המחשב הציל את חיי.  אולי זו אמירה קצת דרמטית אבל כך הרגשתי
באותם הימים.
אף פעם לא שאלתי את יוד איך הוא הגיע אלי. למען האמת גם לא כל
כך איכפת לי לדעת נוח לי לחשוב שנשלח להצילני.
בלילה, לאחר שגמרתי  את כל העבודות הממש חשובות שהיו לי לעשות,
סגרתי את פתחי הבית.
היה לי מצב רוח מזופת למדי. לקחתי כוסית גדולה של יין אדום
ופתחתי את  המחשב לדבר עם ידידים  מהרשת.
בתחתית הלוח הבהב אור חדש-  יוד. לחצתי וקראתי בהפתעה :
-  בוקר. האור עוד מסתתר מתחת לאופק המזרח,
       שט במעלה הכדור. הוא יצא את אוסטרליה בדרכו אליך.
            ענן  הגיג הוא יחליק בנחת, ויגיע, ירגיע הגיג . .
. . .  
            ואת?
היססתי, החסרת משוגעים אני? אבל פתאום שיניתי כיוון, למה לא?
מה הוא יכול לעשות לי  וכבר אצבעותי מדפיסות במהירות:
- הגיע אלי הענן ההגיג ואני מהססת האם אלי פניו?
- אליך. אליך רוצה להגיע אליך עכשיו מבט קטן שלך והינהון
    במפתן הדלת להציפך בנחשול ערגתי.
נבהלתי. זה מתחיל להיות אמיתי . להמשיך?  להפסיק?  לדחות? אף
פעם לא התנסיתי בזה. קצת מפחיד. סגרתי את השיחה כשאני מתחמקת
מתשובה. מזגתי  לעצמי עוד כוס יין ידעתי שאתעורר מחר עם כאב
ראש נורא, אבל הייתי מוכרחה.
למחרת הייתי קופצנית ונרגנת. למה  לא בעצם? מה אפסיד?  ממה אני
פוחדת?
בערב חזרתי  חסרת סבלנות למחשב, אבל יוד לא היה  שם. מילא,
חשבתי - זה סימן, והלכתי לישון מאוכזבת.
אחרי שלושה ימים הבהב אלי מחדש  ואני המשכתי לגשש ולחשוד.
בעלי לשעבר אמר עלי שאני חשדנית בלי תקנה, כשרצה ממש להעליב
היה אומר, את  חושבת שיש לך אוצר בין הרגליים, אולי צדק, אבל
זה הרגיז אותי אז וגם באותו יום  הרגשתי כך וכתבתי ליוד
המסתור:
- הכנס אותי קודם לביתך, אל ליבך, אל צפונות מחשבותיך לפני
שתישאני אל מיטתך.
-    רוצה לפגוש אותך כמו ששני עננים נפגשים אחד אל תוך השני .
. .
הגזים האיש, מה הוא חושב לעצמו? אסיח דעתו בשטות משלי. אני לא
רוצה לאבד אותו. הוא מסקרן.
מה לעשות? הוא מביך אותי.  אני לא רוצה שיברח לי, אבל גם לא
רוצה מין מזדמן. החזקתי מעמד שנתיים. החלטתי לברוח לפניו.
בינתיים.
לא חיכיתי  לתשובתו פחדתי מנזיפה. וסגרתי את  המחשב. שלושה
ימים הציקו לי המילים שלו. אז מה קרה אם רוצים לשכב איתי? אי
אפשר לראות זאת כמחמאה? לא, זה נראה לי ממש נורא.
רק אחרי שלושה ימים העזתי לחזור אליו. השארתי לו הודעה שאמרה
קצת בסיבוך מילים שאני לא מוכנה לסתם הרפתקה. שקשה לי להיחשף
ושאני לא משחקת בו שקודם אני רוצה להכיר להיפגש סתם כך ולא ישר
לגועל נפש.
