אתמול עוד שקלת לחזור אלי, אחרי תחנונים של כמה חודשים. וכל
יום אמרת שאת לא יכולה, שאת לא בטוחה, שאת לא רוצה לפגוע בי:
מה כבר יכול להיות יותר גרוע מזה, חשבתי, מה יותר גרוע
מהריקנות והבדידות בה אני חי.
אתמול הוכחת אותי טועה. אבל עכשיו זה כבר לא תלוי בי.
זה היה אתמול בערב, הצבתי אולטימטום: תחזרי או תעזבי, אני לא
יעמוד בשום דבר אחר. אמרת שאין לי את התמונה. התחננתי שוב.
אני חושבת שאהבתי מישהו אחר, אני חושבת שאני אוהבת מישהו אחר,
אמרת. אני מצטערת, חזרת ואמרת. עשית משהו רע?
היית המאהב והחבר הכי טוב שלי. 'הייתי' זאת לא נחמה.
אתה לא מתכוון לצעוק? לא.
עדיין יש לי רגשות כלפיך. זה כבר לא משנה.
אני מצטערת. אני יודע.
מה עכשיו? אני צריך זמן.
ואז? אני לא יודע.
אהבתי אותך הכי, הרגשתי הכי בטוחה אייתך. זה נגמר.
אל תיתן לזה להיות הסוף. למה לא?
כי אחרי כל מה שעברנו- אני לא יכולה לראות אותך עוזב. עשית את
זה בעצמך לפני לא יותר מדי זמן.
לא ידעתי מה רציתי. אהבת אותי?
אני לא יודעת... מתישהו כן. זה הזמן בשבילי ללכת.
אני יודעת.