היא היסתכלה עלי במבט משונה.
רציתי להגיד לה משהו אבל אז ראיתי אותה מנגבת דימעה.
היא היתה שזופה ומלאה במקומות הנכונים ,מהסוג שאני תמיד
אהבתי.
עיני השקד שלה הישירו בי מבט "יש לי הרגשה לא טובה ,אל תלך"...
היא אמרה וחיבקה אותי.
יכולתי להריח את ריחה המתקתק,האמת שזה חירמן אותי עוד יותר.
"אני מהשורדים אמרתי לה בחצי חיוך".
היא לא כל כך השתכנעה,היא חיבקה אותי חזק יותר.
"אתה יודע שגם לנצח יש סוף".
האמת שידעתי שהמזל הולך איתי..אבל למרות שההייתי מהשורדים
אני חושב שהיה לה ממה לחשוש.
הייתי באותה תקופה בארץ שלא אהבו אותנו בלשון המעטה...חברים
נהרגו...או שחוסלו במארבים....אחרים קבלו מטענים ורק אני הייתי
מהשורדים.
באותה שעה התנגן לו איזה שיר של חווה אלברשטיין ברקע
" הרגל הופך לקבע וקבע קשה לשנות"....
"תגיד למה אתה מיתגרה בגורל"? היא שאלה אותי..
האמת שלא ראיתי את הליכתי על הסף כמו התגרות אבל ידעתי
שיום יבוא והעופרת תשיג אותי..והשורד החזק ביותר שקיים לא יוכל
לנצח
ומר גורל יחכה לי בפינה.....בכל זאת ניסיתי להדחיק זאת כי מה
כבר אפשר לבקש מלבנון ארץ הדובדבן והארזים שלקחה לנו כל כך
הרבה ילדים ותיקח עוד הרבה יותר.
(מתוך הספר לגהנום ובחזרה שכתבתי).