זהו, אמרתי את הדברים. הרגשתי ממש גיבורה. אחר כך הוא יגיד לי
שנשמעתי כל כך מסכנה. ואני כמעט בכיתי. חשבתי שהייתי ממש נחרצת
וברורה.
המשכנו לדבר ב"שירים" מחורזים באילוצים מצחיקים וגילינו אחד את
השני.

הוא בן למעלה מחמישים. כן, כבר חמישים וחמש, אני  עוד לא בת
ארבעים. עוד חצי שנה - זה הרבה זמן.
הוא מרגיש שממזדקן והולך לא רוצה להפסיק את הנאתו הגדולה ביותר
- לאהוב נשים, שהם יצורים נדירים, כדבריו.
אני גם מחפשת אהבה. לא, לא כך בדיוק אמרתי לו, אבל הוא הביו
ושתק.
הוא נשוי עם ילדים ובית ועבודה וילה ומכונית ועוד אחת הכל טוב,
אבל.
אני גרושה ויש לי מין יכולת לבחור את הלא - נכון. מין? מה
פתאום לא חסר בכלל, אמרתי ושמחתי שאינו רואה את עיני המשקרות
הוא לא חי עם אישתו. גרים באותו בית. לא ישנים באותה מיטה. נוח
לו וגם נוח לה. לא מתגרשים כי מסובך יותר מידי. מרבה נכסים
וכו'
שאל אותי על ילדים ואמרתי אין. רוצה? שאל, בטח שרוצה. נדמה לי
או שבאמת היתה שתיקה ארוכה כשאמרתי שאני רוצה ילד.
אחרי חודשים של דיבורים אל תוך הלילה ועמוק עמוק אל הנשמה
נפגשנו לכוס קפה בקניון.
כשראיתי אותו קרה לי משהו מוזר. לא קרה לי מעולם. הרגשתי קירבה
לא מובנת. רציתי לגעת בו. בכל מקום. לא לחצנו ידיים קרבתי פני
לנשיקה והוא הרי איש זר.
אחרי שעה אמרתי לו בלי ששאל - כן רוצה להתעלס באהבים איתך.
כשרכן אל מעבר לשולחן ונשק לי קלות על שפתי  אמר: לא, אל תעצמי
את עיניך.
פתאום ידעתי הוא יגלה לי מה זו אהבה.

שנה שלמה נפגשנו. פעם בשבוע. לפעמים יותר.
בפעם הראשונה שנפגשו מאחורי דלת סגורה הוא אפילו לא ניסה לשכב
איתי. הייתי מאוכזבת? לא יודעת לא בטוחה. הייתי מופתעת, זה
בטוח. אחרי כמה זמן הוא הסביר לי שלשכב זה לא העיקר בעניו. היה
משונה לשמוע  את זה אבל משום מה האמנתי לו.  
להיות איתו היה כל כך אחרת. התנשקנו. המון נשיקות. הוא  לימד
אותי להתנשק בעיניים פקוחות, תראי , יש לי רק עין אחת, אמר לי
ובאמת כך היה. כשמתקרבים קרוב קרוב פתאום רואים רק עין אחת
איזה חוק, באיזו תורה, הוא אמר. אבל מי  זוכר.
נגענו  אחד בשני בכל מקום ובכל המקומות. הוא אמר לי שאני יפה
ואפילו האמנתי. ראיתי  חלקים מגופו המעורטל  ורציתי  בהם לגעת
מקרוב קרוב.
כשהלך המשכתי לדבר אליו אפילו שלא שמע. אמרתי לו שלא צריך
פסיכולוג כשיש את מי לאהוב, אמרתי, שחצי שנה אני מנסה לחפש מה
רע, מה לא טוב, מה לא מסתדר כמו שרציתי, ולא הצליח לי וכעת
במחי פגישה אני מרגישה אחרת.
אני מגלה אותו  צעד אחר צעד.
הוא שואל את רשותי אפילו כדי להוריד את הגופיה ואחר כך כותב לי
בלילה דברים כל כך יפים:
- וגופיה לבנה מתגלה, וגוף רועד למגע יד, ונשיקה על עורף
מצטמרר למגע, איזו רגישות של גבר ?.
