שרון שכבה בתוך החיבוק שלי על הספה בסלון. כמעט שנה שאנחנו
גרים ביחד והחיבוק שלי התרגל לנוכחותה המתכרבלת בתוכו בערבים.
בטלוויזיה ריצדו תמונות ואנחנו שטנו בין נים ולא נים. השבוע
נגמר והתחיל סוף השבוע. לעתים קרובות חשתי שאנו עבדים לזמן,
עמלים כל השבוע ומתמוטטים בסופו. שכרנו דירה כדי לבלות יותר
זמן ביחד ובמקום זה אנחנו בקושי מתראים, משמרות מתחברות
למשמרות ולימודים מייגעים באמצע. עזבנו את הנוחות של בית
ההורים כדי שנהיה יחד, והיחד הזה זה התרסקות בערבים בתשישות
קיצונית. לא כך דמיינתי את האהבה שלנו.
שרון הסתובבה לעברי, היא נשאה אליי מבט חמור סבר ולבי פעם
ביראה, אף פעם לא נתקלתי בהבעה הזו בפניה. היא לא אמרה דבר דקה
ארוכה שנדמתה כנצח. אני נעצתי בה עיניים מפוחדות. "אני רוצה
שנתחתן" היא פלטה מולי כמשחררת משקולת כבדה.
כעסתי עליה, למרות שלכאורה היה זה הדבר המתוק ביותר שגבר יכול
לשמוע מאהובתו, לא רציתי שלכך יגיעו הדברים.
שרון הבחינה בשרירי פניי המכווצים כמעט בזעם, הדפתי אותה מעליי
והיא החווירה המומה. התהלכתי בחדר בצעדים גדולים, נסער אך אם
זאת מקפיד לא לפלוט מלים שיפגעו ברגע כזה.
"איך את עושה דבר כזה ?!", מלמלתי. נמנעתי מלהביט בה מתהלך
נסער לאורכו של הסלון.
שרון ישבה מכונסת בעצמה.
"אני הגבר." מלמלתי והיא תלתה מבט מלא סימני שאלה.
"חצי שנה אני חונק את עצמי, אוסף כסף כדי להפתיע אותך עם הטבעת
שהתלהבת ממנה בחנות של שטרן, ואת עושה לי תרגיל כזה, כל כך
רציתי שזה יהיה רגע מושלם.", המשכתי כמעט בוכה, "רציתי שאת
תזכרי את הרגע הזה כל חייך ובמקום זה את שולפת משפט מגומגם חצי
מנומנמת."
שרון עטפה אותי בחיבוק מתנצל, חודשים לאחר מכן היא נהגה לחקות
את ההתפרצות המלודרמטית שלי ואני הייתי מסמיק במבוכה.
קיים מעין קונצנזוס שכל נושא החתונה הוא התרגשותה הטוטלית של
האישה. בשבילי זה מעולם לא היה כך, תמיד רציתי שלשרון ולי יהיה
זיכרון מיוחד, זיכרון של השבועה הנצחית שלנו. אהבתי אותה וכל
מה שרציתי זה לצלול לתוך הלב שלה לחיות בתוכו, וחלק מזה היה
בתכנון קפדני של ההצהרה הכי כנה שאותה תכננתי חודשים, הצהרת
אהבתי אליה ובקשת ידה בטקסיות ששאפתי כי תאפיל על בריאת העולם.
היא הפתיעה אותי.

ביום שלישי התעוררתי כרגיל ליום עבודה. חודשיים לפני כן אני
ושרון התחתנו וחודש לפני כן התקבלתי לעבוד באחד ממשרדי ראיית
החשבון הגדולים בארץ כמתמחה, כך שהשמש זרחה בלבי.
שרון השאירה לי פתק על השולחן: "האוכל במקרר, שיהיה לך בוקר
נהדר." וסימן של שפתיה חותם אותו. היא עבדה במשמרת לילה במוקד
של חברת שמירה. בסיטואציה אחרת, העבודה האינסופית שכילתה את
כוחותינו כצעירים בתחילת דרכם, הייתה בוודאי שוחקת את האושר
האישי, אבל הפתקים הקטנים האלה והאהבה, לא נתנו לרגע אחד לאור
הפנימי לדעוך.
