הוא מצייר פנים של איש. אני מוסיפה להם מקטרת ועשן. אנחנו
יושבים באולם החשוך. מנסים להתרכז במסך שמולנו. אבל לא ממש
מנסים. הוא אומר לי שאני יפה, וזה לא מרשים אותי ממש. הוא אומר
לי שאני פרח. וזה מרשים אותי. ואנחנו מתכסים במעילים, ולא כי
קר לנו. והוא מתקרב לאוזני כאילו ללחוש משהו, ואני מקרבת את
אוזני, כאילו להקשיב. והוא נותן לה נשיקה, ואני מחייכת חיוך
קטן, קטן מאוד. שלא ישימו לב. שהוא לא ישים לב.
ואני חושבת שהוא מושלם פשוט. פשוט מושלם. פשוט ומושלם.
והוא בא אלי. ואני באה אליו. והוא אוהב אותי. ואני אוהבת אותו.
והוא הולך ממני.
והוא נעלם.
ואני מתקשרת אליו. והוא לא שם. והוא לא שם אתמול. והוא לא שם
היום והוא לא שם עכשיו.
ועכשיו הוא שם.
ועכשיו הוא עסוק ואח"כ, רגע, אח"כ גם. ועכשיו הוא, אה, כותב.
ואח"כ, שניה, אח"כ הוא צריך להיפגש עם חבר. חבר חשוב? חבר. הוא
הגיע רק היום. רק ליום. היום. הגיע מאיפה? הגיע. מה זה חשוב?
חשוב. הגיע מאנטרקטיקה. מאיפה? מאנטרקטיקה.
אה כן. החבר מאנטרקטיקה.
ואני יודעת שהוא לא עסוק. שהוא לא חייב להיות עסוק. ואני יודעת
שהוא לא כותב עכשיו. לא ממש עכשיו. לא חייב לכתוב ממש עכשיו.
ואני יודעת שהחבר מאנטרקטיקה לא הגיע רק היום ליום.
ולא היום.
וגם לא ממש מאנטרקטיקה. ולא ממש ליד. ולא ממש חבר. לא עכשיו
ולא אח"כ.
והוא יודע שאני יודעת.
והוא מצייר פנים של איש. והיא מוסיפה משקפיים ושפם. והם יושבים
באולם החשוך. מנסים להתרכז במסך שמולם. אבל לא ממש מנסים. והוא
אומר לה היא יפה. וזה מרשים אותה. והוא אומר לה שהיא פרח. וזה
מרשים אותה ממש. והם יושבים מכוסי מעילים באולם החשוך. ולא קר.
והוא מתקרב לאוזנה והיא מקרבת את אוזנה אליו. והוא נותן לה
נשיקה, והיא מחייכת חיוך קטן שלא ישימו לב. ואני שמה לב. והיא
אוהבת אותו והוא אוהב אותה עכשיו.
ואני חושבת שהוא מושלם פשוט. פשוט מושלם. פשוט ומושלם. ואני
נעלמת.
|