לוחש אהבה על אוזן רגישה ונשיקה, ומציצה, ונשימה רמה, ושדיך
הקטנות סומרות פטמות לקראתי, אצבעות ידי מרעידות את גווך, את
כולך, את נשימתך, אני מלטף, מחליק אל קודש נשיותך,
    -    אני אוהבת עד בלי די. גופי  צמא לצופך. אני זועקת.
- כתבי לי מה את מרגישה. ספרי לי איך הרגשת כשראית אותי חשוף?
הביכה אותי השאלה שלו. לא ידעתי איך לענות. אבל הוא, כאילו זה
הדבר הטבעי ביותר לעשות. מדבר על הכל חושף ומסביר ועושה את
סודות המין לגלויים ופתוחים ואני נגררת אחריו כאילו כך נברא
העולם. למדתי להכיר את עצמי ואני חדשה לידו. הוא התייחס אל
גופו בצורה כל כך טבעית והדביק אותי ביחס דומה.

כשראיתי בפעם הראשונה אותו במערומיו ביקש ממני - תני לו שם .
אונך אמרתי מיד, כי כל כך יפה הוא היה. און שלי, און שלנו,
אוננו זה יהיה שמו.
ושלך? איך אקרא לפתח גופך העגול הצופי היפה? אולי סגלגל אמרתי,
כי זה הצבע שאני אוהבת? וזה גם עגול?
ופתאום אני נוגעת בו ומנשקת ומלקקת כאילו עשיתי זאת מאז ומעולם
ולא כך הוא , זו אני האחרת .
עברו חמישה חודשים להכרות בינינו ויכולתי לכתוב לו בלילה:
- הכל השתנה בי. זוכר מתי שאלת אותי כמה זמן אנחנו מכירים? זה
היה כשהראיתי לך איך חלבך נצמד לשפתי ויוצר חוט של כסף, עדין,
כמעט בלתי נראה,  מקשר ונמשך בין אוננו לביני.
- את ממיסה אותי, אני כל כך אוהב את אהבתך לנוצר בגופי לשתילה
בגופך . זה אומר לי שאת אוהבת אותי.
- זה לא רק זה אלו יצורי אישיותך לו יכלו להיות לילדים.
- אילו יכלו להיות ילדים? ההיית  יולדת לי ילד?
לא עניתי לו על השאלה הזו. פחדתי להגיד כן, שמא לא התכוון.
פחדתי להגיד לא , כי רציתי נורא ולא רציתי לשקר. אמרתי לו
במקום דברים שהוא אוהב לשמוע
- אתה הופך את גופי כולו לשתי ידיים ארוכות וחמות שרוצות לחבק
אותך ברכות ובעדינות. הייתי רוצה להיות תמנון ולגעת בך בכל
מקום והכל בבת אחת.

לא דיברנו על אישתו. לא שאלתי. ידעתי שהוא שלי בסוד, שאין לי
אותו בלילות וגם בימים רק במסתרים. אני, לעומת זאת הייתי רק
שלו אמרתי לו רחמי שייך רק לך,.
 -   את ורחמך שייכים למסגרת אחת מציאותית ומסגרת אחת שהיא
חלומית. מה שקורה בינינו זהו סוג של ריקוד ובתוך הריקוד, למד
שלי, בתוך הריקוד יש לי עולם של קסמים מופלא, יש לי אותך אישה
חלומית. והריקוד הוא אין סופי, אין סופי בכיף שמסתנן לכל אחד
מאברי ואין סופי בזמן שיועמד ע"י המנצח האלוהי לטובת ההמשך. רק
שימשך עוד ועוד.
בתוך הריקוד אני רק של הריקוד ולא מודע שמוקף אני בסביבות
נוספות.
