יש לי ילד מוזר. שמו אלעד. לפעמים אני חושבת שאולי הוא מלאך
ולא ילד. יש לו מנהגים שהם רק שלו!! אף פעם לא שמעתי על ילד
שמתנהג ככה. הוא מאד בטוח בעצמו, ויודע מה שהוא עושה, כאילו
שמישהו לימד אותו להתנהג ככה.

למשל בנושא שעורי ביית ומשחקים: אצלו זה רק במטבח, וליד מקרר
פתוח, או תוך פתיחה וסגירת דלת המקרר ותא ההקפאה. הוא גם אוהב
לזלול, בעקר קרחוני קרטיב לימון, אותם הוא מחסל, לפחות עשרה
ליום, יכול בקלות גם להגיע לעשרים. הוא אומר לי בשיא הרצינות
שזה עדיף על סיגריות!! ילד בן שתיים עשרה! אומר שיש אצלו בכיתה
ילדים שכבר מעשנים.. איום ונורא!!

בכל אופן, כשניסינו, אני וחגי, בעלי, להפסיק אותו ממנהג המקרר
הוא סבל מאד. הוא לא התקומם, ואמר שהוא מבין אותנו, כי הוא
רואה שזה מעצבן אותנו, וגם רק עכשיו הוא מבין שאנחנו לא שומעים
את הקולות. "פעם הייתי בטוח", הוא אמר, "שכל אחד שומע את
הקולות שבמקרר כמוני. את אורן", הוא אמר, "לימדתי לשמוע את
הקולות, אפילו שידעתי שאורן יכל לשמוע עוד משהיה תינוק, אבל
אולי הוא היה שוכח אם לא הייתי מלמד אותו".
"איזה קולות?? על מה אתה מדבר?" חגי נזעק, "מה זה, יש לנו פה
מקרה פסיכוטי?? של ילד ששומע קולות??" "נו, אתם לא מבינים, אלה
קולות שמסבירים לי דברים, כל מיני דברים".

האמת? לא הבנו, וגם זה נשמע קצת מדאיג, מה גם שמרוב ישיבה כזו,
ובהייה על המקרר, ואכילת קרטיבים, הפך אלעד לילד שמנמן ובכלל
לא ספורטיבי, ומעט מוזר ודחוי על ידי חבריו. חגי היה נחוש הרבה
יותר ממני לגמול את אלעד מיחסיו עם המקרר. קבענו חוקים מאד
ברורים לגבי הזמנים שבהם מותר לאלעד להיכנס למטבח ולפתוח את
המקרר, ומה בדיוק מותר לו לקחת משם.

אלעד שהוא ילד תמים וצייתן בצורה מופלאה הסכים מיד, ואפילו
התעקש יותר מאתנו לעמוד בחוקים. זה היה כמו משחק בשבילו. פעם
כשאחרתי להגיע הביתה, ואמרתי לו בטלפון שיקח בינתיים משהו
לעצמו מן המקרר, ענה לי שהוא צריך עדיין לחכות חצי שעה עד
שיהיה מותר לו, לפי "תקנות המקרר של אלעד", שהיו תלויות על גבי
דלת המקרר בשני מגנטים.

חודש ימים החזיקו "התקנות של אלעד" מעמד. בחודש זה ראיתי איך
ילד רגוע ושלוו הופך לילד מפוחד, חרד, עצבני ובכיין. בחודש הזה
ראיתי איך ילד יצירתי, שמצליח בלימודיו כמעט ללא השקעה, מתדרדר
למצב של אי הבנה כמעט מוחלט וכשלון במבחנים, לא מצליח לגמור
שעורים ועבודות, ובכלל מתפקד כילד כמעט פגוע, בהחלט לא הילד
המיוחד והמאושר שלי.