בעודי מתפתל בתוך קורי שינה ביום שלישי של חודש אוגוסט הבריק
ברק בתוך ביתי, רעם אדיר הרעיד את הקירות ואני התעוררתי בבהלה,
מזנק מהכיסא, כוס הקפה שלי מכתימה ארונות לבנים.
ביום שלישי של חודש אוגוסט הופיע ללא הסבר הגיוני אדם בחליפה
מהודרת בתוך סלון ביתי. מול עיני נגלה מחזה הלקוח מעולם
סוריאליסטי, אדם בחליפה נברא מתוך ריק מול עיני המשתאות.
החוורתי וידיי רעדו, לא יכולתי להגיב והוא פקד בקול רך: "שב
בבקשה"
הוא הגיש לי כוס מים והתיישב מולי, חיוך מתוק על פניו. החליפה
שלו תפורה עפ"י הזמנה, פניו נעימים וחיוכו מרגיע, היה לו בהחלט
מראה כובש.
הוא הניח מולי כרטיס ביקור והציג את עצמו : "גיא צל, מנהל צוות
גיוס נשמות."
הצבע חזר לידיי וקראתי תוך רעד שנחלש את הכרטיס. בצד ימין בלטה
חריטה של שטן עם קרניים המחזיק כידון עם שלוש שיניים. "גיא צל,
מנהל צוות גיוס נשמות" נכתב בראש הכרטיס ובתחתיתו נכתב בקטן
"גיהינום, מחלקת רכישת נשמות".
לא הוצאתי הגה מהפה, המום מהאירוע ואולי מעכל באיטיות את
הדברים ישבתי משותק בוהה בכרטיס הביקור.
גיא רכן לעברי, מבקש את הקשבתי. הרמתי את מבטי, עיניו היו רכות
ורחומות.
"אתה בוודאי מבין מה קורה" הוא אמר כמתנצל. תליתי בו מבט שואל,
מתכחש להכרה הכואבת הגועה בי. "אני מצטער", הוא כמעט בכה.
זהו. בגיל 28 החיים נגמרים, כל כך הרבה חלומות וכל כך הרבה
געגועים ממלאים לך את הלב, אתה רוצה לצעוק, אתה רוצה לזעוק כי
אתה אוהב את החיים, אתה חלק מהם, חלק מאלה שאוהבים אותך, מלא
כמיהה לאחוז בידם בשעה קשה כזו שמצווה עליך להיפרד מהם לנצח.
ויש כל כך הרבה דברים שרצית לעשות, כל כך הרבה אהבה שאתה רוצה
לחבק לתוכך.
גיא פתח בהתנצלות כנה על כך שהוא צריך לפרוס בפניי את הצעתו
ברגע קשה שכזה.
"תראה," הוא אמר, שולף מולי עלון שכותרתו "הגיהינום החדש-חוויה
מעולם אחר". בעלון ריקדו עשרות בחורות חטובות בעירום מלא סביב
בריכה הומה בגברים ונשים המקיימים יחסי מין פרועים. כמעט וניתן
היה לשמוע את מוזיקת הטראנס שמפמפמים הרמקולים הענקיים.
"אני באתי להציע לך את הצעת חייך" הוא אמר, ובבדיחות שמטרתה
הייתה לחלץ אותי ממועקתי הוא הוסיף: "או אולי הצעת מותך".