בתוך הריקוד, למד, אני פרפר חופשי, מדבר מה שאני מרגיש ומרגיש
מה שפי מדבר. בתוך הריקוד אני מה שאנחנו יצרנו, יצרנו לנו ורק
לנו.

לפעמים גנבנו שעות של ביחד. כשהוא נסע להרצות במקומות רחוקים
נסעתי איתו. יוד אהב להתעלס איתי בחיק הטבע. בהתחלה לא הבנתי.
לא רציתי. הרגשתי קצת מושפלת? זולה? מה אין לי דירה? צריכים
להסתכן? הרגשתי חשופה, פגיעה.
אחר כך גיליתי כמה יפה זה יכול להיות. היינו עוצרים במקום
מבודד, בחורשה, על שפת הים או סתם כך בשום מקום.  בצעד משותף
צועדים לקראת. הוא מעיף מבט מסביב אומר, כאן. ומוצא את המקום
היותר יפה, יותר מוגן הכי נסתר. פורש שמיכה ופורש גם אותי.
הוא, כמו שרק הוא  יודע, שוכב על הדשא על השמיכה או על ספסל של
אבן, שקוע בשלווה שלמה, נותן לי, נותן לידיי, מאפשר לפי, לכל
כולי לעשות לאוננו כטוב עם ליבי. והוא, אוני כל כך יפה, כל כך
סגול, כולו מלא דם ליבו, זקוף, גאה, מברך לשלום, דומע בתשוקתו.
אני  מנשקת ומנגבת בקצה לשוני, ידי מגיעות לכל מקום. נעים לו
וטוב לי. והוא לא מסתיר, לא משחק.
שם דווקא שם ביער לא רחוק מהעיר גיליתי מה הוא השיא, מה היא
האורגזמה המסתורית שכה מדברים בה.
היינו מחוץ לעיר. הוא עינג אותי בכל דרך שידע. בידיו, בפיו,
באונו. הרמתי עיני להביט מסביב  ופתאום נראה לי העולם אחר, כמו
התעוררתי משינה, מעלפון, שומעת תופים בכל גופי והמראות מסביב
מאירים באור חדש.
צעקתי אליו, אולי אפילו נבהל, עכשיו אני יודעת מה  זו שיא
התשוקה.
יוד חיבק אותי וצחק - הגיע הזמן הלא כך ?
הוא לימד אותי הכל ואני למדתי.
תמיד חשבתי שלאונן זה נורא, ונעשה רק במסתור ובמקום.
יוד  לימד אותי להנות את עצמי. יחד איתו, הוא  אמר לי  שהוא
נהנה לראות אותי נהנית, שהוא  רוצה להיות שותף לזה, רוצה לעזור
לי, רוצה לראות. הוא ביקש, אני רוצה שתגידי לי מה הרגשת כשידי
וידך הפעלנו את גופך. נסי להיכנס לך לרגשות ולחושים ולתאר. נסי
לתאר מה עבר לך בראש ובחושים הכי פנימיים שלך.
אני מאמינה בו עד הסוף. ממלאת  את כל בקשותיו ומרגישה  שכל
השנים שחייתי עד עכשיו היו הכנה לקראתו.
למדתי לאהוב, לגעת בו ובי בכל גופו. בכל גופי. להריח, לטעום,
ליהנות, לחוש בכל החושים ובכל העוצמה.

אחרי חצי שנה  הייתי צריכה לנסוע לשבועיים לצורך  עבודה. לא
רציתי  לנסוע. ידעתי  שאתגעגע , יחסרו לי שיחות הבוקר איתו,
לראות אותו במשך היום על לוח האי סי קיו. להתלוצץ, לדבר, לשלוח
בדיחות בעיקר לדעת שהוא ישנו.
כשנפגשנו אחרי שחזרתי, לא היתה לי סבלנות ודחקתי בו כמו שהוא
לא אוהב. כפי שמעולם לא ידעתי איתו קודם לכן.
בערב כתבתי לו:
אני מתנצלת. אני יודעת שאתה לא אוהב ככה, אבל לפעמים זה מתאים.
