בכל עיר נגזר על אדם כלשהו להיות המטורף המקומי, ובעירנו נבחר
לתפקיד צביקה פרזיקה. בין הילדים מסתובבות סברות שונות לגבי
מקור כינויו. הגרסה התיאטרלית גורסת שצביקה היה נשוי, וכשאשתו
מתה היא צעקה את שמו, רק שהתבלבלה המסכנה וצעקה "פרזיקה". לפי
תיאוריה אחרת, זעקה האישה "איה" פשוט וסופני. כך או כך, בעיני
הילדים, הדבר שהביא לו את הסעיף היה המוות של אשתו. ההורים
שלנו, שמכירים את הסיפור מעט טוב יותר, טוענים שהכל עלילות,
ושמאז ומתמיד היה הבן אדם מסובב. אנחנו בחרנו להאמין לסיפור
ולהוסיף אליו פרטים משלנו. אולי היה זה מתוך שעמום וכמיהה
נואשת למעט אקשן בפרברנו הקטן, אך לאט התפשטו להן השמועות
והתנפחו לכדי מיתוס חדרתי. "שמעתי שצביקה רצח את אשתו." "כן,
ברור, בגלל שקראה לו פרזיקה!"
כשהייתי בגן חובה, היה צביקה בא לגן שלנו, ומנגן על אקורדיון.
אימא אומרת שגם אז הוא היה "קצת לא בסדר" אבל מה שאני זוכרת זה
שאהבתי אותו. פעם בשבועיים, בימי חמישי, הייתי כולי מתמלאת
התרגשות ולובשת בבוקר את השמלה האהובה עלי, זו האדומה עם הפרח
למטה. כשהייתי מבחינה בו ברחוב מרחוק, רוכב על אופניו עם
אוברול הג'ינס התמידי שלו, הייתי מאיצה צעדיי ומשיגה אותו, רק
כדי להגיד שלום. היה משהו בשפתו המשוכה קדימה, כמו ילד תוהה,
משהו שחייך אלי. אינני יודעת אם עוד בנות חלקו אהבה זאת איתי,
אך בעיני היה הוא רק שלי, ואני הייתי אשת הפרזיקה לעתיד.
מתי זה היה שגיליתי על  תפקודו של אהובי בתור הקוקו של כל ילדי
היסודי?  כמו תאריכים רבים בעברי, גם היום המדויק בו התנפץ לו
דימויו של הגבר המושלם בעיני מעורפל למדי. זכור לי יום אחד בו
חזרנו בהסעה הביתה מבית הספר. ישבתי במושב שמול דלת האוטובוס,
כהרגלי, מוכנה לזנק החוצה מאימת בריוני השכונה. פתאום התקהלו
כולם בצד השמאלי של הרכב, מוחצים אותי אל החלון וקוראים בשמו.
"מה" חשבתי "גם הם מעריכים את נגינתו של צביקה? הוא לא רק הסוד
שלי?" לשמע הקריאות, נפתחו עיניו של צביקה, והיה הוא כמו אחוז
דיבוק. צמודה לשמשה בעל כורחי, היה עלי לצפות בו רודף אחרי
האוטובוס ומשליך עליו אבנים שאסף. מדברי חברי להסעה הבנתי שבכל
מקרה, כשתקרא לו, ירדוף אחריך פרזיקה וגם יוסיף קללות עסיסיות
בנוגע לאילן היוחסין שלך. כמוכן ינסה למצוא אבנים, או כל דבר
שניתן להשליכו והוא  בהישג יד. כולם החלו להחליף סיפורים על
התקריות שלהם עם צביקה והתחרו ביניהם- עד כמה הצליח כל אחד
לעצבן אותו.
לא ברור אם שגעונו קדם לרדיפתו על ידי העיר או שאולי היו אלה
הילדים שהוציאו אותו מדעתו. אולי מה שהטריף אותו היה גרופיות
כמוני שפשוט העריצו יותר מדי. לראשונה נתקלתי גם באשתו השנייה,
חבצלת הנכה, שצלעה מאחוריו בעוד הוא מפדל לו בנחת על אופניו.
אמא אומרת שבכלל לא הייתה אשת פרזיקה ראשונה, ושעד לנישואיו
לחבצלת היה גר צביקה אצל אימו. כששאלתי אותה עליו, נלחצה המאמא
ותחקרה אותי רבות לגבי כוונותיי ולגבי החתן המיועד. כנראה
התנגדה בגלל שהוא אדם נשוי ו"במשפחה שלנו לא יהיו סקנדלים
כאלה!"
מאותה תקופה החל לבוא לעיתים קרובות יותר לבית ספרנו. כנראה
שהיה עושה זאת גם קודם, רק שעכשיו דאגתי להתקרב למקום ולחזות
באירוע. הוא היה צועד במהירות אל השער, לפעמים לבדו ולפעמים
הותיר בכניסה את חבצלת שלא יכלה לעמוד בקצב שלו. למה רצה
להיכנס לחצר? הרי אף אחד לא קרא לו ולא צעק לו "איה" או
"פרזיקה"- מתכון בטוח, לפי כולם, לאבן בראש. אולי הייתה לו
שמיעה כמו של סופרמן, ובכל פעם שמישהו אפילו לחש את שמו היה
צורב לצביקה באוזן. כזה היה בעיני, סופר גיבור, סופר צביקה.
השומרים והמורים החלו להתרוצץ במסדרונות ולהתלחשש ביניהם. הם
נכנסו למעין "כוננות פרזיקה" וניסו לעצור בעדו. הילדים החלו גם
הם להתרוצץ ולהעביר ביניהם את הבשורה. נרגשת גם כן, היה עלי
לצפות בקדושי המעונה עומד מול קהל של רשעים, שהיה לי העונג
המפוקפק להימנות אתם.
נקרעתי בין נסיכי המופלא לבין אחיותיי המרושעות, והיו פעמים
שכמעט נגררתי אחריהן וקראתי בשמו בציפייה לראות את תגובתו.
לרוב עמדתי והתבוננתי מהצד ותמיד תיארתי לעצמי שבי הוא מבחין
מבין הקהל, שאני הצדיקה הקטנה שלו. תראה, צביקה, אני לא כמוהם,
תן לי יד ונברח מכאן ביחד...
גם עכשיו, ברחוב, הקטנים רודפים אחריו. והוא, כמו סיזיפוס
מודרני, תמיד באותו מעגל. כשימות, בטח כל העיר תבוא להלווייתו
ובהספדים ידברו על אדם גדול שנעשה לו עוול. אולי יעשו סרט על
חייו. יקראו לו "דה פרזיקה סטורי" וכולם יזילו דמעות. ואילו
אני, כאן ועכשיו, עם שמלתי האדומה. צדיקה בעיני עצמי בין
הכפריים הבורים, מיבבת אני עליו, עליי ועל גורלנו המר. ומתוך
זכות קודמים אנוכית ומתחסדת, מעונינת להבהיר, שצביקה הוא שלי
מאז ולתמיד.