אתמול הוא התקשר אליי בחמש בבוקר "ענתי, אני לא מרגיש טוב, אני
חושב שהכל מתפרק, אני צריך אותך לידי, תבואי" , ניתקתי את
הפלאפון, היבטתי בחלל החדר החשוך, כל כך רציתי לחזור לישון-
לחזור לאותו חלום מתוק על טירת שדונים טובים, אבל הכרחתי את
עצמי לקום וללכת. הגעתי אליו כשעלתה השמש, היא צבטה אותי בלחי,
ואני חייכתי אליה חזרה. השטן שלי שכב בתוך קופסא קטנה מעץ שאני
קניתי לו פעם, כולו ורוד- האדום נמוג מפניו, והוא מביט בי,
בעצבות מרשימה, אף פעם לא ראיתי מישהו כל כך עצוב. "מה קרה לך?
" שאלתי אותו- הוא רק הביט בי וחייך חיוך עייף, "אני חושב
שסיימתי את העבודה שלי, אני חוזר למעלה" שקעתי בעצמי, הרמתי את
הקופסא הקטנה ונשקתי לו קלות על הקרניים "זהו? ככה אתה עוזב
אותי שטן קטן שלי? מי יישב לי על הכתף השמאלית? מי ילחש לי
מילות אהבה שורפות לאוזן? מי יסלק את המחשבות הלא אגואיסיטיות
שלי? מי יאהב אותי כמו שאתה אוהב?"
הוא קם על רגליו והושיט את ידיו הקטנטנות אליי כרוצה לחבק
"ענתי, אני את שלי עשיתי, לימדתי אותך לאהוב את עצמך, עכשיו את
צריכה ללמוד להסתדר לבדך, בלי הקול שגואה בך. אני רוצה שתלכי."
הוא חיבק את צווארי והשאיר לי מתנת פרידה, נשיכה קטנה על העור
הלבן והרך שלי. ואני הלכתי. היום בבוקר קמתי, אחריי חלום רע,
היבטתי במראה, והנשיכה הקטנטנה עדיין הייתה שם, לרגע היה נדמה
לי שהיא נמתחת וחוזרת לצורתה. "זהו" אמרתי לעצמי, "עכשיו אני
צריכה ללמוד להסתדר לבד". אז התקשרתי אלייך, ואמרתי לך שאני
אוהבת אותך ופתאום יצא לי מן גרוגור לא מובן של התנצלות על כל
מה שאי פעם עשיתי לך, אתה אמרת שמאוחר מידיי, ועכשיו אני לבד,
כי אין לך כוח יותר להתמודד עם הכעסים שלי ועם המחשבות
האגואיסטיות שלי, ושאתה מקווה שאני אצליח להתגבר על כל
התיסבוכים שלי, כי זה מה שהורס אותי ואותך, וזה הכישוף הרע
שלי. ניתקת לי בפרצוף. אני כותבת לך את זה עכשיו כי אני באמת
לבד. ניסיתי לקרוא לשטן שלי שיבוא לעזור לי, שיחזור לעוד קצת
ביטחון אבל הוא לא ענה. התקשרתי למספר חרום, לאלוהים, והוא היה
בממתינה כל הזמן, ואין לי מושג איך זה לבד.