ואחרי שבועיים ימים של געגוע זה הכי התאים. הייתי צריכה להרגיש
אותך בתוכי מהר וחזק כדי למחוק במהירות  את הפער שאיים להיווצר
ולהפריד  בינינו.
כשראיתי אותך התאפקתי לא לעצור את האוטו מיד כדי לחבק אותך.
כשעצרנו, עשיתי כמוך - יצאתי לאט מהאוטו, כאילו לא איכפת לי.
עד שבאת לידי והכל קיבל תאוצה, ומהירות ולא היתה לי סבלנות
לחכות אפילו רגע..
הוא ענה לי ואני כבר ידעתי זאת גם ללא המילים המפורשות אבל הן
היו כשיר אהבה באוזני:
- עם השנים, למדתי שהאורגזמה, השיא,  חשוב פחות מצבירת התחושה
הנפשית. לשכב עם אישה, לחוות את אהבתה, את התכווצויות רחמה
ואז בשיא הביחד, בשיא הארוטיות, בשיא המערבולת  הנפשית, אז
לפרוק את עצמי לנשיותה.
החלק הפיזי נשאר חוויה, אך חוויה שולית, כזו שרוצים  אותה,
ויודעים מראש את     מגבלותיה, מהירות   היעלמותה  ובעיקר
החיסרון הנורא המלווה את הופעתה.
החיסרון  המתבטא בהפסקה פתאומית של הדחף, של החלום, של גן
העדן. ואז אם הזמן, למדתי לדחות את הסיום ולהאריך את הביחד  
עוד ועוד ועוד ואז רגע לפני, כאילו מתוך השלמה עם רוע הגזירה,
להסכים ולקבל את  השיא הכיפי הקצר והמהיר תוך השלמה עם כל
הסופים   שהוא מבטא.
ואני נדהמת. איזה מילים איזו צורת התייחסות למין, לאישה,
לעצמו, לנו.  למדתי להכיר אותו את גופו והוא נתן לי אותו וידע
להגיד דברים יפים כל כך, ריגשת אותי היום, הוא אמר, הרגשתי
אליך כל כך  קרוב.
כך גם אני מרגישה וזו הרגשה נהדרת. חדרנו אחד אל השני לכל מקום
והרגשנו קרובים כמו נשמה אחת.

בלילות כשהתראינו  ברשת. כבר יכולתי לכתוב לו על הכל. הרגשתי
משוחררת ופתוחה לעברו והוא החזיר לי  
כהרגלו.
- חלמתי עליך בלילה חמודונת. חלמתי והיה לי טוב.
- רוצה  את כל החלום לשמוע
- אנחנו ביער. יער אורנים משבי רוח מתחלפים משגרים בתפזורת פה
ושם מחטי אורן הנוחתים על עורי. בין ענן לענן חומקת מפעם לפעם
קרן שמש חמימה ומצטרפת לחגיגת ליטופו של גופי הערום.  אני שרוע
בשלווה עילאית על רכותה של שמיכה בראש הגבעה, ואת, את  לצדי
ויפה מתמיד . גופך , ערום וחטוב בדיוק, אבל בדיוק בקווי המתאר
שמבדילים בין כשרון אלוהי לשיא דמיונו של  גדול אומני האדם.
והחום קורן מסביב. עיני אני ולשונך את חשים בו ומקרינים אותו
בעוצמה העולה על    עוצמת   קרני השמש שזה עתה ניצחו ענן נוסף
שנסוג לצמרות העצים שבמזרח. אוהב אותך אישה.
-    ואני אוהבת אותך.
- זה היה החלום שלי. עכשיו  כתבי לי את מה תעשי עם גופי בפעם
הבאה  ותכתבי את הכל. כל שלמדת בחייך לטפל בגבר אהוב ואת מכירה
אותו ואת רגישויותיו הגופניות.
- מה אתה רוצה לשמוע?
- תכתבי בוטה   תכתבי הכל. אישה שלי.
