מי אני?
בלעדייך- שתתני לי אותך...
ואיך שעוד מבט צלול את מעבירה בי,
עולה תחושת הצמרמורת של אתמול.
של פחד.
של ריסוק.
בניצוץ על סף בכי ראיתי עולם.
ואימצתי כמה כאב שרק נתת לי לקחת.
ומיהרתי לשתוק.
להתנער
ולומר לך שהכל טוב , ותבכי , ילדה , תבכי....
איך אקום בלי לראות אותך ישן.
נח , מכורבל כולך , נושם עמוק.
שואפת את העצב, משחררת חיוך...
מנסה לקחת גם ממך קצת כאב.
אתה לא נותן.
נאבק.
אני מוותרת.
נושמת עוד קצת ממך ונעצבת.
לא מרפה.
לא רוצה להרפות.
אבל חייבת.
אתה רועד.
עומדת מולי ואומרת שאת רעה.
שאת לא מקבלת.
טיפשה.
מכוערת.
תשתקי.
תני לי להסביר לך שלא.
מנסה להסביר.
את פוסלת.
מעבירה בי מבט ספוג כאב.
שכבר לך בעצמך אין גישה אליו.
משחררת אנחה.
ואז בוכה.
את לא אשמה.
את לא...
אולי מחר תתקשר.
אתה מפתיע.
אומר שלום.
רוצה לספוג עוד מחומך.
ידייך.
אומר לי שאין מקום לזה עכשיו.
מבינה ומהנהנת.
ואז אני רוצה לדעת עוד.
להכיר, וללמוד.
להבין.
שואפת אתכם כמו אוויר מזוהם במרכז תל אביב.
זורמים בי , בתוך ורידיי כמו דם מזוהם, שרק גופי מקבל.
אני אתם ובלעדיכם אין אני.