באחד הלילות,  לפני השינה, שאלתי אותו איך הוא מסביר את הענין.
הו ניגב את עיניו העצובות, ואמר לי בלחש, "זה בגלל שאני לא
יכול לשמוע את הקולות". "הקולות של המקרר?" שאלתי אותו בחשש.
"כן. אני יודע שאת ואבא רוצים שאני אגמל, אבל הקולות האלה מאד
עזרו לי. הם סיפרו לי דברים, למשל על שעורים, ועל העולם, ונתנו
לי כל מיני רעיונות וספורים.  כשרציתי לעשות שעורים במתמטיקה
פתחתי את הפריזר, ושם הייתי מקבל תשובות. לשעורים בלשון
והיסטוריה היו לי הדלתות, ולשעורים אחרים היה החלל של המקרר".
"אתה יודע מה? " אמרתי, "נעשה ניסיון, נחזיר אותך למנהגי המקרר
הישנים ונראה מה יהיה". הילד חיבק אותי את החיבוק החם והריחני
שלו, נשק אותי על לחיי, והודה לי בדמעות מאושרות. חגי מאד לא
אהב את זה, אבל, שלא כהרגלי, התעקשתי מולו, ואמרתי לו שחייבים
להבין למה אלעד כל כך התדרדר.

מן הרגע שאפשרנו לאלעד לחזור לחיי המקרר שלו, לבהייה המוקסמת
שלו באור הנוגה מתוכו, וללעיסה הממושכת של קרחוני האסקימו
הצהובים, חזר הכל לקדמותו. הילד שוב קבל את מבטו העמוק,
המלאכי, בטנו וירכיו שוב התעגלו, הוא חזר להיות יצירתי, משקיע,
ומצליח בלמודים, ואנחנו ירדנו סופית מכל מחשבה לנסות לגמול
אותו מן המקרר. רק ביקשתי ממנו שיעזוב את אורן, ולא ילמד אותו
את סוד הקולות.

בתקופה שאלעד היה בתקופת נסיון הגמילה שלו מן המקרר, חל בביתנו
עוד שנוי קטן: החלפנו מנקה. במקום הגנאי השחור, הגדול והעצלן,
שידע למרוח יפה את הלכלוך בכל הביית  ולתת לו מראה מסודר,
שכרנו את שרותיה של פתחיה מקלקיליה. כן, על אף השם התימני היא
הייתה נערה ערביה, כבת שבע עשרה, שעבדה לפרנסתה בניקוי בתים.
פתחיה הייתה משוש ללבבנו: נערה שחומה וחסונה, ידיה רחבות,
נעולה בנעלי ספורט, לבושה בטריינינג ישן וחולצת פלנל, ושיערה
השחור, העבה, הקלוע בצמה, עטוף במטפחת אדומה.  מהרגע שנכנסה
לביית  היה זה כאילו סופת הוריקן מטלטלת אותו: היא ניערה ומשכה
וטלטלה ומירקה ושיפשפה, איפה שצריך וגם איפה שלא צריך, והבית,
אחרי ארבע שעות של הזדעזעות בין ידיה, נראה מסודר מבריק וזוהר,
עד שנהגנו איתו בהדרת כבוד, כאילו היינו אורחים זרים בביתנו
שלנו!!

פתחיה גם ניקתה את המקרר, ומנהג מיוחד היה לה, מוזר, אך במכלול
יתרונותיה לא חשבנו להעיר לה על כך: היא נהגה לסדר את המקרר
בצורה תמוהה ויוצאת דופן. כן, היא נהגה להשאיר את נושא המקרר
לסוף העבודה, וזה היה הדבר היחידי שאותו עשתה בניחותא, תוך
השקעת מחשבה עמוקה, ולא כמו רוח סערה. לפעמים היה נדמה כאילו
כל שאיפתה בזמן הניקיון המהיר והרצחני שלה, היא להגיע לרגע
הסופי הזה, שבו היא שוקעת לכעין הזיה, ומסדרת את המקרר במין
חרדת קודש. כאמור הצורה שבה סדרה את המקרר הייתה לא שגרתית
ומוזרה ביותר, ובכל פעם שונה לגמרי! את המלפפונים נהגה לסדר
פעם בתאי הביצים בעמידה, ופעם בשורה על המדף העליון. את
העגבניות פעם בפריזר, ופעם בשקית במקום המעמד של הבקבוקים. את
הבקבוקים נהגה להשכיב בזויות מוזרות בתא הירקות, או לתקוע אותם
בפריזר. את הביצים שמה בקופסה בתא הירקות, או בשורה ארוכה
לאורך גב המקרר, וכו' וכו'. בשבילנו זה היה נושא לבדיחה אבל
אלעד היה נטרף! הוא חיכה בקוצר רוח עד שתלך, ואז היה רץ אל
המקרר, ומסתכל בעיון במשך עשר דקות ביציר כפיה, לא נותן לאיש
להתקרב. אחר כך נהג להזיז פריט כלשהו ממקום למקום, ואז שוב
לצפות במקרר, לעצום עיניים לשנן לעצמו משהו, ורק אז היינו
יכולים להתקרב.

