חדר עגול,
עם חלון גדול,
ורואים הכל,
מה מימין ומה משמאל.

ומלמעלה גג זכוכית,
ומלמטה דשא רך,
ורואים את השמיים,
ומריחים פרחי לילך,
והכל נראה יפה כל כך.
וערפל עולה למעלה,
וחוזר בחזרה,
ועוטף אותי, כמו שמיכה חמה.

אז מה? אז מה עכשיו?
אז נגמר לי הגבעול,
בואי נשאר פה ונאהב.
העולם כזה גדול!
הוא גם עגול,
ורואים מפה הכל,
מליונים של כוכבים,
חלליות של חייזרים,
מטאורים שנופלים,
חמש שמשות,
ושבע ירחים.

ילדים נולדים,
ילדים מעשנים,
ילדים נהנים,
ילדים נענשים.
ולמה? כי ברחו קצת?
כי ידעו מה שידעו ונגעו באין לגעת?
כי אכלו מפרי הדעת?

כי השיגו את אשר רצו,
של רצו אשר ירצו,
שלא רצו אשר ידעו,
שלא ידעו אשר רצו.

ובסוף יגיעו...
מדרך עקיפה,
לאותו המקום, בו זה מתחיל מהתחלה.
אותו סיפור, אותה הדרך,
עליה מטיילים כמעט כולם בערך.

ולא תדעו, ולא תדעו זאת לעולם,
אך במקום הזה,
כבר דרכה רגל אדם;
אך לא תשימו שמה שלט, לא תשימו גם מקרא,
כי המקום הזה, הוא החטא הוא הסררה,
ממש מקום נורא,
איזו צרה.
שוד ושבר,
היא מוליכה אלי הקבר!

בסופו של דבר,
כולנו נהנים מאותו העניין,
לחלק זה מגיע מגולגל בתוך נייר ישן,
לחלק זה מגיע במנייה של כסף מזומן.

אז מה? אז מה עכשיו?
את לאותו מקום הולכת,
בואי נשאר פה ונאהב,
זו הדרך בה הולכים כולם,
חלק אוכלים גבעול,
חלק אוכלים בשר אדם.