נמאס לי מכם. נמאס לי מהשאלות המטומטמות שלכם, מהתקיפות חסרות
הטעם שלכם.אני לא אנרכיסט, אני לא פצפיסט, אני לא שמאלני, אני
לא הומו, אני לא אשכנזי. אני עצמי וגם זה עוד לא הוחלט סופית.
אני יותר חכם ממכם. אני יותר טוב ממכם.

ואתם? אתם שמנסים לגרור אותי למחוזות הילדותיות הפאטלית שלכם,
אשר טובחת בכל הסובבים אותכם. אתם שמנסים לגרום לי להאמין
במילים חלולות. אתם שערכיהם נמדדים בסימן הדולר. אני שונא
אותכם. אני מתעב אתכם. ואם הייתי מסוגל לכך, הייתי הורג אתכם.
העולם יהיה יותר טוב, יותר מאושר ויותר מאוזן אם אתם לא תהיו
בו. כי אני יודע יותר טוב מכם.

אני חושב שחלוקה והגדרה עצמית נובעת מפחד ומובילה לניכור האחר.
אני מאמין שצבא הורג, מדינה מקפחת, קידוש נחתם בדם ועם מפריד
אחד מאחר. ואתם מ-פ-ח-ד-י-ם לצאת מהמסגרות, לצבוע מחוץ לקוים.
וגם אני. אבל אני מתגבר על הפחד שלי. אני לא אפול למלכודת
השייכות, מלכודת האיבוד העצמי. אני אשתחרר מכבלי הנורמטיביות
ואעלה למישור גבוה יותר. כי אני יותר מתקדם מכם.

הדבר הכי עצוב זה שהעולם לא נראה כפי שאני חושב שעליו להיראות.
אנשים לא חושבים כפי שאני חושב שיש לחשוב. והדברים לא מסתדרים
כפי שהם אמורים להסתדר. אנחנו לא חיים באוטופיה, וגם זאת אאשים
בכם. אתם צריכים להקשיב לי. כי אני יותר צודק מכם.

וזאת קריאת הזעם שלי. אני חולה היבריס אשר ללא ספק יגרום
לנפילתי, אבל אני מרים את ראשי בגאוה, היות שאני יודע שעקרונות
אמיתיים תומכים בו. ואני מסתכל מלמעלה, בעוד שאתם שורצים בביצה
המחשבתית הרדודה שלכם. ועם כל טעותי, ולמרות שזוהי אחת
מהגדולות בהן, אני עליון עליכם.

ולפעמים אני רוצה לישון. להירדם, להיסחף לעולם המחשבות במוחי,
בו אתם לא נוגעים. לפעמים אני מתעייף מלכעוס, מתעייף מלהאבק,
מתעייף מלהיות צודק.

אבל אני תמיד צודק. תמיד.