רק אחרי מספר שבועות שפתחיה עבדה אצלנו שמתי לב שבבוקר יום
ראשון, לפני שהיא באה, מזדרז אלעד ומסדר את המקרר בסגנון שלה,
בתשומת לב. כששאלתי אותו מה הוא עושה הוא הסביר לי, כהרגלו,
בטבעיות, בכלל לא מבין איך אני לא מבינה, שהוא מכין את המקרר
לפתחיה, בשביל המהלך הבא שלה. ואז תפסתי. הם שיחקו מין משחק,
כמו שח, שח מקרר! "מי המציא את החוקים של המשחק הזה, ומה בכלל
החוקים שלו?" שאלתי. "אה זה פשוט מאד", ניסה אלעד להסביר. והוא
נכנס להסבר שכלל את המיקום של המאכל במרחב המקרר ביחס לאנרגיה
שלו, ובהקשר לצורות גיאומטריות וסימטריות שונות שהוא יוצר,
וההסתברות שהן תוכלנה ליצור מבנה גבישי מושלם. בשלב מסוים
ביקשתי ממנו להפסיק, ושאלתי אותו ממי למד את החוקים האלה,
שנראו לי מאד מסובכים ומורכבים, וגם אינסופיים. "אה, זה החוקים
של המשחק, זה הקולות מלמדים אותנו!" הוא מסביר לי כדבר מובן
מאליו. "ו.. איך פתחיה , איך? מה, גם היא שומעת את הקולות?"
"כן, בטח!!" אמר לי הילד והסתכל עלי כאילו שנפלתי מאיזה עץ.
הייתי המומה מזה שפתחיה הפשוטה, חסרת ההשכלה, מצליחה לשלוט
במשחק בעל חוקים כל כך מורכבים, אבל אלעד קיבל את זה כמובן
מאליו!! אחר כך אמר לי אלעד, "את יודעת אמא, המשחק הזה יכול גם
לקבוע גורל של מדינות ומלחמות!" אמרתי לו "כן, כן, ברור. אולי
בכל זאת עדיף שתשחק קצת במשחקי מחשב וכדורגל, ולא תשחק רק בשח
מקרר עם פתחיה, זה נראה לי לא בריא!" הוא קם, ותוך כדי שלקח את
התיק שלו, ותחב אליו את הסנדוויץ' שהכנתי לו, ואת התפוח, המשיך
לדבר, ואני לא ממש הקשבתי לו, כי הייתי  טרודה בנסיונות נואלים
להושיב את אורן האנרגטי ליד השולחן,  ובמאבק  לחגור לו את
הסינר. "כן, את יודעת", ממשיך אלעד בקולו המלאכי לספר לי ,
"המלחמה הזאת בבוסניה יכולה להיפתר אם אנצח את פתחיה כשתבוא
היום, אז אל תגעי במקרר, אחרי שהיא הולכת, את שומעת אמא?? את
שומעת??" ואני ממלמלת בלי להקשיב "כן, כן, אלעד בסדר. רוץ כבר
אתה תאחר".

אחרי שהלך הסתכלתי שוב בסדור המסובך שעשה במקרר, ואז שמעתי את
הצלצול המהוסס של פתחיה בדלת, ורצתי לפתוח.

פתחיה נכנסה בעיניים מבוישות כרגיל, וראיתי איך היא מגניבה מבט
חומד אל המקרר, אבל לא ניגשה אליו. היא הסתערה, כהרגלה, בחמת
זעם לניעור יסודי של הביית. רק אחרי ארבע שעות, כשהדירה עמדה
סמוקה המומה ומעונגת ממגע ידיה החרוצות, השתקעה באדיקות, במשך
רבע שעה של עיון מדויק ומרוכז מול המקרר..

כשחזר אלעד מבית הספר רץ למקרר, הביט בו כהרגלו, ואז אמר לי,
"אמא, את כבר לא צריכה לאסוף שמיכות, המלחמה תיגמר ביום
שלישי". והלך להסתכל בטלוויזיה בערוץ שמונה.