משפט שחברה שלי אמרה לי לא מזמן- "עדי, את נעשת אנטיפטית מיום
ליום".

יופי, תודה, נחמד מצידך. אני תמיד שמחה לשמוע דברים כאלה.

אז אני נעשת אנטיפטית.
קורה.
מה שכ"כ טוב בחברים, זה שהם יקבלו אותך כמו שאתה, עד שתשתנה.
ועד שתתחיל לעבור תקופות לאו דווקא קשות, אלא פשוט תקופות כאלה
שלא תמיד יש כוח לדבר, או לצחוק, או בכלל לזוז. ברגע שתקופות
כאלה יגיעו, החברים שלך  יהיו קצת פחות חברים.

ככה זה. איזה גזע נפלא זה בני אדם.

מצטערת שאני כבר לא עומדת בתפקידי כליצן החצר שלכם. תפטרו
אותי, בבקשה. לא תמיד יהיה לי את הרצון לצחוק על כל דבר שזז,
כולל על עצמי (ובעיקר על עצמי). לפעמים קורה שהרצון היחיד שלי
הוא לבהות באוויר, לשמוע מוזיקה, ולא להגיד כלום. וכל פעם
שתזכירו את מה שקורה לי, זה רק יגרום לי לרצות יותר להסתגר
בתוך עצמי.

ככה זה.

כשמדברים איתי על זה, זה לא יגרום לי פתאום לצחוק ולרוץ בשדות
פתוחים כמו איזה היפית מזדיינת.  אני הרי יודעת מה קורה לי,
אין צורך שתספרו לי שאני לא מתנהגת כרגיל. אבל זה כן יגרום לי
להרים אליכם את העיניים, לשלוח אליכם מבט אומלל,  ולחזור לעולם
שכולו צלילים ומחשבות.



אני יודעת שרוב הזמן אתם מתכוונים לטוב, אבל כמו שאומרים, הדרך
לגיהנום רצופה בכוונות טובות.