוכרת.

"לילה טוב," לחשה גילי.

"לילה טוב," השיבה ליאורה "סיגרי את הדלת בעדינות שהוא לא
יתעורר," הוסיפה תוך שהיא מצמידה את גופה העירום לגופו של ארז.