היה היה בחור, יפה תואר היה.
בכל מקום שהלך האיר יופיו את המרחב לעוברי הדרך.
בכל מקום אשר היה בו, בנות שעברו לידו חייכו אליו חיוך מסתורי,
ומרכלות היו כמה נאה הוא. הנערים רצו להראות כמוהו בכל ליבם.
מובן שאין התאפשר הדבר, מאחר שיופי שכזה הוא מקרה של פעם ב..
כמו גם גם העצבות שנפלה עליו בכל פעם שהביט בראי, והוא היה
מכוער.הוא הרגיש בודד.למרות שלא רבים שנאו אותו, ואם כן זה היה
בגלל שקינאו לו. לא היה לא ולו חבר אחד. הוא היה כל כך בודד.
גם אהבה לא הייתה לו, והוא שנא את עצמו למות.ציוניו נמוכים
והמורים כועסים. הוא היה מוטרד מהכל. אף אחד לא מסתכל בתוכי,
חשב לעצמו, והוא היה בודד. כל כך בודד, שיש האומרים שלפעמים
היה מדבר בינו לבין עצמו. מובן שאין נכון הדבר, אבל לא עולה
כסף להגיד. היה לו אח פעם. הוא לא זכה מעולם להכיר אותו, אבל
חשב לעצמו תמיד כמה נפלא היה הדבר, אם עדיין היה בחיים. וודאי
היה מכוון אותו לכל מקום, מדבר איתו בימים חשוכים ורטובים
מהגשם של היום, והיה לחברו הטוב. אבל הוא מת.
כל כך מת, שאפילו קבר לא היה לו. הוא התפוצץ לכל כך הרבה
חלקים, שסביר שהאטום היה גדול מכל אחד ואחד מחלקי גופו.
הוא לא זכה לקבורה, אלא למצבה שבה היה רשום "אלון שריד.
1965-1985". ואמנם מת הוא בגיל 20. המדים שלו עוד היו בארון,
ולפעמים היה מודד אותו נער יפה תואר אותם, ומדמיין שהוא אחיו.
סבתו סיפרה לו, שהוא היה כל כך מוצלח, עדר של מעריצות מאחוריו,
חברים מלוא החופן, ציונים מרקיעים לשמיים, שם שוכנת נשמתו.
ואכן מוצלח היה בצורה יוצאת דופן, עד כדי כך שאותו נער יפה
תואר היה אמור להיות תחליף לאותו אח, שנהרג. אך בשביל אביו,
אותה עובדה שאשתו האהובה מתה מיד לאחר לידתו של אותו נער יפה
תואר הייתה קשה מנשוא, עד כדי כך, שרובה ציד שבו שני כדורים,
היה בידיו, ולאחר דקה, המכסנית ריקה. ריקה כמו אותו גוף של
האב, ונשמתו בשמיים.
את הוריו לא זכה אמנם להכיר, אך לא ביזבז מחשבות רבות מדי
עליהם. תמיד חשב על אחיו, ולפעמים אף הטריד אותו מצפונו, על כך
שמקפח את הוריו במחשבות.מאות פעמים ניסה לחשוב עליהם, ומאות
פעמים סטה כיוון המחשבה שלו לעבר אחיו.יהי זכרו ברוך.
הייתה לו תמונה אחת שלו, מבר המצווה. כל כך יפה אתה אחי, חשב
לעצמו, כל כל יפה שקשה להאמין שאנחנו אחים.
היה פוקד את המצבה פעם ביום לפחות, ולפעמים אף יותר. בלילות
חשוכים במיוחד, היה מצטייד בפנס, וביד השניה פרחים. היה יורד
על ארבע ובוכה, בוכה על המצבה, בוכה על הקבר הריק.הוא התגעגע
אליו כל כך, למרות שלא הכיר אותו.לפעמים היה מתעורר משנתו
וצועק, אחי היכן אתה. לילה אחד חלם חלום.בחלום גופתו של האח,
ופתאום רואה עצמו יפה התואר נכנס לתוך גופו של האח והוא קם
לתחייה. האח עוד מספיק לצעוק, עזוב אותי, ומצא לך חיים משלך,
עזוב את האבן שלי במנוחה.
קם יפה התואר משנתו וכולו מזיע. לבש את המדים של אחיו, ופתאום
נראה לו שדומה לאחיו שתי טיפות מים. ואמנם דמה לו.