האישה שלי הוא כתב ואני, אפילו לרגע  לא חשבתי שאני יכולה
להיות האישה שלו. ידעתי ואהבתי את מקומי בריקוד שלנו
- אם אתה מבקש כל כך יפה אז אני אכתוב לך. אספר לך על אותו
דבר ששנינו חושבים אותו לשיא - לעוד שיא של קירבה. אתה לי מורה
ואני תלמידה וההרגשה היא כל כך טובה.
לפני הרבה זמן למדנו יחד למצוא את טבעת הרום שלך את שיא העונג
את דרכי שלי אל ניצולת גופך. זה היה שם ביער כשהעצים עדים.
הפעם הראשונה היתה הפתעה, זוכר?
- זוכר בטח שזוכר  אתמול חזרנו לשם בשלווה, ברגיעה, במודע.
- שמן המור  נמרח על ידי ואני מלטפת בערגה את כולך הפרוש לפני
בשלוות אלוהים. ידי השמאלית מחליקה ברוך המור אל מעברי צמד
גבעותיך החלקות, מוצאת מעבר סודי ונסתר אל תוך גופך, אל שורש
אונך הפנימי, ובעדינות מרוככת חודרת אלי תוכך. את בתוכי ? אתה
שואל ואני כמו מצאתי אוצר כמו עליתי למרום אומרת לך כן. מחפשת
את הרום הנכסף.
רואה, איש שלי, החדירה שוב לא בלעדית בגופה של האישה, גם אני
יכולה. ידי השניה, גם היא טבולה בשמן המור, את שורש אוננו
מלטפת בחמדה. פי לא יכול להתאפק מללקק, מלמצוץ   מלנשוך את
השניים כמו היו הם סוכריות מתוקות .
יושבת בין רגליך. מסתכלת עליך. אוהבת. רואה את גופך רפוי,
עיניך מעורפלות מבקשות את עיני בערגה. פיך מבקש לומר אבל שותק
מחכה לעוד מחכה להמשך.
יד אחת בפנים יד אחרת מלטפת ואתה אומר לי כן, זה ככה. את
יודעת. את יודעת. ואתה אומר לי איך ואני לומדת וידי כל כך
אוהבת ואצבעותי רוצות לדעת ועיני רוצות לראות ופי מחכה לטעום
ואתה אומר לי כן ואני ממשיכה וניצולת גופך פורצת בשקיקה.
צוחקים מאושרים רחוצים בנוזלי אהבתנו נרדמנו כשתי כפיות
דביקות.

אמרתי לו - אתה שכל כך הרבה נשים היו לך וכולם נשארו קצת בך
איך זה שאתה דווקא איתי? והא ענה לי אפיל שהוא מכיר נשים ופגש
אחדות, טרם מצא מישהי כל כך אוהבת כמוני.
עוד הוא אמר לי שהוא חושב שמה שיש בנינו זו קירבה נדירה ולא
הרבה זוכים לה. רציתי להגיד לו ופחדתי, שזה הוא ורק הוא שעשה
אותי כזו. שהוא יוצר את הקירבה. רציתי לספר לו על השינוי העצום
שחל בי על אותה שימחת החיים שחזרה אלי.
אני נזהרת לא לספר לו יותר מידי כי הוא נבהל, את עושה אותי
אליל, הוא אמר לי. אני לא רוצה להבהיל אותו רק רוצה לתת לו
מתנה את כולי ולשחרר אותו מאחריות: אתה זרעת ותראה מה יוצא.
כמו פרחי הבר שנזרעים בעזרת הרוח פורחים בשלל צבעים ולרוח בכלל
לא איכפת מכל השאר.
אתה הרוח, אל תשים לב אלי רק דע  שאני פורחת בזכותך.

אחרי שנה מיום  שנפגשנו פתאום אמר:
-    את רוצה ילד ממני?
-   כן, אמרתי ולא האמנתי  שקולי הוא הדובר.
וזה כבר לסיפור אחר.