הרבה שאלות ואין תשובה


כל עת שאני מתעורר,זה משתנה מיום ליום,
אני כבר לא יודע איפה אני-במציאות או חלום?
מתי הרע הזה ייגמר? מתי אגיע למנוחה ונחלה?
למה אני לא מפסיק לשאול שאלת בקצב מסחרר והאם יש תשובה?
כנראה שהסביבה לא פועלת בשיקול דעת,וחכמים אחרי מעשה
ואיך אני יכול להסביר לכם,כי אני לא מפסיק לחשוב,מנסה ומנסה.
אז השיעור שצריך להביא לכם-אולי זה בהשמדה עצמית,
אולי תבינו ואולי לא-כי לא אכפת לכם שזו לא התאבדות המונית.


ולמה פתאום צץ לו היצור הדכאוני?
וממה זה נבע? מחוסר הצלחה? או שכל אחד התחיל לומר "אני"?
את השנים אני מתחיל לסכם,בכל סוף שנה, ותמיד אכזבה,
אין מימוש,אין תקווה,אין שינוי,אין אהבה.
כל דבר שהייתי נותן לכם,עשיתי בשלמות ובשיא החסד,
למענכם,לטובתכם, בשבילכם, אבל רק אני זה שמחליד והופך לשלד.
אם רק אם יכולתם לטעום מחיי,פשוט... לקום כמוני בוקר,
הייתם נשברים,צועקים די, מחפשים ותרים אחרי זיק של אושר.


אז מה כעת אני אמור להגיד?
שהכל מצויין? והכל יפה? ואין בעיות?
חוסר ההבנה,חוסר הרגש.אותי זה כבר מפחיד.
אבל תדעו שיש בעיות והן הרבה זמן קיימות.
לא שאתכם זה מעניין למה אני עונה "יהיה טוב",
אתם אפילו לא שואלים מתי-בעתיד הרחוק או אולי הקרוב?
בכל ההיסטוריה, את אשר עשיתי למענכם,זה תמיד היה הדדי,
ועכשיו לכל השאלות אין תשובה,ואף אחד מסביבי- אני לבדי!