בטחונו העצמי עלה פלאים, ותוך זמן קצר, ציוניו של אותו יפה
התואר עלו  עד מאוד, חברים רכש לעצמו מלוא החופן, עדר של
מעריצות מלוות אותו לכל מקום, מלבד לקבר האח. ובהגיעו לגיל 16,
ביקש ששמו יוחלף בשמו של אחיו, אלון. לילה אחד חלם חלום,
ובחלום שני הוריו. אמו מכוסה בדם מאותה הלידה, ובראשו של אביו
שני חורים גדולים, וחור אחיד לשני הורים בלב. הם מחייכים,
ופתאום החור בלבם נסגר, והם אומרים, אלון התגעגנו אליך, בננו
היקר.
קם מהחלום, ותחושה של חום מילאה את לבו. מעולם לא הרגיש כל כך
אהוב ורצוי, ועל כן מלא היה בגאווה.
בהדרגה ביקוריו בקבר אחיו מעטו עד שנפסקו כליל.
לילה אחד חלם חלום. אחיו בחלום , בוכה ובוכה ובוכה... גם גנבת
אותי וגם שכחת אותי , ממזר שכמותך. מספר לו שההורים עסוקים
בצפייה מן השמיים אליו, עד ששכחו שרק מספר עננים מפרידים בינו
לבינם. קם יפה התואר מהחלום, ולא הרגיש ולו טיפה אחת של עצבות.
בכיין שכמותו, חשב לעצמו, מקנא בי בגלל שאני יותר טוב ממנו.
סיים לימודיו בהצלחה, והתגייס לאותה יחידה שאחיו שירת בה טרם
שמת. חבריו הרבים רוצים גם הם, אך לא עונים לדרישות, מה שלא
גרם לאותו נער שגבר היה כבר, לרגשי נחיתות... הרגיש כל כך
מיוחד, חשב לעצמו על אותו משפט שסבתו אמרה לו,כל כך מוצלח היה
שהוריך חשבו עליך כעל תחליף בעת שעשו אותך. נבלה זקנה, חשב
לעצמו הגבר יפה התואר, שהרי אני עולה על המקור. את הקבר של
סבתו לא פקד פעם אחת מאז ההלוויה.
במהלך שירותו הצבאי הכיר נערה, ויפה הייתה כמו השמש בשקיעתה.
הנשאי לי לאישה, ואתן לך את כל העולם, זאת לאחר חודשיים של
הכרות שמאופיינת באהבה שזה עתה נולדה, שבחובה שיכרון חושים
מוחלט. ואמנם נשאו, והדרך להריון הייתה קצרה. שמונה חודשים של
בחילות, הקאות וכל היוצא בזה, והיא מחכה לו בבית שיבוא כבר
לשבת.
הוא היה מרעיף עליה אהבה שהספיקה לכל השבוע הבא.
בשישי אחד שחזר, חלם חלום. ובחלום גם האח וגם ההורים יחדיו,
מסתכלים אל אותו גבר יפה תואר במבט מזלזל, ואומרים באותה
הנשימה, ובפה אחד שכחת מהיכן באת. לא שכחתי ולא הפנמתי. יודע
בדיוק מאין באתי, ויודע לאן אני הולך. האמנם...
חודש תשיעי. צירי לידה תקפו אותה, והוא לא שם. תנשמי ותוציאי,
אומר הרופא , ותוך כדי הלידה, מחבלים פורצים למוצב שבו נמצא
יפה התואר. עם רובים, יורים ללא הבחנה, ואחד מהם עם חגורת נפץ.
אותו גבר יפה תואר, במחווה של אומץ שאין לזלזל בו קופץ עליו,
והוא מתפוצץ. לכל כך הרבה חלקים, שגם האטום היה גדול מהם.
האישה מתה במהלך הלידה.
האפוטרופוס של התינוק שנולד לא מכבר, מחליט לקרוא לו אלון, על
שם האב. ולאב, מצבה וקבר ריק, והמדים של אחיו שמת לפני מספר רב
של שנים,עדיין בתוך הארון.
ובשמיים, עכשיו, אותו גבר יפה תואר בודד, כל כך בודד. נזכר
מאיפה הוא בא, אבל לא היה לו מושג לאן הוא הולך.
ובענן שלו, שהיה רק שלו, היה צורח, אחי,היכן אתה.