"לפני 100 שנים הבנו בעולם הבא שדרושה רפורמה. חיי הנצח
בגיהינום פיתו אוכלוסייה מועטה לבחור בו כמקום משכנם. הצפיפות
הגבוהה בגן עדן גרמה לכך שעצרו את חופש הבחירה והתנו את הקבלה
לגן עדן בעמידה בקריטריונים מסוימים כגון מעשים טובים. בצד
השני השטן החליט להיטיב את התנאים של השהייה בגיהינום, כתוצאה
מגירעונות עצומים שנוצרו עקב תקצוב נמוך. התקצוב שהתבסס על
מספר הנשמות שכמעט ולא עלה אל מול מחירי הדלק הגואים, כמעט
ושיתק את פעילות המשרפות. ככל שהשנים חלפו והמהפכה הקפיטליסטית
חדרה לדרגים הבכירים בעולם הבא, הממונים על הארגון הבינו שיש
לאפשר תחרות חופשית. ההפרטה החלה והשטן שכיהן כמנכ"ל כל יכול
משמש כנשיא של כבוד, במקומו בעלי המניות מינו בחור צעיר שמנער
את המקום. לפני עשר שנים המהפכה הגיעה לשיא, כשמספר הנשמות
הבוחרות בגיהינום כמקום משכנם מתוך סך המתים באותה שנה הגיעה
למחצית. אקסטות, אורגיות וגראס ללא הגבלה פיתו צעירים רבים
לבחור בנו. כמו כן מערך שיווקי שמספק את השירות הטוב ביותר
למתים החדשים ממילוי הטפסים ועד קיצור דרך הייסורים, תוך ליווי
מקצועי וטיפול בכל משבר, הביאו לכך שאנחנו מגייסים נשמות עוד
לפני שמלאכי גן עדן הבירוקרטים האלה, בכלל מודעים לדיווח
המיתה. במקרה שלך, אפילו הגענו חצי שעה לפני המוות וכחלק
מהשירות אנחנו שואפים להגיע להכנת הלקוחות מספר ימים מראש."
גיא קרץ קריצה שובבה. "בגן עדן עדיין מאמינים שנופים פסטורליים
ומוסיקה קלאסית מושכים מישהו, המחשוב שלהם מבוסס עדיין על
לוחות חרוזים."
"רגע, אני עוד לא מת ? " עצרתי אותו. גיא הביט בי משתאה. "כמה
זמן נשאר לי?" צעקתי בעודי מזנק לכיוון הדלת. "רבע שעה" גיא
קרא לעברי.
"שרון, בכיתי בלב. רק לנשק אותה פעם אחרונה, רק לחבק אותה בפעם
האחרונה,  רק להגיד לה שאני אוהב אותה, שהיא תדע כמה אני
מתגעגע אליה בכל רגע מהיום וכמה אתגעגע אליה."
התנעתי את המכונית ודהרתי ברחובות העיר, לפי חישוביי נותרו עוד
12 דקות. עקפתי מכוניות ונסעתי נגד כיוון התנועה. מחוג המהירות
הצביע על 120 קמ"ש באזור עירוני בנוי. שרון סיימה את המשמרת
שלה בשעה 0700 ואני ידעתי שאם לא אתפוס אותה בדיוק בשעה הזו
היא תעלה על ההסעה ואצטרך למות ללא פרידה. כחצי קילומטר לפני
המוקד שבו עבדה הבחנתי בה צועדת לכיוון הרכב שאמור לקחת אותה
הביתה. הצביטה בלב לראות את דמותה המתוקה בפעם האחרונה, הידיעה
שלעולם היא לא תחייך אליי, שהערבים שהיא שקעה בתוך החיבוק שלי
ידהו בתוך הזיכרון.
הכיתי בצופר בכל כוחי, דוהר כמשוגע ברחוב הצר, נותרו לי 6 דקות
ושרון הבחינה במכונית, קפואה ואחוזת הלם. מבטי הנעול בשקיקה אל
דמותה ניתק מהדרך. כשהבחנתי בילדה הקטנה זה היה כבר מאוחר.
במהירות כה גבוהה לא יכולתי לבלום. היא עצרה על מעבר החצייה,
מבט הבובה התמים שלה ותלתליה הזהובים חקוקים במוחי, צורבים
לנצח.
שברתי את ההגה לשמאל ודהרתי לתוך עמוד חשמל. הילדה הקטנה מתה
מיד מעוצמת החבטה. אני שכבתי במכונית המעוכה מדמם למוות דקות
ארוכות, ממלמל את שמה של שרון.

אפילוג
"אתה חייב לי נשמת ילד קטן." השטן חייך בשביעות רצון מול פניו
הנפולים של האל. "למרות אכזריותך, אני חייב לשבח אותך על
הגאוניות שהפגנת. לא האמנתי שתצליח לגרום לבחור הטהור הזה
לעשות מעשה רע. התעלית אפילו על עצמך בערמתך השפלה." האל הביט
בו במבט מלא שטנה.
"לא איכפת לי לקחת נשמת ילדה קטנה." השטן גיחך והאל סינן
בכניעה "התערבות זה התערבות."